ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

נחטפתי על ידי אנשי המשמר החשאי של ראש הממשלה

אתמול, באמצע הלילה, נחטפתי על ידי אנשי המשמר החשאי של ראש הממשלה. הם באו ואספו אותי ממיטתי, שאני ישן בה בין בניי, והבהילו אותי במכונית אל תחנת הרכבת. שם העלו אותי על רכבת מיוחדת, נמוכה וממועטת קרונות, שנסעה בפנסים כבויים אל מעונם הנסתר של ראש הממשלה ואשתו, ביער ירושלים.
"תגידו לי, מה אתם רוצים מחיי?" ניסיתי לברר עם המאבטחים.
"לראש הממשלה נולדו היום תאומים, והם רעבים," השיב לי מאבטח לבוש בחולצה אפורה.
"ומה לי ולהם?" שאלתי, אפוף שינה.
"הם צריכים אוכל, והם לא אוכלים חלב אם," הסביר לי המאבטח, "אלא דם."
הבטתי בו המום. הוא חייך אלי חיוך מבהיל.
"ואתה נבחרת להיניק אותם."
חשבתי שאני מת. ראש הממשלה ואשתו בחרו בי להיניק בדמי את תאומיהם? כנראה שזה בגלל דברים שכתבתי עליהם בעבר. זו נקמתם בי, הבנתי.
ואז הסבתי את ראשי וראיתי, שבקרון יושבת שמאלנית אחת, גם עליה עומד מאבטח.
"גם היא נבחרה לתפקיד הזה?" החוויתי אליה בראשי.
"כן," ענה לי המאבטח, "נולדו להם בן ובת, תאומים. אתה תניק את הבן והיא את הבת."
באותו רגע עוד לא התגבשה בי ההבנה מה עומדים לעשות לי. ידעתי רק דבר אחד. אני חייב להתקשר לאבא שלי, להודיע לו שנחטפתי, ושהילדים בבית. שייסע מייד אלינו הביתה וייטול אותם תחת חסותו.
הוצאתי את מכשיר הטלפון הנייד שלי מכיסי וכמעט וחייגתי בו לאבא שלי, אבל המאבטח הבחין בכך וחטף מידיי את המכשיר.
"חכם גדול, ניסית להודיע למישהו שנחטפת," לגלג עלי. הוא הכניס את המכשיר לכיסו.
"בבקשה ממך, אני חייב להודיע לאבא שלי שנחטפתי, כדי שיטפל בילדיי," התחננתי.
"אתה לא מתקשר מכאן לאף אחד," השיב המאבטח בקול סמכותי.
הרכבת המשיכה לנסוע, עוברת במנהרה תת-קרקעית חשוכה ואז יוצאת מצדה אחר, אל מסילת ברזל, שהתפתלה בין הרים. לצידי הבחנתי בגבר מבוגר וסחוף פנים שיושב שם, ולידו סלים.
דחקתי לאיטי את ישבני על הספסל בכיוונו, עד שקרבתי עליו, כאילו מבלי משים.
"סליחה, אדוני," לחשתי, "אולי במקרה יש לך טלפון. אני חייב להודיע לאבא שלי שנחטפתי."
הוא הרים את ראשו העייף, שהיה שעון על מרפקיו, הביט בי בעיניו הקהות ואז הוציא בזהירות מתוך אחד מסליו מכשיר טלפון. זה היה מכשיר טלפון ישן של 'בזק,' לא מחובר לכבל.
החלטתי לנסות בכול זאת את המכשיר הזה. אולי יארע לי נס והוא יפעל.
הנחתי אותו בחשאי בינינו, על הספסל. ניסיתי לשלוח בו הודעת ס.מ.ס למכשיר הטלפון הנייד של אבא שלי, כך שהמאבטחים לא ישמעו אפילו את קולי מדבר בטלפון. אך ללא הועיל. המכשיר כמובן לא פעל.
בינתיים נעצרה הרכבת מול מעון ראש הממשלה, בניין חשוך החבוי בין עצים ביער ירושלים.
המאבטחים הורידו אותי ואת האישה האחרת מן הרכבת אל הרציף ונטלו אותנו עמם אל הבית פנימה. במבואת הבית קיבלו את פנינו רופא ואחות. הם הפשיטו אותי מחולצתי, השכיבו אותי על אלונקה, כבלו אותי אליה ברצועות, ואז נחפזו לתקוע ברזי עירוי בעורקיי.
"אני מצטער," התנצל בפני הדוקטור, "אבל אנחנו ממהרים. התינוקות כבר מאוד רעבים," הוא אמר.
רק אז הבנתי. הם עומדים לתקוע קשית בברז העירוי שחיברו לעורקיי. הבן של ראש הממשלה הולך לאכול את ארוחתו הראשונה מדמי.
הרופא כמו אישר את מחשבותיי. הוא הנהן.
"כן," אמר, "הילד צריך לאכול עשרה אחוזים מדמך מדי שלוש שעות. מצטער. אבל זה המצב."
ואז גלגלו את האלונקה והכניסו אותי אל החדר, שבו כבר ציפו, קצרי רוח, ראש הממשלה, היולדת ושני העוללים הרעבים.

*

זה היה החלום שחלמתי הלילה. משמעותו ברורה. אני מרגיש שהילדים מוצצים את דמי. כנראה באמת קשה לי כעת איתם. אבל מה עושים בחלומי ראש הממשלה ואשתו, זה לא הבנתי. וזה הדהים אותי. ודאי לי, שהם מסמלים בחלומי את האנימה ואת האנימוס שלי. אבל לתת להם, דווקא להם, את התפקיד הזה, הרי זו השלכה פרועה.
ואז הבנתי.
ראש הממשלה ואשתו הם מטרה להשלכה של כולנו. לכן כנראה גם כתבתי פעם, שאני מתעב אותו, את ראש הממשלה הזה. הוא פשוט הפך למוקד ההשלכה שלי.
תפקיד מחורבן, להיות ראש ממשלה.

מודעות פרסומת

תויג כ: ,

יש לו קטגוריות ב:אקטואליה, הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, חלומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: