ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

רגעים מתוקים

שלשום, כשהילדים נרדמו במכונית, בדרך מהגן למתנ"ס חדש ביד אליהו, שבו התקיים חוג טרום-כדור, שחשבתי שיתאים להם, שוחחתי איתם על המועדונית.
"ילדים, כל הילדים מהגן נשארים במועדונית?"
"לא, רק חלק," השיב מיכאל.
"אתם יודעים, ילדים, אתם לא חייבים להישאר במועדונית, רק אם אתם נהנים בה. אם תרצו לחזור הביתה לפני המועדונית, לאכול צהריים ולנוח איתי, זה אפשרי. רק שתדעו, שאז לא תיפגשו עם שרה ועם זהבה (המטפלות מן המועדונית, שנקשרו אליהן מאוד).
"אני רוצה לחזור הביתה," מיהר מיכאל להגיב.
"אני רוצה מועדונית," התריס דניאל.
"טוב, רק רציתי שתדעו את זה," השבתי להם והמשכנו בנסיעה.
בחוג לא הרשו להורים להיכנס. מיכאל הסתדר עם זה. דניאל ממש לא. הוא בכה, המדריך הרשה לי לשהות שם כמה דקות, עד שהציע לי לצאת, אבל אחרי שיצאתי מן החדר דניאל פרץ ממנו החוצה, וחיפש אותי בבכי ברחבי המתנ"ס החדש הזה, שלא הכיר, עד שאני רצתי אליו מצדו האחר של הבניין.
ואז גם מיכאל ביקש לצאת החוצה, ובזה הסתיים עניין החוג.
נתקלתי בתופעה זו, שלא מכניסים הורים לחוג, גם בחוג החיות במתנ"ס שפירא. זו טעות גדולה בעיניי. דורשים מילד, שלא ראה את הוריו יום שלם, משבע וחצי בבוקר עד ארבע ורבע, שיראה אותם לכמה דקות, בין הגן לבין המתנ"ס, ואז שוב ייפרד מהם לזמן הפעילות.
זו טעות נוראה לחשוב, שנוכחות הורה בפעילות מסיחה את דעתו של הילד. לדעתי זה בדיוק להפך. נוכחות ההורה מרגיעה את הילד, ומאפשרת לו, לפחות בגיל זה, להתמקד בפעילות.

כך או כך, היום בבוקר, כשהגענו לגן, עדכנתי את הסייעת והגננת המחליפה (הגננת שלנו חולה מזה יומיים), שאתמול היו מיכאל ודניאל בשיעור השחייה הראשון שלהם, וכי על כן הם עלולים להיות עייפים. אם יהיו עייפים, ביקשתי ממנה, תודיעי לי באחת וחצי, ואבוא לקחתם הביתה.
ידעתי שהבוקר עלי לנקות את הבית לקראת הסדנה של מחר, לעשות שתי מכונות כביסה, לבשל צהריים וערב ולהקליד למחשב את התיקונים לגרסה הסופית של הספר הבא שלי. אבל ביני לביני גם חשבתי, שהערב אני מלמד בכפר הירוק. המשמעות היא שאני יוצא מן הבית בשש בערב וחוזר אליו בעשר וחצי בלילה, כשהם כבר מזמן ישנים. אם היו נשארים במועדונית ושבים הביתה בארבע וחצי, זה היה בקושי נותן לנו זמן יחד.
כפי שצפיתי, באחת וחמישה צלצל הטלפון. שני, הסייעת, אמרה לי, שהילדים ערניים ובסדר גמור, ולדעתה הם יכולים להישאר למועדונית. אבל ששניהם ביקשו ללכת הביתה.
"אני כבר מגיע," אמרתי לה.
הנמכתי את האש בתנור, שהכנתי בו עוף לכול השבוע, ומתחת לסיר על הכיריים, שבישלתי בו שעועית ירוקה וקלחי תירס, ומיהרתי לגן.
הילדים היו עם חבריהם בחצר, וממש צהלו לקראתי.
"מי מכם ביקש ללכת היום מוקדם הביתה?" התעניינתי בדרך.
"שנינו," אמר דניאל.
"ולמה ביקשתם לחזור הביתה?"
"כי אנחנו עייפים," אמר מיכאל, "לי כואב הראש."
"ואני מאוד אדום," הוסיף דניאל (כך אני משכנע אותו לשתות מים, בדרך כלל, אומר לו שהוא נורא אדום).
הלכנו הביתה, הגשתי בפניהם צהריים, הם הספיקו לראות כמה שירי ילדים ב-די.וי.די ולשחק קצת בבית, עד שנרדמו לצידי לשנת צהריים טובה, שנמשכה כשעתיים.
עד שקמו, אני כבר הספקתי לתלות מכונת כביסה, להכניס שנייה למכונה, לאפות עוגת שוקולד-קוקוס ולהכין פיצה לארוחת הערב שלהם, כדי להשתמש בחום התנור הדולק כבר ממילא.
הם קיבלו כל אחד 'שלוק,' מנת המתוק היומית שלהם, שיחקו יחד איתי בעבודות יצירה, עד שסבא הגיע, ואני יכולתי לנסוע בבטחה לסדנה.
אבל הרגע הכי מתוק של היום היה כאשר חזרו מן הגן. ברגע מסוים, במנותק מכול הקשר, עבר דניאל לידי ופשוט נישק אותי על כתפי. נשיקה כזו של הכרת תודה בזה שהחזרתי אותם הביתה מוקדם, נשיקה של אהבה. ואחרי כן הוא פשוט אמר לי, מרצונו, שהוא אוסף את חלקי הפליימוביל ששיחק בהם, כדי שנוכל ללכת לישון.
וזה כול כך ריגש אותי, שאמרתי לעצמי – אחת מן השתיים. או שהחוסר בשנת צהריים שנכפה עליהם מאז הראשון בספטמבר, הוא האחראי, במידה רבה, על התפרצויות התסכול והזעם שלו, או שהעבודה שלנו עם אורלי מניבה תוצאות כבר בתוך שלושה שבועות.
הבוקר אמר לי פסיכולוג חינוכי, האחראי על מוסדות החינוך בדרום העיר, שלגמרי במקרה הוא גם אב לילדה בגן שלנו ועושה איתי מדי בוקר כושר במכון הכושר, – שבגיל הזה ניתן להגיע לתוצאות מהר מאוד. הלוואי וכך הדבר.
אבל הרוגע של דניאל בימים האחרונים מביא אותי גם למחשבה, שהילד פשוט זקוק לשנת צהריים. וכי ברגע שיש לו אותה, הוא הרבה יותר רגוע ואוהב.

את התמונה הזאת צילמתי לפני כמה ימים בגן. מיד כשנכנסנו אליו דניאל ניגש והתלבש במדי רופא. והוא ממש מלא קסם ככה, אם יהיה רופא ואם לאו.

את התמונה הזאת צילמתי לפני כמה ימים בגן. מיד כשנכנסנו אליו דניאל ניגש והתלבש במדי רופא. והוא ממש מלא קסם ככה, אם יהיה רופא ואם לאו.

וזה כבר מקרב אותי להחלטה לוותר על המועדונית, ולהרוויח את בניי בבית.
ניסיתי, הבנתי, עיבדתי.
זה כנראה לא בשבילם ולא בשבילי, הסידור הזה.
לא הבאתי ילדים לעולם כדי 'למצוא להם סידור בצהריים.' הצהריים שלי מסודרים ממילא להפליא. אני עובד רק עד אחת, כדי שאוכל לאכול ולנוח בצהריים, ואם יש לי סדנת ערב היא מתחילה רק בשבע, כדי שאוכל לצאת רק בשש ומחצה מן הבית.
אז אמנם, היום הלכתי לישון רק בשתיים ומשהו, כי לקח לילדים זמן להירדם. אבל אני בכול זאת הספקתי לישון, כהרגלי, וגם הילדים ישנו, ואחרי כן בילו פה ערב נהדר.
כך שנראה לי שהמועדונית תצטרך לוותר עלינו.
ומה נעשה בחופשות החגים? אה, זה מובן מאליו. נהיה המון יחד. זה יהיה קשה, אבל רגע, לא בשביל זה נהיינו הורים? כדי להיות עם ילדינו וליהנות מהם?
לקח לי זמן כדי להבין עד כמה ההפחדה הזאת של העירייה – אם לא תרשום אותם למועדונית 'תיתקע איתם' כל החגים ובחופשת הקיץ – היא מעוותת. היא יוצאת מנקודת הנחה, שכולנו רק רוצים להיפטר מן הילדים שלנו, ולא יודעים איך ואיפה לשים אותם.
אז לא, רבותיי, זה לא עובד עלי עוד.
אני ממילא לא עובד בחגים ובקיץ. אז פשוט אסע איתם לטיול מהכסף שאחסוך מדמי התשלום למועדונית.

כך לפחות אני רואה זאת כעת. ועוד נראה מה יילד יום.
לילה טוב.

מודעות פרסומת

תויג כ: , ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, פונדקאות

תגובה אחת »

  1. החלטה מדהימה. שינה משותפת מידי פעםבצהריים כרעיון לבטחון בעצמם שגם לאבא זה טוב מפרה גם כן. ככה גם הם בטוחים ששנתם גם לעיתים לחוד ולא רק איתך מניבה את פירות השלווה. והנה התוצאה. מה גם שמחקרים הראו שמאוד חשובה שינה בגילאים הצעירים להתפתחות הפיזית גם כן. שאפו על ההחלטה. בהצלחה אילן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: