ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל (13)

היינו כנראה צריכים לעבוד את התלאות של 12 ימי החופש הקודמים, שהיה בהם מזה וגם זה, כדי להגיע אל היום השלושה עשר לחופשה, שהיה פשוט נהדר.

הבוקר התעוררתי מציוצי הציפורים, רגע לפני הזריחה. ישבתי וכתבתי בחצר דפי בוקר, ואמרתי לעצמי, שהיום צפויה הקלה בעומס החום, אבל לא אשאר עוד יום בסביבה המוכרת עם הילדים. אסע איתם למעיינות סטף בהרי ירושלים, מפני שאני זקוק ליציאה אל הטבע, לא פחות מהם. אלא שהם עוד לא יודעים זאת, מפני שזה יהיה הטיול הראשון שלהם בטבע.

כהכנה לטיול הסרתי מחלונותיה האחוריים של המכונית את הווילאות השחורים. כוונתי הייתה, שיוכלו לצפות בנוף שאנו עוברים בו. אבל הילדים מחו ודרשו מיד שאכסה מחדש את החלונות, כדי שלא יהיה להם חם.

כתמיד, שמתי להם, על המושב האחורי, ביניהם, קופסה עם ירקות חתוכים וקופסה עם פירות, נתתי בידי כול ילד גם קופסה קטנה עם שני חצאי כריך, האחד עם קוטג' והשני עם סילאן, ונסענו.

עד שהגענו לשער הגיא הם כבר הספיקו לכרסם בכריכים, לזרוק בכל רחבי המכונית ענבים וקוביות אבטיח, ומיכאל אף הגדיל עשות, ניצל מרווח זמן קצר שבו פתחתי את חלונות המכונית כדי שייכנס פנימה אוויר טרי – ראיתי שהמיזוג לא מקרר, משום מה, את הרכב. לא הבחנתי בזה, שהם הספיקו ללחוץ על הכפתור המבטל את המיזוג והופכו להעברת האוויר שבתוך המכונית במערכת. והאוויר במכונית הוא כמובן חם – כדי להשליך אל הכביש, במהירות 110 קמ"ש, את קופסת הכריכים שלו.

עצרתי במפרץ בצד הדרך בשער הגיא, כדי לכעוס עליהם ולאסוף את הפירות. ואז המשכנו עד סטף. היה לי מוזר לנסוע בדרך הזאת, מפני שלא מזמן נסעתי בה לפגוש בבחור, שקיוויתי בכול ליבי שנתאהב איש ברעהו, ולכן כול הדרך גם דמיינתי אותנו כתא משפחתי מבורך. אבל הנה, אני נוסע לסטף, עובר דרך עין כרם, ולא נוסע עם הילדים אליו.

ירדנו במכונית על צלע ההר עד המקום שניתן לחנות בו, ואחרי כן ברגל בגרמי מדרגות צרים ותלולים עד לשפת המעין. ישנה  שם בריכה עמוקה ובריכת פעוטות, הנקווית ממש למרגלות הנקבה ממנה יוצאים המים, ואם יש פנסי כיס זעירים אפשר גם להזדחל עם הילדים בתוך הנקבה.

דניאל ואני מאוד רצינו לעשות זאת. אבל מיכאל פחד להיכנס אל הניקבה, ולהותירו בלעדינו זה כמובן לא עולה על הדעת. אז ויתרנו על תענוג הזחילה בתוך מים, והסתפקנו בשכשוך בבריכת הקטנים ובפיקניק שוקי עוף בתנור לגדות המעיין, ואחרי כן גם בגלידה לילדים ובקפה אספרסו לאבא בקרונית הקפה למעלה.

משם נסענו לחברי האהוב, רן.

רן ואני הכרנו כשהיה תלמיד שלי בקורס לפרוזודיה, בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. הוא למד אצלי אז עם אבנר להט, הבן של צ'יץ' המנוח. זה היה בשנת 1985. שלושים שנים חלפו מאז. שנינו עברנו הרבה מאוד בחיינו, ותמיד נשארנו חברים טובים. כיום רן גר בירושלים, ומטפל בבני אדם בעזרת בעלי חיים.

הוא גר בבית ירושלמי מקסים, עם שלושה כלבים – שמשון, דובשנית ולילה – ושני חתולים. ומרגע שהילדים והוא נפגשנו זה היה סיפור אהבה. הוא כמובן פגש אותם בעבר, כתינוקות, אבל רק הבוקר פגש בהם כילדים בוגרים.

דניאל נהנה לאחוז ברצועה את דובשנית, שהבהירה לו את גבולותיה בשליחת כפה מבהילה אל פניו, ואחרי שנרגע שניהם נענו בשמחה להצעתו של רן לתת לכלבים עוגיות כלבים. אחרי כן הושיב אותם אל השולחן, הוציא מן המקרר גביע שמנת, מרח בכפית שמנת על כפו של כל אחד מהם, על שמאלו של מיכאל (שהוא איטר יד ימינו, אם לא ידעתם) ועל ימינו של דניאל, וקרא לחתולות לללקלק את השמנת מידיהם.

אצל רן     זו הייתה פשוט תמונה קסומה, ואני לא הפסקתי לצלמם כך. ובתוך כך גם חשבתי בלבי, שרק חברי האהוב רן יכול להמציא טריק כזה, שילד מאכיל חתולה בשמנת מתוך כפו, וכך גם מתחבר באופן כול כך אינטימי למגעו של בעל חיים, וגם לרגשות של אחריות וחמלה כלפי זולתו.

השעה הייתה כבר אחת ומשהו. הייתי רצוץ. הצעתי לילדים ללכת לישון, אבל הם סירבו בכול תוקף, וביקשו להישאר עם רן למטה, עם החיות. ביקשתי ממנו לשמור עליהם שעה, כדי שאוכל להתרענן לפני הנסיעה הביתה, והוא הסכים בחפץ לב.

עליתי אל חדרו, נשכבתי על מיטתו וניסיתי להירדם.

אבל צהלות הילדים, ורן, וקולות הכלבים, ובהם שמשון, כלב מאוד זקן וחולה, שבוכה המון, לא הניחו לי להירדם. ולא משנה כמה פעמים עשיתי מדיטציה וניסיתי לשקוע בתוך שנתי.

בסופו של דבר, מקץ חצי שעה קמתי, התרעננתי בשטיפת הראש במים ובקפה שחור עם חוואיג' והל שהכין לי רן, והזמנתי את הילדים ללכת לאוטו.

"לא, אבא, אתה תיסע, ואנחנו נישאר כאן. ומחר תבוא לקחת אותנו," הפציר בי דניאל.

רן ואני הבטנו זה בזה נדהמים.

"הם לא הילדים הראשונים שמבקשים להישאר כאן," חייך אלי. "הם מרגישים שזהו בית מקבל. מלא חום."

"כן, אבל הם אף פעם לא הסכימו להישאר בלעדיי בשום מקום, אפילו לא אצל סבא שלהם או דודתם מיכל," השבתי לו, והסברתי לילדים שזה בלתי אפשרי.

הפרידה הייתה ארוכה. הילדים התקשו להיפרד מרן, וכנראה שגם הוא מהם.

אבל בסופו של דבר עלינו למכונית ונסענו הביתה.

רק שהילדים לא רק שלא היו עייפים, אלא באנרגיה גבוה מאוד. עד כדי כך, שבדרך מרן עד שער הגיא הם הספיקו לנתק את אבזמי הרצועות, המקבעות את מושבי הבטיחות שלהם למקומם, ו'שטו' ברחבי האוטו, עד שחוייבתי לעצור בשער הגיא כדי לסדר את מושביהם מחדש.

המשכנו לנסוע. תוכנת וייז בלבלה אותי, ושלחה אותי מכביש מספר 1 לכביש מספר 431. שזה ניחא. הוא אכן היה פחות עמוס. אבל אז היסטתה אותי שוב מכביש 431 לכביש 4 וממנו שוב לכביש מספר 1.

בינתיים, מיכאל ודניאל הספיקו שוב לנתק את אבזמי הרצועות של מושביהם, וזה כבר הכעיס אותי מאוד. אמרתי להם, שאם חס וחלילה אצטרך לעצור פתאום בדרך, הם יעופו עם המושבים שלהם דרך החלון.

הגענו הביתה.

ואז דניאל, מרוט מרוב עייפות, היכה על ראשו של מיכאל בברז שהוא משחק איתו, ומיכאל בכה, ואני לקחתי ממנו את הברז, אז הוא התחיל מרביץ לי, וכשעצרתי אותו וחיבקתיו החל לבכות שהוא רוצה לטייל.

"דניאל, אתה פשוט מאוד עייף," אמרתי לו.

"אני לא עייף, אני רוצה לטייל!"

"אני מוכן לטייל איתך רק לארץ החלומות, במיטה," השבתי לו.

אבל הוא עמד בשלו.

"אבא, אני רוצה לטייל, בוא כבר לטייל!" קונן.

הכפילו את זה במאה פעם בערך, כדי להבין את מידת הלחץ שהפעיל עלי, כשאני כבר משתרע, שפוך, במיטה, מיכאל לצידי, ורק מייחל לזה שנעצום קצת עיניים, אפילו שעוד אור לגמרי בחוץ, בחמש וחצי אחר הצהריים.

זה נמשך איזה זמן. בערך בשש וחצי בערב נרדמנו כולנו. ואני קפצתי משנתי בשמונה וחצי בערך, אל צידו האחר של היום/לילה שלי.

בימים הקרובים אחפש מישהו, שיידע איך לסדר את הרצועות הללו כך שלא יוכלו להתירן. ומחר כנראה נבלה בקרבת הבית, פשוט כי אין לי כוח לזוז.

הדבר שהכי משמח אותי הוא, שהיום עשינו את הטיול הראשון שלנו בטבע, שהילדים גילו בו ערנות מופלאה לכל פרפר זהוב, חרק מעופף, לפרחים ולמים, עד שאפילו רן אהובי השתאה, כשדניאל אמר לו, על שיח שצמח ליד ביתו, שזהו הרדוף.

"מאיפה הוא יודע את זה!?" התפלא.

"אה, אני מלמד אותם המון על צמחים ועל חיות," השבתי לו.

מאוחר יותר בלילה, כששוחחנו על הפגישה, אמר לי, שזיהה בילדים את הניצוץ המיוחד של הרוחניות שיש בי, שבזכותו אנחנו חברים כל כך הרבה שנים. "זו הגנטיקה האמיתית ביניכם," אמר לי, "ועל זה ומתוך זה עליך גם לבסס את ההורות שלך. אז לא תתאמץ בכלל. תהיה כמו ציפור שתופסת את זרם האוויר החם הנכון ויכולה לדאות עליו בין אפריקה לאירופה."

הכול טוב ויפה, חשבתי בלבי, עד שזה מגיע לשני פוחזים, המתירים, בגיל שלוש ומחצה, שוב ושוב, את הרצועות של מושבי הבטיחות שלהם באוטו. אז, מרוב בהלה וכעס, אני בכלל לא ציפור, אני יותר דומה לטורף.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

תויג כ: , , ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות

2 תגובות »

  1. ככה זה בנים" היה אומר לי בני רן כשהיה בגילם. רן שלי בן עשרים ושמונה. הזמן טס. תהנה מכל רגע. הם נפלאים ואתה אבא קסום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: