ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

דיווחים מן החזית (1)

מדהים לראות, עד כמה, כאשר אני ממוקד בילדיי, קשיי המציאות כמעט ואינם חוצים את סף דלתי. אמנם, אני מתעדכן בחדשות, וער לכל דקירה או שיגור בדרום, אבל איני מרשה לדברים האלה להסיט את תשומת ליבי מילדיי. אגב כך, גם גיליתי הבוקר גילוי חשוב: כשאני ממוקד בתכלית מסוימת, כעת בשינוי אורחות ההתנהגות וההתנהלות שלי עם בניי, שלהם בינם לבין עצמם ובינם לבין העולם, המון אנרגיה שלי משתחררת. האנרגיה, שמקודם לכן הייתה משוקעת ברובה בסטרס, במישטור ילדיי, בתגובות כעוסות או 'חמות' כלפיהן, לכאן או לכאן, משוחררת, ויכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים מאורגנות, רגועות ויצירתיות הרבה יותר מקודמותיהן.

וגם זה הוא גילוי חשוב בעבורי. התמקדות משחררת אנרגיה.

כך, אפוא, קמתי הבוקר רענן, ערני וקופצני. התיישבתי בחצר, לכתוב דפי בוקר, וכרגיל, זמן קצר אחרי כן התעוררו מיכאל ודניאל, ומיד ביקשו 'משהו לאכול.' וה'משהו לאכול' היה, עד היום, מעדן חלב ממותק.

"אני רוצה 'דניאלה,'" אמר דניאל.

"ואני רוצה 'גמדים,'" אמר מיכאל.

"אין יותר מעדנים בבית," השבתי להם, "אתם יכולים לקבל עכשיו דגנים בחלב, ואחרי שאסיים לכתוב אכין לכולנו ארוחת בוקר."

הם התעקשו שהם רוצים מעדן. אז פתחתי בפניהם את המקרר והראיתי להם שפשוט אין.

לשמחתי, הם ביקשו בזה אחר זה דגנים בחלב, ולא סתם דגנים, שהרי גם הם עתירי סוכר, אלא את ה fiber1, הדגן שאני אוכל, משום שהוא נטול סוכר לחלוטין.

בהתאם לסיכום עם אורלי, הפסיכולוגית הקלינית שאני עובד איתה, סידרתי להם שני פרקים של 'סמי הכבאי' לצפייה במהלך ארוחת הבוקר המוקדמת הזאת, הודעתי להם שאני יוצא לחצר לכתוב, וביקשתי שלא יפריעו לי.

ומלבד בדיקת גבולות קצרה אחת, זה גם הצליח.

אחרי הכתיבה נכנסתי הביתה. התקלחנו והתלבשנו.

"אבא, לאן הולכים היום?" שאל דניאל, שחייב לדעת את תוכנית היום, מפני שהיא מספקת לו גבולות פנימיים.

"אורלי אמרה שתבוא לבקר אותנו," השבתי לו. "אבל אני לא יודע בדיוק מתי. אז אתקשר אליה ואדע."

"אני לא רוצה שאורלי תבוא," רטן דניאל, "אני רוצה ללכת לטייל בגשם."

"גם אני לא רוצה שאורלי תבוא," החרה אחריו מיכאל.

"אתם יכולים לא לרצות, אבל אורלי תבוא," הודעתי להם. בליבי חשבתי, שבחוץ מעונן וגשום. אם תבוא מוקדם, נחכה לה בבית ובינתיים נעסוק באפייה. אם תבוא מאוחר יותר, אקח איתי ארוחת בוקר לפיקניק בגן שעשועים, כדי שיבלו בחוץ לפני העבודה עם אורלי בבית.

אבל אז הודיעה לי אורלי שהיא והדר תגענה אלינו בעשר, וזה הותיר לי שעה ומחצה.

אז הושבתי אותם לארוחת בוקר של ביצים קשות (שהרתחתי בזמן הכתיבה), סלט וחלה, ואחרי כן יצאתי איתם לטיול בוואדי שלוש. נכנסנו אליו ממגרש החנייה בקצה רחוב פינס והלכנו לאורכו, ואני התעכבתי עם הילדים ליד שיחים וצמחים שונים הצומחים לגדותיו, והסברתי להם על אודותיהם.

"הנה, ילדים, זה קיקיון. זה צמח רעיל מאוד, ואסור לגעת בו או בפירות שלו," סיפרתי להם. "אתם יכולים לזהות שזה קיקיון כי העלים שלו דומים לחמש אצבעות," פרשתי כפותיי מול עליו. "והנה חבלבל," הצבעתי על השרך הפורח בפרחים ורודים רכים כאלה, "והנה ארכובית שבטבטית."

הדבר שהכי אהבתי בבית הספר היסודי שלי היה סיורי הטבע עם המורות דינה ואסתר. מאז אני גם זוכר את שמות הצמחים והפרחים, החרקים והציפורים שלימדו אותנו על אודותיהם.

בהמשך הוואדי, בחלק הבוצי שלו, מצאנו עץ פקאן עתיר פרי, ואת תצוגת כלי הנשק, ובעיקר הטנקים, של מוזיאון צה"ל. "הנה טנקים. אלה כלי רכב שחיילים נוסעים בהם, כדי לעשות מלחמה עם אנשים רעים," הסברתי להם. "דוד עמרי נוסע על טנק כזה בצבא."

"למה עושים מלחמה עם אנשים רעים?" שאלו.

"כי יש אנשים שרוצים לקחת לנו את הארץ," אמרתי להם.

בהמשך היום הנושא הזה עלה שוב. ועל כך מאוחר יותר.

חצינו את הגדר המפרידה בין הוואדי לבין סמטת שלוש, ממש ליד פחי הצפרדע הירוקה העומדים שם. למרגלותיהם הבחנתי בערימות ספרים מושלכים.

"תראו, ילדים, כמה חבל, אנשים זרקו ספרים בגשם," רכנתי מעל הספרים ובדקתי אותם. מיינתי מתוכם את אלה שלא נשחתו במים. כרך אחד של 'הארי פוטר,' 'הדבר' של קאמי, 'הבית ברחוב הציפורים של אורי אורלב, ועוד כמה ספרים טובים.

עמוס בספרים ובשלוש מטריות עליתי איתם במעלה הסמטה לכיוון הבית. מיכאל התאונן שקשה לו ללכת, ולבסוף מעד לתוך רפש שנקווה בשולי הכביש ברחוב אמזלג. הוא נורא בכה, כי התלכלך. קינחתי לו את ידיו בנייר טואלט, ואת מכנסיו החלפתי בבית.

עד שאורלי והילה באו הצעתי לילדים לשחק ב'אוניברסיטה של פעוטות'. מיכאל סירב. דניאל היה יותר פתוח לזה, ואחרי שבחרתי לוח שמסדרים עליו כלי תעבורה לפי מקום שיוכם (נמל ימי, כביש, נמל תעופה וכיו"ב) פתר את כול הלוח, והיה מאוד מבסוט מזה. וגם אני. מפני שהבאתי אותו לשיתוף פעולה ולריכוז.

אורלי והדר הגיעו. בתחילה שיחקנו כולנו בפלייסטיישן על הארץ. אחרי כן דניאל התמקד בבניית כלי רכב ארוך במיוחד מחלקי פלייסטיישן שונים. הוא ממש טוב בזה, ונכנס לתסכול ולזעם רק כשזה מתפרק לו. אבל גם נרגע ברגע שעוזרים לו בבניית כלי הרכב.

מיכאל נענה להצעתה של הדר. הוא גזר איתה רצועות נייר אדום, קישט אותן ויחד עשו שרשרת קישוט לסוכה 'לשנה הבאה.'

ובינתיים אורלי הסבירה לי דברים שונים, כחלק מן ההדרכה ההורית, ניתחה מצבים ותיקנה את תגובותיי בהם.

היה נהדר. אבל רק יצאו החברות מן הבית, הדרמה התרחשה. זה קרה כשהצעתי לילדים, שבזמן שמרק העוף שהוצאתי מן המקפיא יפשיר ויתחמם על הכיריים, נבנה יחד מלגו מכולת גדולה דייה, שתכיל את שתי הקופות הרושמות שלהם.

אבל אז דניאל התעקש לשבת בתוך שטח החנות של אחיו, ואחרי שזה נפתר בידיי, על ידי הגדלת שטחה של מכולת הלגו כך שיכיל את שניהם על קופותיהם, התברר, שיש רק כרטיס אשראי אחד למשחק. חברו אבד. ומיכאל אחז בכרטיס האשראי, ודניאל רצה בו. ומיכאל סירב לתתו לו, וזה גרם לדניאל להתפרץ.

ביקשתי ממיכאל שייתן קצת לאחיו לשחק בכרטיס. ביקשתי הרבה. ומכיוון שלא הסכים בשום פנים ואופן לוותר עליו, בסוף לקחתי אותו ממנו ונתתי אותו לאחיו.

זה גרם למיכאל להתפרצות קשה. הוא ניסה להכות אותי ובעט בי, ובכה נורא. הרגעתי אותו, כשהצעתי לו להכין איתי פסטה למרק, לשבור מקלוני אורז לתוך סיר מים חמים.

ואז כמובן שדניאל בא, השיב את כרטיס האשראי הפלסטי לאחיו, וביקש גם להכין יחד פסטה.

התיישבנו לאכול צהריים. אחרי המרק הגשתי להם עוף בתנור, שעועית ירוקה מופשרת מ'סנפרוסט' ופקעת מקלוני אורז. הם אכלו רק את העוף. אבל אותו זללו בתיאבון.

שלחתי אותם לרחוץ פנים וידיים ולמיטה. מיכאל נשכב עליה מיד. דניאל ניסה להתנגד. הוא לא רצה לישון צהריים. אבל הבהרתי לו, שרק מי שיישן צהריים יקבל אחר הצהריים גלידה במרכז סוזן דלאל – זה משהו שהבטחתי להם עוד מאתמול, במסגרת דיאטת המתוקים החדשה שלהם. וזה שכנע אותו, בסופו של דבר, להירדם לצידנו.

בארבע הערתי אותם משנתם. זירזתי אותם לקום כדי ללכת לסוזן דלאל. דניאל ביקש לדעת מה נעשה אחרי הגלידה, והציע שנלך לים. היססתי. נשבה רוח ערה בחוץ. אבל היה חמים. ואז החלטתי שזה רעיון בכלל לא רע.

כשהגענו לסוזן דלאל גילינו שהגלידה סגורה, משום מה. הצעתי להם ללכת לחנות הגלידה החדשה ברחוב שבזי, ולתדהמתי הם השיבו בלאו. הם רצו כבר ללכת לים. זה די הדהים אותי, משום שכול סוף השבוע עמד בסימן ההבטחה לגלידה במוצאי שבת. אז הבטחתי להם שבים אקנה להם ארטיק.

אבל כשבאנו לים, הם ישר רצו למים ולחול, ושיחקנו שם שעה ארוכה יחד, בחפירת בורות ותעלות, לפני שדניאל נזכר בהבטחה לארטיק, וכולנו הלכנו לקיוסק של 'מנטה ריי,' שם קיבלו ארטיק שוקולד, שנהנו ממנו כמו ממטמון גנוז.

הסעודה המפסקת מצום המתוקים של מיכאל ודניאל, בחוף הים. איזה אושר שפוך על פניהם:)

הסעודה המפסקת מצום המתוקים של מיכאל ודניאל, בחוף הים. איזה אושר שפוך על פניהם:)

רק בערב נפל לי האסימון, מדוע דניאל כל כך רצה ללכת לים, עד שאפילו שכח ממשאלת הגלידה שלו. בים הוא חופשי לבטא את חירותו. הים הוא מרחב גדול, שיכול להכיל אותו. הגבול המוכר היחד והנחרץ בו הוא סכנת המים. הוא יודע שאסור לו לרחוק אל תוך הים.

בדרך חזרה הביתה עצרנו, לבקשתם, בגן המשחקים שלפני מתחם התחנה. הם ניגשו ישר לגן של מתקני הכושר, ונהנו בו, עד שמיכאל מעד מאחד המתקנים, חטף מכה בפרצוף ובכה.

הרמתי אותו אל חיקי, ניחמתי אותו, ואז כבר הלכנו הביתה, להתקלח. בדרך חשבתי מה אכין להם לארוחת ערב. הרי ביצים כבר אכלו הבוקר, ועוף כבר אכלו בצהריים. ואז בא לי רעיון. לנסוע איתם ליפו, ל'אבולעפיה,' כדי לקנות להם פיתות עם זעתר או פיתות 'פיצה.' והם התלהבו מן הרעיון.

אבל כשהגענו הביתה חשבתי, שמוטב שאברר מקודם לכן מה מצב העניינים ביפו, וצלצלתי למשטרה. ומכיוון שלא הצלחתי להשיג את תחנת יפתח, התחנה של יפו, החלטתי לרדת מן הרעיון. הילדים גם ממילא כבר התחילו לשחק בפלייסטיישן. אז הוצאתי החוצה לחם חי וגבינות וזיתים טובים מן השוק, והזמנתי אותם לארוחת הערב.

"אבא, למה לא נוסעים ליפו?" שאל מיכאל.

"כי בכול הארץ יש עכשיו הפגנות, ואנשים כועסים עם אבנים ועם סכינים," אמרתי לו, "והתקשרתי למשטרה, והם אמרו לי שלא כדאי לנסוע ליפו." סוג של שקר לבן, כמובן.

"למה הם כועסים?"

"כי הם רוצים את הארץ שלנו."

"למה?"

"כי הם לא רוצים חצי חצי, או בשותף, כמוכם, כשאתם רבים ומרביצים."

"אני ארביץ לכול האנשים הרעים האלה," התפרץ דניאל, "אני ארביץ לכל הילדים בגן!"

"אני לא מסכים שתרביץ לילדים בגן, דניאל," השבתי לו, "בסוף יגרשו אותך מהגן הזה, ואני לא רוצה שתלך לגן של ילדים שמרביצים."

על זה כבר חטפתי מאורלי בשיחת העדכון הלילית שלנו:)

אחרי האוכל הם אמרו שהם עוד רעבים. דניאל ביקש עוד משהו לאכול. הגשתי לו ולאחיו ענבים שחורים (כן, אני יודע, זה סוכר). אבל הוספתי עליהם חופן אגוזי מלך, שיכרסמו אגוזים וענבים יחדו, כדי שיאטו את ספיגת הסוכר בדמם, אחרת אין סיכוי שיירדמו. כך ישבנו לנו עוד איזה זמן, מכרסמים ענבים ואגוזי מלך. כמה טוב שלימדתי אותם לאכול אגוזים עם השיניים וללעוס אותם עד דק.

סיימנו את ארוחת הערב, נכנסנו למיטה בחדר הילדים, לא ייאמן, הלילה השני ברציפות, שם קראתי להם ספר. בפעם הראשונה דניאל לא היה מוכן להקשיב, וכל כך הרעיש, שמיכאל ביקש שאקרא לו אותו שוב. בפעם השנייה דניאל כבר הצטרף אלינו, למחצה.

ואז סגרתי את האור, נשכבנו במיטה ומיכאל ביקש, כמו מדי לילה, שנדבר.

"על מה אתה רוצה לדבר היום?" שאלתי.

"על עמוד חשמל."

"שאסביר לך מה זה עמוד חשמל?" שאלתי.

"כן."

נו טוב, אז התחלתי באיך מייצרים חשמל מפחם, ואיך אוניות מביאות פחם עד לגשר שבנו מתחנת הכוח אל תוך הים, ואיך שורפים את הפחם בתנורים גדולים בתחנת הכוח של אבא ואמא של רידינג, בחדרה, ומשם מפזרים את החשמל עם עמודי חשמל וחוטי חשמל לכל הארץ. אבל מכיוון שלעתים יש תקלה, וכדי שלא יכבה החשמל בכול המקומות, ישנן כמה תחנות כוח, וישנם גם מקומות, שבהם מייצרים חשמל מאור השמש. אבל יש בעייה, כי שמש חזקה יש רק בקיץ, אז מה עושים בחורף? בשביל זה ישנן סוללות גדולות, כמו בצעצועים שלכם, אבל גדולות הרבה יותר, שאוגרות בתוכן חשמל כל הקיץ, בשביל החורף.

וככה הם נרדמו, או כך לפחות היה נדמה לי, כשקראתי לאילנה שתיכנס פנימה, כדי שאני אוכל לברוח לשעה ומחצה לבית הקפה, כדי לנשום קצת.

ואני הלכתי לי ל'אספרסו בר,' שתיתי אמריקנו, דפדפתי בגרסה האחרונה של הרומאן שלי, כדי להזין את חלומותיי בשארית הבעיות שנותרו בו, כדי שתת המודע שלי יפתור לי אותן בלילה, ובאתי הנה, כדי לכתוב את הפוסט הזה וללכת לישון.

הערב, בדרך מן הים הביתה, עברנו במרכז סוזן דלאל. לפתע ניגש אלי בחור צעיר, מתוק להפליא, בשנות השלושים לחייו.

"שלום אילן שיינפלד," קידם את פניי.

"אנחנו מכירים?" שאלתי, מופתע.

"לא, אבל אני קורא את הבלוג שלך," חייך אלי.

"אז גם אתה פה עם ילדים?"

"כן, עם בן הזוג שלי ושתי הבנות שלנו," הראה לי על גבר ושתי בנות בקצה הרחבה. ואז הביט במיכאל ובדניאל. "הם הרבה יותר חמודים במציאות מאשר באינטרנט," אמר.

חייכתי אליו בעייפות, וסיפרתי לו שעברנו סוף שבוע לא קל. פטפטנו עוד קצת, ואז הלכנו איש לדרכו.

ואני אמרתי לעצמי בלבי, שדי לי בקורא אחד כזה, מלא מתיקות, שנראה גם אחלה אבא ובן זוג, כדי לשבת ולכתוב לכולכם/ן עוד פוסט לילי.

לילה טוב לכולכם/ן.

תויג כ: , , ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, פונדקאות

6 תגובות »

  1. שלום אילן,
    אני קוראת בהנאה את הבלוג שלך ,והשתתפתי בעבר באחד הקורסים שהנחית במסגרת החוג לספרות עברית באוניברסיטת ת"א.
    עם קריאת פרסומך האחרון בבלוג, שמתי לב לכמה ביטויים שעשית בהם שימוש ואני תוהה לגביהם.
    למשל…האם ניתן לומר "קינחתי את ידיו…"???
    או…האם נכון לומר "שיחקנו על הארץ" במקום " על הרצפה"? או "הילדים רצו ישר" במקום "מייד"???
    אשמח לקבל את התייחסותך.

  2. אילן יקר – היה לי לעונג, כרגיל. (ורק שאלה קטנונית אחת: אתה בטוח ששיחקתם בפלייסטשיין? זוהי קונסולת המשחקים הדיגיטליים של סוני… אולי פליימוביל?)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: