ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

אז מה אתם אומרים – מועדונית (צהרון) או לא?

הבוקר קיבלתי את ההודעה הרשמית מעיריית תל אביב יפו, שבניי התקבלו למועדונית, בהנחה של 25%, המוקנית להורים יחידנים כמוני. אני יכול לבטל את הרישום עד ה 27 לחודש. אחרי כן אצטרך לשלם דמי ביטול של 410 ש"ח. ואני מאוד מתלבט. החלטתי להעלות זאת לדיון.

בגן ויצ"ו, שבו התחנכו בניי מגיל ארבעה וחצי חודשים עד כה, הם אכלו ארוחת צהריים ב 11.30. ב 12.30 הם כבר נכנסו למיטות לשנת צהריים. בגן העירוני, לעומת זאת, אין כלל מנוחת צהריים, אפילו לא פינת מנוחה. מחזיקים את הילדים ערים בכוח באמצעות פעילות וחוגים עד ארבע וחצי אחר הצהריים, וכפי ששמעתי מחבריי, שהתנסו בזה, הילדים חוזרים הביתה בתחילה עצבנים וגמורים מעייפות, ולבסוף מסתגלים לשינוי בסדר יומם.

את ארוחת הצהריים בגן העירוני הם מקבלים רק בשעה 14.30, שעה מאוחרת גם לאדם מבוגר. עד אז מחזיקים אותם עם תפוח וכאלה.

זה נראה לי חמור.

ילד בגיל שלוש וחצי שנים צריך לאכול מוקדם יותר צהריים וצריך לנוח.

ממה, אם כן, נובעת ההתלבטות שלי –

כשבדקתי את הנושא מול אגף הגנים בעירייה הבהירו לי חד משמעית, שאם לא ארשום את הילדים למועדונית, 'אתקע' איתם גם בכל החופשות, ובהן גם החופש הגדול. וכמו שאתם יודעים זה לא קל לי. אם ארצה לרשום אותם לקייטנה, זה יעלה הרבה כסף ויהיה תלוי במקום.

עם זאת, מאז נולדו בניי, ממילא ארגנתי את סדר יומי כך, שאני עובד בין השעות עשר לאחת לפני הצהריים, שב הביתה באחת וחצי כדי לאכול ולנוח, כך שכאשר אאסוף אותם הביתה בארבע יהיה לי הכוח לטפל בהם עד שילכו לישון. בשנה שעברה לימדתי גם שני ערבים מדי שבוע, ואז אבא שלי או אילנה טיפלו בהם עד שובי.

אבל בשל הביקוש הרב לסדנאות הכתיבה שלי, והצורך שלי לפרנס את ילדיי, השנה אלמד שלוש פעמים בשבוע בשעות הערב. זה אומר, שבימים אלה אצא מן הבית בשש כדי להגיע לסדנה בשבע, ואשוב רק בעשר וחצי, כשהם כבר ישנים.

שלא כהורים אחרים, המוכרחים לעבוד יום שלם, לי יש הפסקת צהריים. הגן נמצא ליד הבית. אני יכול לאסוף אותם ממנו מדי יום בשעה 13.30, לקחת אותם הביתה, לאכול איתם ארוחת צהריים שאני בישלתי, בשעה נורמלית, וללכת איתם לישון. או אז יקומו משנת הצהריים שבעים משינה, ובימים שיהיה עלי לצאת ללמד, בכל זאת יהיו איתי איזו שעה וחצי לפני שאותיר אותם עם סבא או עם אילנה.

לעומת זאת, אם יישארו במועדונית, ישובו הביתה עצבנים ועייפים, תהיה לנו שעה וחצי קשות יחד, ואז אהיה מחויב לנסוע ללמד.

אני גדלתי בבית, שבו תמיד, תמיד, אימא חיכתה לנו בו עם ארוחה חמה ומנוחת צהריים, והיא הקפידה על זה. אני שומר על שנת צהריים כל חיי. זה הסוד שלי להספקים שאני מספיק בעבודה ובכתיבה, בהורות ובטיפול בבית. האם עלי להיכנע לתכתיבי המערכת? ויתר על כן, האם עלי להעדיף את שלוות הצהריים שלי על פני רווחתם של מיכאל ודניאל?

לא יודע. אני מאוד לא שלם עם זה. להרגשתי, אנחנו משפחה מיוחדת. אב מבוגר, הורה יחיד, ושני בנים. לתחושתי, מגיע להם להיות איתי כמה שיותר מדי יום. ולא להישאר תקועים בגן עם ארוחה מאוחרת וחוגים שמושכים את הזמן.

אשמח לשמוע מניסיונכם/ן, ומה אתם/ן חושבים/ות על זה. ומהר. עלי להחליט בימים הקרובים מה אני עושה בנושא זה.

תודה, לילה טוב – וסליחה על ההצפה בפוסטים הלילה.

אילן שיינפלד.

מודעות פרסומת

תויג כ: , ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורות בגיל מבוגר, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות

5 תגובות »

  1. אני חושב שאתה צריך להישמע לאינסטינקט האבהי שלך. כלומר להמשיך לעשות את מה שאמא שלך עשתה לך ולהעביר להם ביקושה את מנוחת הצהריים והאוכל המבושל של הבית.

  2. הילדים שלנו מהתחלה בצהרון ללא שום עצבנות או עייפות מיוחדים. בשמונה וחצי הם במיטה כדי שיוכלו לישון את 10-11 שעות השינה הנדרשות לפעוטות. זמן ההסתגלות לצהרון לקח השבוע. היום לצערי הם לא יודעים לישון צהריים (אחד הדברים האהובים עלי).
    ובכל זאת, אם יש לך את האפשרות המופלאה להיות עימם במקום הצהרון, אני חושב שזה נהדר.

  3. גם אני חושבת שכדאי לך לקחת אותם הביתה. תבלו יחד שעות נעימות וכמה שיותר.

  4. אילן יקר מנסיוני וממרום שנותיי כאמא ל 4 ילדים נצל את שהותך עמם……אושר גדול 🙂 . היום ילדיי הורים וכסבתא מרשה לעצמי לאמר….שהייתי שמחה לו נכדיי היו גדלים אחרת!!!!!! כמובן שלא מתערבת חחחחחחח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: