ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

גבולות חדשים: אב נולד.

הבוקר, בשעה אחת עשרה וחצי, בדיוק כשחזרתי מסיבוב הכושר-כתיבה-שוק שלי, צלצל הטלפון. על הצג היה שמה של הגננת.

"כן, מה קרה?" שאלתי.

"הבן שלך," אמרה הגננת, "יצאנו לחצר והוא הרביץ לכל הילדים. וכשהכנסתי אותו לכיתה הוא הרביץ גם לי."

היא נשמעה פגועה וכועסת.

"אז תכיני לי בבקשה את שניהם, אני כבר בא לקחת אותם הביתה," אמרתי לה, ומיהרתי מן הבית החוצה.

כשהגעתי לגן ראיתי את מיכאל ודניאל יושבים עם תרמיליהם על גוויהם, שקטים לחלוטין, לצדה. הם קמו לקראתי צוהלים ואצו לעבר השער. הגננת באה אחריהם. "אנחנו נדבר ביום ראשון מוקדם בבוקר, או בצהריים," אמרה. "אבל תדע לך, שהוא הרביץ לכל הילדים בגן וגם לאחיו, שממש בא לבכות אצלי. ואז, כשהכנסתי אותו פנימה כדי להרגיע אותו הוא הרביץ גם לי."

"ניסית לחבק אותו חזק, או לתפוס לו את הידיים לרגע ולהרפות, ואז שוב?" שאלתי.

"כן, אבל זה לא עזר," השיבה לי. "אתה גם בטח יודע, שיש לו בעייה של ויסות. הוא תופס ילדים נורא חזק."

"טוב," הפטרתי, "אולי אני יכול להיכנס עכשיו לחצר, להיות אתכם יחד, כדי ללמד אותו להכיל את התסכול שלו בתוך הגן?"

"לא, זה בלתי אפשרי," השיבה לי הגננת, "אסור להורים להיכנס לגן, כדי שילדים אחרים לא יקנאו בילדים שלך."

"אני מבין," אמרתי לה, "אני פשוט לא רוצה שזה יהפוך להרגל, שבכול פעם שקורה משהו כזה מזעיקים אותי הנה כדי לקחת אותם הביתה."

"למה, כבר קראתי לך?" שאלה, נעלבת.

"לא," אמרתי לה, "התכוונתי רק לזה, שאני חושב שצריך לפתור את זה בגן." ואז הוספתי וסיפרתי לה, שבשבוע וחצי האחרונים, בתוך חופשת סוכות ואחריה, כבר ביקרה אצלנו פסיכולוגית פעמיים בבית, והשבוע גם הייתי עם דניאל במכון להתפתחות הילד, כדי להבין טוב יותר מה עובר עליו ואיך עלי לעזור לו.

"אני יודעת שאתה מודע לנושא ומטפל בו," אמרה, ועייפות ועצבנות בקולה.

"אבא, כבר קנית לי מטריה חדשה?" התפרץ דניאל לשיחה. קניתי להם שלשום שתי מטריות של 'האלו קיטי' לכבוד הגשם. הוא שבר את שלו בתוך פחות מיממה.

"כן, בטח, הרי הבטחתי לך," השבתי לו, "היא מחכה לך בבית."

"אני לא חושבת שכדאי שתיתן לו אותה," אמרה הגננת, "לא אחרי התנהגות כזאת."

הנהנתי. היה לי ברור שאתן לו אותה מיד כשנשוב הביתה. אני לא מפר הבטחה שלי לילד, כעונש. זו לא הדרך ללמדו דבר.

"אז תודה רבה ושבת שלום," השבתי לה, "נדבר," ולקחתי את הילדים איתי הביתה.

הייתי עצוב מאד. בשבועות האחרונים דפוסי ההתנהגות של שניהם הקצינו. אם זה בשל החופשות הרבות והיציאה ממסגרת, אם בשל המעבר משנת צהריים בריאה ועריבה בת 3-4 שעות בבית לאי-שינה בגן, אם זה בשל כשל בהתנהלות שלי איתם, הילדים פרקו כול רסן. היה לי ברור שאני חייב בשינוי, כדי שלא יתייגו לי את הילד כבר מעכשיו.

כשהגענו הביתה הושבתי את דניאל על ברכיי לשיחה. אחזתי ברוך בפניו בכפותיי.

"דניאל," אמרתי לו, "מה שקרה היום בגן הוא מאוד לא טוב. אסור לך להרביץ לילדים ולגננת. בסוף אף אחד לא ירצה להיות חבר שלך, וגם לא ירצו אותך בגן."

"אני כן ארביץ לכולם, וגם אעשה להם פרצופים מפחידים" התריס דניאל.

"למה?"

"ככה."

סימסתי לאורלי חברתי, פסיכולוגית קלינית מומחית לטיפול בגיל הרך. סיפרתי לה בקצרה מה קרה. היא הודיעה לי שהיא מסיימת את עבודתה בגן ילדים בראשון לציון, וכבר בדרכה אלינו, יחד עם הדר, חברתה.

אורלי פוקס ייסדה ומרכזת את תוכנית "אילנות," המועברת כיום בעשרים וחמש רשויות ובעשר ערים. התוכנית מטפלת בחמש מאות ושישים גני ילדים, וביותר באלף משפחות בטיפול פרטני.

באחת וחצי בצהריים, היום, יום שישי, באו אלינו. הילדים כבר היו די עייפים, ובשלב מסויים בשיחה גם עלו על המיטה כדי לישון. אורלי והדר אמרו לי דברים כדורבנות. עיקרם היה, שעלי לבנות את סמכותי ההורית מחדש, וכי הדבר כרוך קודם כול בשינוי גישה כלפי ילדיי. לא להיות עוד חבר שלהם, לא לדבר איתם בגובה העיניים, לא להכביר עליהם בהסברים, שרק מבלבלים עליהם את דעתם, ודאי שלא לבקש מהם סליחה או להתנצל אם הייתי קשה אליהם (שזה משהו שעשיתי רק אתמול). לדבר איתם באינדיפרנטיות, בלי כעס, אבל גם בלי גילויי הבנה, מפני שהם מתפרשים אצלם כחולשה הורית. לקבוע באופן ברור את קביעותיי. במישור המעשים זה מתורגם קודם כול לנימת קולי, שתחדל להיות ילדית או מתחנחנת/מסתלסלת כלפי מעלה, בזה שיותר ילד לא ניגש לבדו למקרר כדי לבחור לעצמו מה יאכל, אלא אני אקבע כן, שאין יותר מגירת ממתקים וצ'ופרים ליטול ממנה כאוות נפשם, מפני שעוד אינם מצויים בגיל שהם יכולים לבחור בחירה מושכלת, וגם – להוריד את מה שהן קראו לו 'משככי תסכול' – מתוקים למיניהם (גלידה, ארטיק, שלוקים, מעדני חלב עתירי סוכר כמו ה'דניאלה' הארורה הזאת, אבל גם הגמדים, השטוזים, הפרילי והאקטימל), ולתיתם רק אחת ליום, וגם זה בשעה שאני אקבע אותה, ו-מסכים (טלביזיה, די וי די, מחשב, טלפון חכם).

כל אלה נועדו 'לקרר' את העוצמות הרגשיות של הילדים, להבהיר להם שאני הקובע בבית, וגם להדמות ככל האפשר את סביבת הבית לסביבת הגן – הרבה עבודת יצירה, משחקי קופסה ו'ריכוז', פחות פעילות חוץ ובלי מתוקים, המעלים את רמת הסוכר ועימה את רמת האנרגיה.

מכול הדברים הללו הכי היה לי קשה להסכין עם הדרישה לשנות את יחסי אל הילדים. לא להיות מכיל, מקבל, אימהי, מסביר. להיות ברור. קצר. ובעיקר אינדיפרנטי כלפיהם. לא, חלילה, אי-אכפתי, אבל לדבר עמם בטון שווה-נפש, לא מתרכך ולא מתלהם. להחזיר אותם למקומם הטבעי, כילדים, ולהבהיר להם מי הבוס בבית.

זה קשה לי מנשוא, מפני שאני מאמין גדול בשיוויון ערך האדם. ומפני שהייתי בטוח עד עצם היום הזה, ש'מסוגלות הורית' היא יכולת הכלה, הבלגה ואיפוק, דיבור אל הילד מתוך כבוד, בגובה העיניים. מסתבר שטעיתי. ש'מסוגלות הורית' היא היכולת להציב לו גבולות ברורים, ולהבהיר לו, בנחרצות אבל בשקט, מי מנהל את הבית. כל זאת, כדי שיבנה את המרכז הפנימי שלו.

אבל הבנתי, שלא בי מדובר, אלא בהם. ושאם אני רוצה להימנע ממצב, שבו יתייגו לי את הילד כבעייתי, עלי לאמץ מייד את הדרך שהמליצו לי לפעול לפיה, דרך שהן מעבירות בתוכנית שלהן, הזוכה להצלחה רבה ברחבי הארץ.

לכן, התעוררתי היום אחר הצהריים לפני הילדים.

לפני הכול, רוקנתי את מגירת הצ'ופרים מכול ההפתעות שהיו בה. זרקתי כל מה שכבר היה עבש או לא טרי, את השאר הרמתי גבוה על השיש. ניקיתי את המגירה, ושמתי בה מה שנועדה לו – חלה, לחם וקופסאות של דגני בוקר. וזהו.

אחרי כן התאפקתי לא לקנות לשבת מעדני חלב. בכלל לא. רק ביצים וחלב, כדי שאוכל לתת להם לארוחת בוקר דגנים בחלב או ביצים וסלט. אבל לא 'דניאלה', כי זה באמת כבר נהיה מוגזם. בחודש האחרון הם אכלו 4-6 מעדנים, 3 כול אחד, בכול יום. וזה, מלבד גלידה/ארטיק/שלוקים. זהו.

הילדים התקשו להתעורר. זה אומר, שגם אחרי שהערתי אותם הם נמרחו על המיטה. הרמתי אותם משם למרות מחאותיהם והכנסתי אותם למקלחת. השעה הייתה כבר חמש.

"אני לא רוצה להתקלח," בכה מיכאל.

"עכשיו מתקלחים," הודעתי לו.

הוא המשיך לבכות כשהפשטתי אותו והכנסתי אותו לאמבטייה. כך גם אחיו. שניהם עמדו בוכים מתחת למים, אבל נרגעו מיד אחרי שניגבתי אותם, והוצאתי אותם החוצה להתלבש.

"אני לא רוצה את הג'ינס האלה," בעט דניאל במכנסי הג'ינס החדשים שהכנתי לו.

"לא שאלתי אותך מה אתה רוצה," אמרתי לו, "אתה עכשיו מתלבש בג'ינס הזה."

אחרי כן זה חזר עם הגרביים. גרבתי לו גרביים שלא רצה בהן, ונעלתי את נעליו. הוא חלץ אותן וסילק מעל רגליו את הגרביים. ואז שבתי וגרבתי ונעלתי לו את נעליו.

"אתה לא מוריד יותר את הגרביים," הודעתי לו.

הדבר היחיד שביקש, והסכמתי, היה לא ללבוש גופיה אלא חולצת שבת. זאת עשיתי בשמחה.

מיד אחרי שסיימנו את סאגת ההלבשה הם ביקשו 'שלוק.'

"אין שלוק," אמרתי להם, "כבר אכלתם שלוק אחד בצהריים, ומהיום אתם אוכלים מתוק רק פעם אחת ביום."

"לא, אבא, אני רוצה משהו לאכול," התאונן דניאל וניגש למקרר.

מיהרתי אחריו ונעמדתי ליד דלת המקרר.

"מהיום אני קובע מה אוכלים פה. ואין במקרר שום דבר מתוק," הבהרתי לו. וכשהמשיך להתאונן, גם פתחתי בפניו את דלתו. "אתה רואה, יש פה לבן, יוגורט, חלב, ביצים, אין מעדנים יותר."

"אז אני רוצה שתלך למכולת ותקנה לי," ביקש.

"אני לא הולך למכולת," השבתי לו, "אני יכול להציע לך בננה, תפוח או תפוז."

דיאלוג דומה מאוד היה לי גם עם מיכאל, שקם כמה דקות אחריו.

מכיוון שלא נגעו בפירות צררתי אותם בשקית ניילון יחד עם חבילת פריכיות. הערב, בניגוד לכול הפעמים הקודמות שנסענו בהן לסבא, נטלתי עמי גם ניירות ציור, חבילת טושים וחוברות צביעה, שני ספרי ילדים חדשים לקריאה ומשחק שולחני, 'אוניברסיטה לפעוטות.'

בדרך הם זללו את הבננות והפריכיות בתיאבון רב, בלי תלונה, ואני חייכתי לעצמי וידעתי שהכול בסדר. שעמדתי במבחן המתוקים.

כשהגענו לבית של סבא לקחתי לעצמי שלוש דקות של סיגריה, ואז, עוד בטרם היה סיפק בידם להתחיל להשתולל בחצר, הודעתי להם שעכשיו מתיישבים על המדרגות לפעילות יצירה. הוצאתי בריסטולים קטנים, כתבתי עליהם 'שבת שלום מדניאל' ו'שבת שלום ממיכאל,' ואמרתי להם, שעכשיו נכין ברכת שבת שלום לסבא.

שבת אצל סבא2שבת אצל סבא1

הם ישבו וציירו בהנאה. כשדניאל התמרד, וניסה להסתלק אל השער ואל מחוץ לחצר, 'כדי להסתכל באנשים,' החזרתי אותו לציור.

אחרי כן הוצאתי את חוברות הצביעה. פתחתי בפניהם את הדף הראשון בכול חוברת, שהיו מצוירים בו ברווזים ריקים. הזמנתי אותם למלא אותם בצבעים. הסברתי להם, שקודם נמלא בצבע את המקור, ואחרי כן את גוף הברווז. מיכאל מיומן מאוד במילוי צורות, ועשה כן בחדווה רבה. דניאל התקשה בזה, אבל במקום להניח לו, שילך למשחקיו, לא ויתרתי לו הפעם. הושבתי אותו לידי, אחזתי יחד איתו בידו בטוש, והתוויתי איתו, לאט לאט, את מילוי הצורה, ברווז אחרי ברווז.

וכמובן שיבחתי את שניהם על מעשיהם.

אחרי כן המשפחה הגיעה והלכנו לארוחת הערב. אבל אז גם נשברה המסגרת. הילדים השתוללו נורא, לא ממש אכלו, ואני בתחילה ניסיתי להשיבם ולהושיבם אל השולחן, עד שלבסוף ויתרתי. אמרתי לעצמי, שהם אכלו בדרך, ושאני לא יכול להעמיס עליהם כל כך הרבה בערב אחד.

אבל הפלא ופלא. הערב, כשחזרנו הביתה, הם נכנסו בלי בעיות לחדר האמבטיה לצחצח שיניים, בלי שום תלונה, ואחרי כן שכבו שניהם במיטה, והקשיבו לסיפור החדש על 'בילבי בת גרב,' ואחרי כן על החילזון שהביא שרוך אדום מיוחד לכיתה, והערב גם נרדמו במיטותיהם, כי ככה הבהרתי להם, עוד בצהריים, שיקרה. מהיום כל אחד יישן במיטה שלו. וכשניסו לומר לי, שאחרי כן, בלילה, יעברו אל מיטתי, אמרתי להם שלא. שמהיום והלאה כול אחד ישן במיטה שלו.

דניאל נרדם כמעט מיד. אני מניח שמלבד עייפות מההשתוללות אצל סבא גם היה לו הרבה מה לעכל מבחינה רגשית היום. מיכאל עוד ניסה לאתגר אותי, בזה שקם ממיטתו, חצה את הבית בחשיכה, ובא ונעמד על סף הדלת, מביט בי יושב בחצר.

"מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו.

ניגשתי אליו, נטלתי אותו בידיי, החזרתי אותו אל מיטתו ונשקתי למצחו.

"אתה רוצה שאכסה אותך?" הוא הנהן. כיסיתי את שניהם יחד בשמיכת פיקה דקה, וסגרתי את החלון שפתחתי מקודם לכן, כדי שאוויר צח ייכנס אל חדרם. מוטב שישנו עם חלון סגור, ולא עם רעשי הרחוב.

ומחר יום חדש. ואורלי תבוא אלינו שוב. כי היא לא רק אשת מקצוע, היא גם בת של חברה טובה.

ובעזרת השם, גם אצליח להציב להם גבולות, לבנות מולם את סמכותי כהורה, ובעצם להוליד את עצמי מחדש למולם כאבא. כי אין לי ברירה. וגם, כי הבנתי משהו עמוק מאוד היום. שזה שנולדו לי ילדים, זה שהולדתי ילדים, שהבאתי אותם לעולם, זה עוד לא סופו של הסיפור. זוהי רק תחילתו. עכשיו, אחרי לידתם ובואם לעולם, גם אני צריך להיוולד מחדש מתוך עצמי, כאב.

וזה קשה וכואב כמעט כמו היחלצות מן הרחם. בייחוד לאדם כמוני, שצריך פתאום לעבוד לא מתוך הרגש אלא מתוך הראש. לא מתוך ערכיו האצילים ואידיאולוגיית השיוויון שלו, אלא מתוך ההבנה הפרקטית הפשוטה, שאם אני לא אעשה את זה, התוצאות לא תאחרנה לבוא. והן תהיינה קשות. ולכן, פשוט אין לי ברירה. אני צריך להוליד את עצמי מחדש, גם בתוך עצמי, ובעיקר בעיניי בניי.

ועם זה אסגור את הפוסט הארוך הזה.

שיהיה לכם/ן לילה טוב, ותודה.

מודעות פרסומת

תויג כ: ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, פונדקאות

9 תגובות »

  1. הכי מרגש בעולם. דוק של דמעות…אני גאה בך. הם גם לא עומדים בקסם שלך והאמון שנתנו בך הרי שהשינוי התקבל בעמדה רכה יחסית. נפלא. לילה טוב אילן יקר.

  2. במקרה הגיע אלי לפיד. נהניתי מאוד לקרוא, כמה רוך יש בך כלפי הילדים, ואיזו עבודה קשה אתה עושה עם עצמך כדי להפוך אותם לאנשים טובים יותר . יישר כוח!

  3. כמה יפה תיארת את המלחמה הזו בין הלב לראש. את ההבנה הזו שיורדת לאט לאט. שיש לנו תפקיד בחיי ילדנו והוא לאו דווקא לוותר. אלא למצוא את האיזון והגבולות…אוי כמה זה קשה. וכמה זה נפלא.

  4. מרגש לקרא, אילן. שינוי לא פשוט, אבל אתה התחלת ליצור אותו במהירות והם הגיבו לכך במהירות. אני בטוחה שגם הצבת הגבולות שלך לא תהיה נוקשה אלא יהיו בתוכה רוך ואהבה וכל הערכים שאתה מאמין בהם. שבת שלום, ליאור

  5. אבא לעניין. את אותה סיטואציה עם הגננת יכול היה לנצל על מנת לנגח ולקטין את הגננת. בחר להתבונן לבמראה בעומק וברצינות. כל הכבוד. איזה פוסט יפה. בהצלחה

  6. קראתי את מה שכתבת וכל מילה שנכתבה כאילו בקעה מגרוני.
    כאמא לתאומים בן ובת
    גם אצלנו קרו מקרים כאלו שנה שעברה.
    וגם אלינו נכנסה פסיכולוגית הביתה וביקשה הצבת גבולות…אין ספק שזה עוזר ואכן יש שיפור אך אם לא תטפל בעניין הויסות החושי כל גבולות אפשריים לא יכבו את השריפות המקומיות…ילד עם קושי בויסות חושי כפי שיש לבן שלי ברגע של פריקת עול יכול להפוך גן שלם…זה לא יעזור אם לא יהיו לו ממתקים בבית או אם תדבר אליו בחמלה ולא באסרטיביות.
    חייבים לעזור לילד לווסת את התגובות ורק בטיפול רגשי ותחושתי כמו שחייה ,רכיבה טיפולית או בריפוי בעיסוק אצל מומחים בתחום העניין יפתר.
    בהצלחה
    ותמסור דרישת שלום לאורלי שאולי הייתה עסוקה בזמן ההוא בגן של הילדים שלי….

  7. כל הכבוד, אילן. אני תמיד אומרת שלהיות הורה זו העבודה הכי קשה בעולם, אבל גם הכי מתגמלת….
    כן, ילדים זקוקים לגבולות. הם משוועים לגבולות. הורים רבים שוכחים זאת ומעמידים את אושרם של הילדים במקום ראשון. אבל זו טעות, כי הילדים לא מחפשים את אושרם מידי ההורים. הם זקוקים להורה סמכותי, שיודע מה טוב עבורם. בתחילת חייהם זה בונה להם מרכז יציב בתוכם, והופך את העולם לידידותי ובטוח. בהמשך חייהם, בגיל ההתבגרות, זה מקנה להם דמות שהם יכולים להתנגח בה, לגרד עליה קרניהם בדרכם למציאת הסמכות הפנימית שלהם. אפילו הילדים מכירים בזה, שהם זקוקים יותר מכל לגבולות. אתה יודע שמורה בכיתה דומה מאד לתפקיד הורה. אני מקפידה על משמעת בכיתה אבל גם משתדלת ללמד אותם משמעת עצמית. בשום אופן אני לא מרימה קול וצועקת. ואז בסוף שנה כשאני מבקשת מהתלמידים משוב הם אומרים לי שאני רכה מדי ולא צועקת עליהם מספיק… 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: