ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל (15)

את האוגוסט הזה צריך לגרש בטקס. טקס גירוש שדים וגלי חום. בפומבי. רצוי בכיכר מרכזית, אולי כיכר רבין. שנתאסף שם כולנו עם ערב, אזרחים מוכי חום על ילדיהם, ונגרש מפה את אוגוסט בכוח. רצוי עם השפרצות מים.

נדמה לי שכרגע הגיתי קונספט מבריק לאירוע המוני של סיום הקיץ. אולי מחלקת המופעים של עיריית תל אביב יפו תרים את הכפפה המסוימת הזאת.

הבוקר, אחרי אימון הכושר והקניות לשבת ב'ויקטורי,' קבעתי עם מיטשל, שיבוא אלינו ויחד נצא לשוק לווינסקי. אך מכיוון שהקדמתי לשוב הביתה בטרם בואו אלינו, החלטתי לנקות את המקרר, כדי לא להכניס למקרר לא נקי את כול הקניות לשבת.

הוצאתי את כל האוכל מן המקרר, הורדתי את מדפיו, מילאתי שתי קעריות פלסטיק במי סבון, תחבתי בהן ספוגי ניקוי חדשים והזמנתי את הילדים לנקות את המקרר בעצמם.

הם עשו עבודה מצוינת. רק שאחרי כן היה עלי לנקות גם את הרצפה.

בינתיים מיטשל הגיע, ואחרי שסיימתי יצאנו כולנו לסיור בשוק לווינסקי. כשיצאנו היה כבר חם. אבל הבטחתי לילדים שיקבלו הבוקר ברד, וכמו שהסברתי להם לא פעם – אם מבטיחים צריך לקיים.

אז חבשנו כולנו כובעים, הצטיידנו במים ויצאנו לדרך.

שנים לא ביקרתי בשוק לווינסקי. אף על פי שהוא קרוב מרחק שני רחובות מביתי, לא הזדמנתי אליו. התרגלתי לערוך קניות בשוק הכרמל, ושוק לווינסקי הפך בעבורי רק למחוז רחוק של טיולי יצירה. אבל איפה אני ואיפה טיולי היצירה עכשיו.

אז ניצלתי את ההזדמנות וקניתי לי שקית של פינוק – שלוש מאות גרם של אגוזי מקדמיה, אגוזי מלך ואגוזי קשיו קלויים – וברד לילדים, ואז שמנו פעמינו לחנות המשתלה בפינת לווינסקי-זבולון, שענת, בתה של אילנה, עובדת בה.

זו הייתה הפעם הראשונה, וודאי שלא האחרונה, שביקרתי בחנות הזאת, מקום קסום מלא סלסילות ובהן שתילי תבלין ופרחים וצמחים לשתילה, מקום מוצל ורגוע, עם אווירה נינוחה ותחושה עמוקה של ביתיות.

ענת והילדים בחנות הפרחים. כשמיכאל פוגש מטאטא הוא מיד מתחיל לנקות מסביב. גם כשאין צורך.

ענת והילדים בחנות הפרחים. כשמיכאל פוגש מטאטא הוא מיד מתחיל לנקות מסביב. גם כשאין צורך.

אבל אחרי שהשתהינו שם ברחנו הביתה, מפני שהחום התגבר, ונהיה ממש קשה לשהות ברחוב.

אל הבית, הנמצא רק כמה מאות מטרים משם, הגעתי באפיסת כוחות. הרי היה עלי לדחוף לפני את הילדים בעגלתם עד הבית. מיד הפעלנו את המזגן, הילדים ביקשו וקיבלו שוב את הניקבה שלהם, העשויה משמיכה הפרושה מעל המרווח בין שולחן הסלון לספסל הישיבה, ושיחקו עד שהלכנו לישון.

אחר הצהריים קמתי לפניהם. במקרר מצאתי שאריות של תפוחי עץ וענבים מן השבוע החולף, אז חיפשתי באינטרנט מתכוני עוגות בחושות עם פרי, והכנתי עוגת תפוחי עץ עם ריקוטה ועוגת ענבים וסולת. זה יצא מצוין.

העוגות שעשיתי לשבת.

העוגות שעשיתי לשבת.

בינתיים הילדים התעוררו, אכלו ארוחת ארבע וביקשו לצאת לשחק. השתהיתי איתם בבית עוד קצת, בעזרת די.וי.די, עד שהחום ירד, ואז ארזנו כלי חפירה והלכנו לשחק ב'גן של הטוטו,' גן השעשועים הקטן הסמוך אל הבית שלנו.

כשנכנסנו לשם ישב שם בחור צעיר ונחמד למראה, עם חומרי לימוד. התנצלתי בפניו על ההפרעה, אבל הוא דווקא שמח לקראתנו, כך שפתחנו בשיחה. התברר לי שהוא ובני משפחתו עלו כולם ארצה מארצות הברית, וכי הוריו חיים במודיעין, והוא ואחיו ואחותו גרים יחד בדירת המשפחה בנווה צדק. הוא היה ממש נחמד. אבל סטרייט.

מרגע שהתעוררו ביקשו הילדים שחבר יגיע אלינו הערב. זה שלב חדש ונפלא בחייהם, היוזמה החברתית. אז הזמנתי את ארז לאכול איתנו ארוחת ערב, ובינתיים רחצתי והלבשתי אותם לקראת המאורע.

גזירי הנייר שעשינו יחד אתמול. העליון של מיכאל. התחתון של דניאל.

גזירי הנייר שעשינו אתמול. העליון של דניאל, התחתון של מיכאל.

מרק עוף הכנתי כבר לפני הצהריים, בינתיים הוא התקרר, כך שיכולתי להסיר ממנו את השומן. נתחי עוף בתנור היו לי מוכנים מאתמול. עליהם הוספתי פרוסות תפוחי אדמה, שנאפו בתנור אחרי סיום האפייה של העוגות, טחינה שהכנתי וסלט ירקות למנה הראשונה.

אלא שהילדים לא רצו לאכול, אלא להרשים את ארז. ושניהם דחו מעליהם את קעריות המרק, ואחרי כן ביקשו רק שקדי מרק, ואז פיזרו אותם על השולחן ועל הארץ, וכשהגשתי בפניהם צלוחיות עם מלפפון ועגבניה חתוכים, איש איש לפי העדפתו, התחילו להעיף גם אותם מסביב. ואז, אחרי התראות חוזרות ונשנות, גררתי אותם אל חדר האמבטיה, סגרתי עליהם את הדלת לכמה דקות, ועמדתי מאחריה. שואל אותם כמה פעמים אם נרגעו.

שניהם בכו. דניאל נרגע מזה שנטלתי אותו לחיקי, התחבקנו ואז הושבתי אותו ליד השולחן וביקשתי ממנו שיאכל בשקט. וכך היה. הוא התנהג למופת במשך שאר הערב. אחיו, לעומת זאת, רק החריף את התנהגותו. הוא החל בפזמון "אתה קקי," מלווה ביריקות, ולא נרגע מזה שעה ארוכה אחרי כן – רק כשדיברתי איתו באסרטיביות עזה. אחרי האיומים, אחרי הצעקות. פשוט באסרטיביות. מסתבר שאת זה הוא מבין מצוין.

בשלב מסוים הוא גם הדהים אותי, כששכב על הרצפה בין המטבח לבין חדר האמבטייה, מקום הענישה הזמני שלנו, ואמר לי "אני מצפצף עליך."

הבטתי בו נדהם.

"מה אמרת, מיכאל?" שאלתי.

"אני מצפצף עליך," השיב לי.

"זה דבר שאני לא מסכים שתגיד לי אף פעם, אתה שומע?" אמרתי לו, "אף פעם. זו חוצפה גדולה."

"אני מצפצף עליך! אני מצפצף עליך! אני מצפצף עליך!" צייץ הקטן.

עכשיו שמעו. הילד הזה הוא רק בן שלוש שנים וארבעה חודשים. את המשפט הזה הוא מעולם לא שמע ממני. מ-ע-ו-ל-ם. רק השד יודע מאיפה הוא הביא את זה. אבל זה פשוט הדהים אותי לגמרי.

"אתה עובד איתם מאוד קשה," אמר לי ארז, "משקיע בהם הרבה מדי מבחינה רגשית. תנוח. הכול יהיה בסדר."

הבטתי בו במבט עייף.

"ארז, בחייך, אני המבוגר האחראי בחייהם," השבתי לו, "אני צריך לוודא ששום דבר לא קורה להם, שהם לא פוגעים זה בזה, לא מסתכנים…"

בסופו של דבר יצאנו כולנו החוצה, אל החצר, לאכול את עוגת התפוחים והריקוטה בחברת אילנה, ענת ואלה ואלקה, השכנות, שכבר הסבו בחצר, ושם כולם עוד כעת, יחד עם הילדים, שעה שאני 'גונב' עשר דקות של שקט, כדי לכתוב את הפוסט הזה.

אני מת מחום. אין לי מושג מה יהיה מחר. אם נקום מוקדם אולי נספיק קצת ים לפני עשר. אם לא נצטרך להיסגר בבית עד ערב. וזה, כנראה, יהיה סיוט אחד גדול.

או שלא.

שיהיה לכולם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

תויג כ: ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: