ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל (14)

מה שלא עושה השכל עושים החום והעייפות, והבוקר החלטתי, שאת היום כולו נעביר בתוך הבית. בלי עניינים, בלי להשתגע. הגיחה היחידה שהרשיתי לעצמי הייתה למכון הכושר ולבנק, כולל התפנקות של עשר דקות עם קרואסון וקפה בין אימון הכושר לבין הקפיצה לבנק. בין לבין גם נכנסתי לסניף 'אופיס דיפו' במגדל שלום, וקניתי בו שני גלילי נייר דבק רחב, שני בקבוקי דבק פלסטי מותר לשימוש לילדים, שתי שקיות של מדבקות פרחים, צבים וחיפושיות ושתי חפיסות צבעים קטנות.

כשחזרתי הביתה, הילדים שאלו מה עושים היום. אמרתי להם שמאוד חם בחוץ, ולכן היום נישאר בבית. אבל שנעשה יצירה. "פעילות," תיקן אותי מיכאל, ואני הבנתי, שזו המילה שבה השתמשו הגננות בגן ויצ"ו. "כן, פעילות," השבתי לו, "אתה צודק. אבל קודם כול נפרוש עיתונים על השולחן בסלון, כדי שלא יתלכלך."

הוצאתי ממגירות הנייר שלי בריסטולים צבעוניים בגודל A4, מספריים ודפי נייר לבנים ואדומים. הזמנתי את הילדים לגזור צורות מן הדפים, שנוכל להדביקן אחר כך על הבריסטולים, אבל הם כבר היו צמאים לגעת בדבק. אז גזרתי בעבורם ריבועים גדולים וקטנים ומשולשים, ואז נתתי בידי כול ילד בקבוק דבק פלסטי, והראיתי להם איך להשתמש בו.

השמחה הייתה גדולה, ובסופו של דבר הצליחו אפילו ליצור שתי עבודות הדבקה נחמדות. ואני – להציל את הבית מדבק:)

אחרי כן דניאל ביקש להקים אוהל. אז הודעתי לו, שהפעם לא אקים להם אוהל, אלא ניקבה, כמו הניקבה שראינו אתמול במעין סטף. לקחתי שמיכה, פרשתי אותה מעל המעבר שבין ספסל הישיבה לשולחן הסלוני, שמתי בפנים שתי כריות קטנות, והודעתי להם שזו ניקבה עם מים עמוקים מאוד.

הם רצו לאילנה ושבו ממנה עם פנס כיס. החלפנו לו סוללות, הוספנו עליו צינור הצלה וחבל הצלה, קסדות הצלה וכו'. אני נשכבתי מצדו האחר של השולחן, על הארץ, שרבבתי את אצבעות ידיי מתחת לשולחן, וזעקתי לעזרה. והם זחלו בניקבה, קשרו לי חבל הצלה לידיים ודיברו זה עם זה בצינור ההצלה, שהפך לטלפון הצלה.

כמה מעט צריך ילד כדי לשחק. דמיון, מרחב, ואבא שיורד לרצפה ומשחק יחד איתו. גם זה משהו שלמדתי בחופש הקיץ הזה.

כמה מעט צריך ילד כדי לשחק. דמיון, מרחב, ואבא שיורד לרצפה ומשחק יחד איתו. גם זה משהו שלמדתי בחופש הקיץ הזה.

אחרי כן הם כבר המשיכו במשחקם שעה ארוכה לבד, ואני מצאתי את עצמי, לתדהמתי, פנוי לשלם חשבונות ולמיין חשבוניות. ככה סתם, באמצע יום חופש.

בשתיים עשרה בצהריים כבר הרגשתי שאני ממוטט. גם לא הייתי מסוגל לאכול. כנראה שווירוס הקיץ החליט לא לוותר עלי לגמרי, ונשאר לנוח איתי עוד איזה יום.

אחר הצהריים הערתי אותם בארבע והודעתי להם שנוסעים לחברים. חברי רונן דורון הזמין אותנו אליהם, להיפגש עם בנו תומר ובתו דניאל, לקבל מידיו, כמו כמעט מדי שנה, מתת בגדים וספרים וצעצועים שילדיו כבר אינם זקוקים להם, ובאותה הזדמנות גם לקבע למקומם את מושבי הבטיחות של מיכאל ודניאל.

נסענו אליהם. המרחק בין ביתם לביתנו הוא קילומטר. אבל הנסיעה ארכה עשרים דקות דרך לווינסקי, שהיה עמוס מאוד. בזכות הנסיעה בלווינסקי גילו הילדים מחדש את הברד, והודיעו שהם רוצים ברד. הסברתי להם שאין כאן איפה לעצור את האוטו, והבטחתי להם שמחר, יום שישי, נעשה טיול לשוק לווינסקי, שיש בו עוד המון דברים טובים לקנות, ונשתה ברד.

היה כיף גדול אצל רונן, תומר ודניאל. אחד הדברים המרגשים שקרו שם הוא, שבעוד דניאל שיחק בעיקר בחברת רונן ובחברתי, מיכאל התיישב על כיסא המחשב יחד עם דניאל, והיא, בסבלנות של אם ומורה או אחות גדולה, הסבירה לו כל מיני דברים על משחקי מחשב. היא בחרה במכוון משחקים תואמים לגילו, הראתה לו באמצעות סמן המחשב איך לשחק בהם וכך הלאה.

זו הייתה הפעם הראשונה שילדיי נחשפו למשחק מחשב, ובהמשך גם אקבל מרונן כתובות של אתרי משחק לילדים, התואמים לגילם. אבל המשמעות היא, שגם אצטרך לקנות להם מחשבים. כי בדרך חזרה מרונן עברנו דרך ארז, וקיבלנו מידיו את המחשב החדש שלי, מותקן ומסודר לעבודה, אחרי שאת הקודם הרסו הילדים.

הדבר הכי מרגש היה לראות את מיכאל עם ילדה בוגרת, סבלנית ומתוקה, שנהנתה לחנוך אותו אל עולמה. קשב כזה עוד לא ראיתי. קשר כזה. לרגע הצטערתי שאין לו אחות בוגרת, ובלבי אמרתי, שאולי נאמץ את דניאל בתור אחות. ואת תומר כאח, כמובן.

הילדים מאוד בגרו וגדלו בחופש הזה. הבוקר, כשקמתי, מצאתי שמיכאל עלה על כיסא, הוריד לבדו את קופסת הפטי-בר מן השיש, ויושב ואוכל להנאתו. רגע אחרי כן דניאל ניגש למקרר, פתח אותו, הוציא לו שתי דניאלה, וכפית מן המגירה, התיישב ליד השולחן, פתח את הדניאלה לבדו ואכל אותן בשקיקה.

"מאוד גדלתם. אני ממש גאה בכם שאתם כבר יכולים לקחת לעצמכם ארוחת בוקר לבד, ילדים. בקרוב מאוד אני אבקש מכם להכין לי חביתה לארוחת בוקר," אמרתי להם בשמחה הערב.

וכמה רגעים אחרי כן, כשרחצתי אותו באמבטיה, מיכאל הודיע לי שהיום הוא ירחוץ לבדו את כפות רגליו. והוא נעמד, אחז בידו האחת בדופן האמבטיה, סיבן במיומנות את כפו האחת, אחרי כן החליף ידיים וסיבן את כפו האחרת, ואז גם התעקש לשטוף את עצמו במים לבד. אני עזרתי לו רק בגוו ובראשו.

"אתה כבר ממש ילד גדול," אמרתי למיכאל ונשקתי לו, כשנשאתי אותו בזרועותיי, עטוף במגבת החיה שלו (מגבות עם קפוצ'ון בצורת ראש חיה, שעופר וערן קנו להם כשנולדו – והם לא מוותרים עליהן מאז:).

"אני עוד קטן."

"מה פתאום," התעקשתי, "אתה כבר אפילו מתקלח לבד. אתה גדול."

"טוב, אני גדול קטן," סיכם מיכאל.

הילדים גדלו, והם גם מבקשים להראות לי את זה. ואני שמח בהם כל כך.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

תויג כ: ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: