ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל (8)

הדבר הכי נורא בחד-הוריות הוא, שאתה צריך לטפל לבדך בשני ילדים חולים ואז נדבק בעצמך מאותו וירוס ממנו הם סובלים. כשאתה מחליט להביא לעולם ילדים כחד-הורי, אתה חושב, כמובן, על מה שיקרה להם אחרי לכתך. אך לפחות אצלי, התסריט הזה, של חולי מינורי, סתם בחילות וסחרחורת וחולשה נוראה, כלל לא עלה על דעתי.

הבוקר קמנו עם ילד אחד מבריא, דניאל, שכבר אכל די רגיל היום, עם ילד אחד חולה, מיכאל, ששלשל לפחות שש פעמים אמש ועד שש פעמים היום, ועם אבא חולה. כך שאת הבוקר הזה העברנו בבית. במהלכו החלפתי חיתולים, הגשתי לילדים כל כמה דקות כוס מים לפה, אך מפה לשם, הם שתו רק בקושי כוס מים אחת לפני הצהריים, וזה לא מספיק, אבל אכלו עוד שלושה ארטיקים קטנים כל אחד.

התנחמתי בזה שגם מיכאל גילה תיאבון, ואכל שתי בננות, וביקש עגבניה וחביתה, אך הסתפק בעגבנייה שלמה בלבד. גם זה משהו.

אחרי האוכל קלטתי שכבר יום שישי, והבית עוד לא נקי לשבת. בדרך כלל אני מנקה אותו בימי רביעי בבוקר, לפני הסדנה לכתיבה בביתי. אך הפעם היינו בטיול וזה נדחה ונשכח. לפיכך, כבר אמש הבטחתי לילדים, שאם ירגישו טוב הבוקר ננקה יחד את הבית, והבוקר, למרות מצבו, מיכאל התעקש על מימוש ההבטחה. "נו כבר," דחק בי, בעודי מנקה את השיש ואת החרסינות עם אקונומיטקה, "אני רוצה מים, אבא, תמלא את הדלי."

"רגע, מיכאל, בניקיון יש סדר. קודם מטאטאים, אחר כך מנקים עם אקונומיקה ורק אז שוטפים את הרצפה," הבהרתי לו. מקודם לכן הוא ביקש לטאטא, ואחרי שעשה כן עברתי איתו על הטיאטוא שלו. הסברתי לו מה הם 'פאנלים,' ושצריך להתחיל לאורכם ואז לעבור למרכז החדר.

בשלב הספונז'ה דניאל ביקש להצטרף, אז השאלתי מאילנה מגב שלישי, כי יש לנו רק שניים, וניקינו יחד את הבית. בזמן שהילדים גרפו מים מן הבית החוצה נכנס לחצר אבי מן המכולת, שעזר ללבנה, השכנה הקשישה, להעלות את מצרכיה אל הגג.

"אבי!" צהלו הילדים, "אנחנו מנקים את הבית!"

"כל הכבוד!" בירכם אבי, וסימן לי מחווה של הערכה בפניו.

אבי הוא בן העדה הגרוזינית, בחור בשנות העשרים לחייו, חובש כיפה שחורה. לו ולאשתו נולדו תאומים לפני כשנה, ומאז דיברנו עליהם רבות. היום אמרתי לו, "אתה רואה, ככה מחנכים ילדים. ובכלל לא תכננתי שתראה את זה."

"אבא, זו עבודה מאוד קשה, נכון?" שאל מיכאל, בעודו גורף מים במגב החוצה.

"כן, בטח," עניתי לו, "כל הכבוד לכם."

אחרי הניקיון דניאל רצה לצאת לגן העיר. לשחק. אבל אמרתי להם שאני מרגיש מאוד לא טוב, ושהיום נישאר בבית. תחת זאת הזמנתי אותו לעזור לי בשאיבת אבק מן הספות בסלון, והוא עשה כן ביעילות ובשמחה.

בין לבין הם שיחקו במשחק התפקידים האהוב עליהם, 'סמי הכבאי,' ראו טלביזיה, את סמי הכבאי ועוד קצת דברים אחרים, ואז, בשעה אחת עשרה וחצי, בדיוק כשאני נפלתי למיטה, נטול כוחות לחלוטין, לא מסוגל להזיז אפילו אצבע, הם התחילו להשתגע. אל מיכאל חזרה כל אנרגיית השובבות המטורפת שלו, והוא התנפל על אחיו, ויחד התגוללו על המיטה. ליתר דיוק, הם המציאו משחק. בכל פעם ילד אחד עומד על סף החלון הפנימי מעל מיטתי, עם פניו אל המשקוף, כאילו אינו מבחין בדבר, ואז אחיו מושך אותו ומפיל אותו בכוח אל המיטה.

בפעם השלישית שעשו זאת צרחתי עליהם שזה לא משחק, שמישהו מהם עלול לשבור יד או רגל, או לקבל מכה בראש מן החלון או ממדפי הספרייה הצמודים למיטה, ובכלל, שישכבו במיטה כבר, כי אני מרגיש מאוד לא טוב וצריך שיחבקו אותי כדי להבריא.

בסופו של דבר נרדמנו. הם כבר ישנים. זו שנתם השלישית ב- 24 השעות האחרונות. הם ישנו המון ביממה הזאת. אבל כך גם אני. לא פלא. הווירוס הזה מנטל אדם מכל חיותו. העיקר שיילך כבר.

שתהיה לכולכם/ן שבת שלום. אנחנו כנראה נעביר אותה על אורז ופסטה בלי כלום ופריכיות, והמון קרטיבים..

את כול זה כתבתי בשעת צהריים. התעוררתי באחת בצהריים משינה טרופה, חולה לגמרי. בחילות, סחרחורות, זוועה. אבל כשהילדים התעוררו הם היו מלאי חיות. הצלחתי להשהות אותם בבית עד שש בערב, כשהחום פחת, בין השאר על ידי הכנת פירה באמצעות מכונת פירה (כף כפולה הנלחצת אל תוך עצמה ומוציאה מתוכה 'תולעי פירה') – ושלשולים. מיכאל שלשל שוב גם אחר הצהריים, וזה כבר מילא אותי בדאגה.

אבל אז כבר הגיעה השעה שש וחצי בערב והילדים ביקשו לצאת לטייל.

הכנסתי אורז, פריכיות אורז, טוסטים, פסטה בלי כלום, פירה ומים, ויצאנו בעגלה לכיכר רוטשילד החדשה.

בכיכר עוד עמדו כסאות הנוח העירוניים לרווחת המבקרים בה, אז סידרנו לנו שלושה כסאות, הוצאתי מים, והילדים שיחקו ברוח הערה השוררת בין המגדלים, שהשיבה את נפשותינו. לאכול אכלו רק חצי טוסט. אבל גם זה משהו בשביל ילד חולה.

ביקשנו מעובר אורח לצלם אותנו יחד. מעניין שבחר להבליט את הדלת השחורה מאחרינו. זו תמונה די מבהילה, למעשה.

ביקשנו מעובר אורח לצלם אותנו יחד. מעניין שבחר להבליט את הדלת השחורה מאחרינו. זו תמונה די מבהילה, למעשה.

כשהגענו הביתה הם כבר היו רעבים וביקשו אוכל. לשמחתי הגדולה הם התיישבו ל'פיקניק' ליד השולחן החדש בחצר, ופשוט טרפו את האוכל שהגשתי בפניהם. פולקעס של עוף בתנור, פירה, אורז, פשוט תענוג.

בתשע ומחצה בערב הם נכנסו יחד אתי למיטה לישון, ואני נפלתי על המיטה חסר כוחות לחלוטין. התעוררתי לפני רגע, לעוד ג'ט לג מקומי. מקווה שיהיה קצת יותר פורה מקודמו.

רק אלוהים יודע איך אסתדר מחר בבוקר. אם אמשיך להרגיש ככה, כמו שאני מרגיש עכשיו, אצטרך לקרוא לאבא שלי כדי שישחק איתם. כי אני פשוט לא מסוגל לתפקד.

היום פתאום תפסתי, שהתכוונתי לכתוב את יומן החופש הגדול של בניי, והנה אני כותב בו, בעצם, גם את יומן החופש שלי.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

תויג כ: ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות

תגובה אחת »

  1. יותר מאבא ואמא. הנשמה הרוח האינטליגנציה הגישה . אם הייתי יכולה לבחור למי להיוולד הייתי בוחרת בך בין מעטי מעט שחשבתי עליהם בדמיוני. תודה על מי שאתה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: