ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

הפוסט הגנוז מסוכות.

בחירבה

 

את הפוסט הזה כתבתי לפני שבועיים. לא פרסמתי אותו עד כה, מפני שהבנתי אני בתחילת תהליך. והיה לי חשוב לעברו לבדי, בשקט. אבל הלילה אני מבין שאני כבר בלידה חדשה. ועל כך, בפוסט הבא, שכותרתו "גבולות חדשים, או – אבא נולד."

כשנועצתי באחיי הצעירים, אך המנוסים ממני בטיולי משפחות, לאן אקח את ילדיי במהלך חופש סוכות, יעצו לי למעט ככול האפשר לצאת לאתרי קמפינג ותיירות פנים מוכרים. חכה עד סוף החג, אמרו לי, החוכמה היא לצאת למקומות האלה דווקא אחרי החופשות, או אחרי ערב חג, כשכולם עוד מעכלים את ארוחת החג הכבדה.

אבל בבוקר ה-28.9 קמתי ברבע לשש, היישר לכתיבה, ובשעה שבע כבר מצאתי את עצמי עם שני ילדים ערניים, המשתוקקים כבר לצאת מן הבית. בתחילה חשבתי לנסוע לפארק יוני נתניהו בגבעת שמואל, אל גן המשחקים שם, לשחק בו עד שעה סבירה להתקשר בה אל עינת ואמיר חברינו, כדי לשחק עם ילדיהם, יואב ואלון וארז. אבל אז אמרתי לעצמי בלבי, שאני רוצה להרגיל את הילדים לטייל בטבע, לגלות בכול פעם פינה חדשה, ולכן כיוונתי את 'וייז' לגן לאומי נחל אלכסנדר, והתחלתי נוסע לשם.

"אבא, נוסעים לגן השעשועים של עינת?" שאל דניאל, שהבחין שאיננו נוסעים בדרך הרגילה אליהם.

"לא, דניאל, אנחנו נוסעים לנחל, אני רוצה להראות לכם משהו חדש," אמרתי לו.

"לא, אבא," התאונן.

עצרתי את המכונית, כיוונתי את הווייז לפארק יוני נתניהו בגבעת שמואל, וכמעט כבר התחלתי נוסע לשם,עד שהחלטתי בליבי שלא אוותר לו הפעם, שאולי אסתכן בזה, שלא ירצה לרדת מן המכונית, או יתאונן שקשה לו ללכת, אבל עלי לפחות לנסות לעניין אותו ואת אחיו במקומות חדשים.

עצרנו בסינמה סיטי בהרצליה כדי למלא דלק במכונית. הילדים ביקשו ארטיק שוקולד. קניתי להם, כמובן, אף על פי ש'מגנום' עולה שם 12 ש"ח לחתיכה, ממש גזל. אבל מקץ עשר דקות נסיעה הם כבר התאוננו שארטיק קר להם וביקשו למסור לי אותו. הרהרתי רגע, ואז הגשתי לדניאל, ואחרי כן לאחיו, את מכסה הקופסה שהבאתי בה ביסקוויטים של 'פטי בר,' והם הניחו עליו את הארטיקים כעל מגש. תוך כדי נסיעה פשוט שפכתי את הארטיקים לתוך הקופסה והמשכתי נוהג, יודע שעד שנגיע הביתה לא תהיה בידי הברירה אלא להשליך את הפח את הביסקוויטים עם הארטיקים גם-יחד.

הילדים ביקשו מגבונים, ואז גם קלטתי שעשיתי טעות. לא לקחתי איתי את תיק ההחתלה, ובו בגדים להחלפה וחבילת מגבונים. חמור שכמוני, אמרתי לעצמי. הגיע הזמן שתזכור, שזה לא תיק החתלה, אלא תיק החלפה, ושהוא צריך להיות איתך בכל יציאה מן הבית. נשבעתי שלהבא כך אעשה.

פנינו ימינה, בפניה די מסוכנת, לטעמי, לשמורת נחל אלכסנדר. בשמורה היו אותה עת אנשים מעטים. שתי משפחות שעצרו לפיקניק ליד שולחנות העץ המרובים שם, ושלישייה, שני בנים ובת, שהתעוררו משנת הלילה באוהל שנטו במקום ואכלו ארוחת בוקר. עצרתי לידם והתייעצתי עימם לאן כדאי לנו לנסוע.

חנינו למרגלות חירבת סמארה. ניגשנו לשפת המים, ואז קרא מיכאל "אבא, ראיתי צב!"

קרבנו בזהירות לגדת המים, ואכן – צב גדול הוציא מדי פעם את ראשו מן המים לנשום אוויר, ואיפשר לנו לראות את מלוא גופו. זה היה יפה, ואנחנו התעכבנו ליד המים, מביטים בצבי המים ובדגים ששחו שם.

אחרי נפנוף ידיים נרגש לחברי משמר הגבול, שסיירו שם במכונית, כדי לוודא שהכולב סדר, ובהחלט היקנו לי הרגשת ביטחון, עלינו ברגל לחירבת סמארה. הילדים חששו מן הטיפוס לתל, אך נהנו מאוד מן המראה הנשקף ממנו.

"אוי, אבא, הים!" צהל מיכאל, "אני רוצה ללכת לשם!"

"אז בואו נרד למכונית וניסע לשם."

"לא, ברגל!" ביקש מיכאל.

"אי אפשר ללכת לשם ברגל, זה רק נדמה לך שזה קרוב, אבל זה רחוק מאוד," הסברתי לו.

ירדנו למכונית והתחלנו תועים בין שבילי השמורה בדרך החוצה ממנה. למרבה המזל תוכנת 'וייז' מכירה גם את שבילי השמורה וחילצה אותנו משם בלא פגע.

נסענו לחוף בית ינאי. התכוונתי להיכנס לשם ולשהות בו איזו שעה עם הילדים. אבל השעה כבר הייתה קרוב לעשר, השמש כבר טיפסה לרום השמיים, נהיה חם, ואני הבחנתי שאין בחוף הזה שום צל, שהסבכות הנטויות עליו אינן מצלות על המתרחצים המצויים מתחתיהן אלא בפסי צל בלבד.

"מיכאל, אין כאן צל, ונהיה חם מאוד," אמרתי לו, "אני חושב שכדאי שניסע הביתה."

"לא, אבא, אני רוצה לצאת החוצה, לשחק בחול!" ייבב מיכאל.

"אני לא רוצה, אני רוצה הביתה!" הודיע דניאל.

החלטתי שהפעם אקשיב לדניאל. אני תמיד נזהר מלחשוף את בניי לשמש המלהיטה, ובחוף הזה, ללא צל, זה נראה לי ממש מוגזם.

נסענו הביתה. בדרך אכלנו את הפירות שלקחתי עימנו לטיול. בננה, תפוח ואבטיח. כשהגענו הביתה הם פרקו את מרצם במשחק בכדור ובריצה זה אחר זה ברחבי הבית, ואחרי כן קינחו ב'אקטימל' עם צפייה בסרטונים של איש העכביש בטלפון החכם שלי, בעודי כותב את הפוסט הזה, ואני הבטתי בהם ואמרתי לעצמי שגם זה יום של חופשה. קצת טיול, קצת בית, קצת חום, קצת מזגן, ובעיקר אבא עייף, שלקח לילה מקודם לכן כדור אנטי היסטמיני, והרגיש שהוא כמעט נרדם בדרך הביתה, מזל שזה היה כבר בפאתי נווה צדק.

ואחר הצהריים כבר היה יום חדש, ורובו סיוט מתמשך.

הוא התחיל בהכנת הבית לקראת בואה של אורלי אלינו. אורלי היא מומחית בתחום הפסיכולוגיה של הילדים, בתה של חברתי הטובה ביותר, והיא התנדבה לבוא לראות מה קורה אצלנו ולעוץ לי כמה עצות. שמחתי מאוד לקראתה. שיחקנו יחד בפלייסטיישן, ואחרי כן הוציאה אורלי פאזל של איש העכביש, שהכנתי בעבור הילדים, אך לא העזתי להוציאו מקופסאתו, והציעה לילדים להרכיבו יחד.

מיכאל ישר נרתם למשימה, ונותר דבק בה עד לסיומה המוצלח. דניאל התחיל לתבוע גלידה, ולא חדל מתביעתו, בדרכים שונות וקנטרניות ומסלימות יותר ויותר, עד לכתה. קבענו פגישה נוספת לעוד שבוע, כדי לראות מה עושים עם זה, ואז יצאתי עם הילדים החוצה, בכוונה ללכת עימם לסוזאן דלל. אבל אז דניאל הודיע, שאין לו כוח ללכת, ושהוא רוצה ללכת על הרגליים שלי. כן, לדרוך ברגליו על רגליי וככה לרדת למטה.

אמרתי לו שזה בלתי אפשרי ללכת ככה. למען האמת גם הרגשתי בעצמי חולשה וסחרחורת. אני עם כדור אנטי היסטמיני חזק, ואלרגיה. אבל הוא התעקש, ואז החל לבכות שהוא רוצה מקל סבא, כדי שיעזור לו בהליכה. הזמנתי אותו הביתה, שיבחר מוט ממבחר המוטות והמקלות שאספו בזמן האחרון הביתה. אבל הוא לא מצא שום מוט שסיפק אותו, והמשיך להתאונן, עד שהודעתי להם, שאנחנו לא יוצאים מן הבית, כי דניאל לא רוצה ללכת ברגל עד למרכז סוזן דלאל.

מיכאל מחה. הוא רצה גלידה. אבל אחיו מיאן לזוז ולו מילימטר.

עד שבסוף נכנע, כי הבין, שבאמת, אבל באמת לא נצא מן הבית לאכול גלידה, אם הוא לא יזיז את עצמו.

הגענו לגלידה, קנינו גלידה, הלכנו לשבת במרכז סוזן דלאל כדי לאוכלה, ואז הגיעה לשם שכנתנו, אורנית ברק, עם שני כלבלבים, והילדים מיד ביקשו לשחק איתם. וכך בילינו את המשך הערב, בסיבוב ארוך עם אורנית וכלביה, כל ילד אוחז ברצועתו של כלב אחד, ממש עד ביתה.

או אז ביקש דניאל ללכת להמבורגר, ל'בורגרים', ברחוב הרצל. הוא הזכיר לי שהבטחתי לו זאת כבר לפני יומיים. והוא צדק. אבל לי כבר ממש לא היה כוח לזוז, והאמת היא שממש פחדתי לקום וללכת מן הבית, פחדתי שמא אפול בדרך. שאתמוטט. עד כדי כך הייתי עייף.

אבל הילדים התעקשו, עוף כבר נתתי להם בצהריים, וכעת רצו רק המבורגר.

אז הלכנו לשם ברגל. וראה זה פלא, דניאל, שמקודם התקשה ללכת עד סוזן דלאל, הלך מתרונן את הדרך עד ל'בורגרים', והם אף ישבו שם ואכלו את מנתם, עד שהחלו משתוללים במקום ומסביבו.

חצינו את הכביש לכיכר, וממנה ירדנו ברחוב היורד מאחד העם ללילינבלום. רחוב חד סטרי מסוכן, כי יש מכוניות רבות שמקצרות בו את דרכן בין רחובות העיר.

דניאל תפס ריצה מהירה בין המכוניות החונות, וחצה בריצה, מבלי להביט ימינה ושמאלה, אל צדו האחר של הכביש, עוד בטרם הספקתי אפילו לצעוק.

מזל שלא עברה שם מכונית. זה היה ממש נס.

נעמדתי מולו וצרחתי עליו, שלא יעז יותר לרוץ בין המכוניות, שזה נורא מסוכן, שהוא יכול להידרס. ואז הוא נטע את רגליו במקום, נעלב, וסירב לזוז משם.

תפסתי וגררתי אותו בידו כמעט עד הבית. הוא צווח וצרח, ככה שכל הרחוב שמע. אבל לי היה ברור, שאסור לי לתת להתנהגות הזאת להימשך.

כשהגענו הביתה הכנסתי אותם למקלחת נוספת, להוריד מהם את הזיעה ואת הלכלוך. ואז, כשניגבתי את דניאל, תפסתי אותו לחיבוק ארוך, בלי מילים, פשוט כרעתי על הארץ וחיבקתי אותו בתוך המגבת, איזה זמן, ואחרי כן כמובן גם את אחיו.

נכנסנו לחדר הילדים. אמרתי להם שאקרא להם סיפור ואחרי כן נלך לישון. מיכאל מיד ניגש לספריה, בחר לנו ספר,ואז נשכב על המיטה בציפייה. דניאל הודיע שהוא רוצה את הטייפ, ולשחק בטייפ על המיטה.

"לא, דניאל, עכשיו לא משחקים בטייפ, עכשיו הולכים לשמוע סיפור ולישון."

הילד התעקש וניגש בכול זאת לטייפ.

ניגשתי אל הטייפ, הרמתי אותו מן השולחן אל מרומי השידה, ואמרתי לו. "כשאני אומר שעכשיו לא משחקים בטייפ, זה לא."

דניאל התקפל אל מתחת לשולחן המשחק, פניו נעווים מעלבון.

הפעם לא התרככתי. נשכבתי על המיטה ליד מיכאל, התחלתי קורא את הסיפור. מיכאל התרפק עלי, מקשיב לסיפור ושואל שאלות. אט אט התקרב דניאל למיטה, עלה עליה, והצטרף אלינו. ואז אחרי שסיימנו עם הסיפור, הודעתי שהיום התור של דניאל לכבות את האור, והוא קפץ מרוב חדווה.

כיבינו את האור, אבל אז מיכאל פרץ בבכי, שהוא לא כיבה אתמול את האור, ושהיום זה התור שלו.

אז הורדתי את דניאל על המיטה, הרמתי את מיכאל בידיי, הדלקתי שוב את האור בחדר והנחתי לו לכבותו.

ואז נשכבנו שלושתנו במיטה, ואני נרדמתי קצת ביניהם, עד שנשימותיהם רגעו, וכשקמתי מביניהם, שניהם פקחו עיניים, חיבקו אותי ונשקו לי, ואז דניאל ביקש תפוח.

קילפתי תפוח, בצעתי אותו לשמונה פלחים, ארבעה בכול צלחת, הגשתי להם אותם, וכיביתי מחדש את האור.

מערכת היחסים שלנו כרגע היא של מאבק כוחות. מי חזק ממי. מי מחליט, מי קובע. היכן עוברים הגבולות. אני משתדל לקיים במהלכה את תפקידיי כאב וכאם גם יחד. להכיל, להתגמש, להרחיב את גבולות הכלתי. אבל ישנם דברים שאינני יכול ואינני רשאי לעבור עליהם לסדר היום, כמו ריצה מתפרצת אל כביש מסוכן, וכמו רצף מסלים של התנהגות קיצונית. ואני מגיב. בחומרה. ואחרי כן נותר פשוט עצוב וחסר כוח.

לכן גם פניתי, לכמה מקורות, בבקשת עצה והדרכה.

 

תויג כ: , , , ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: