ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (7)

את הפוסט הזה אני כותב בשעה שתיים לפנות בוקר, אליה התעוררתי מארבע וחצי שנות שינה עמוקה. נרדמתי יחד עם הילדים, כשהשכבתי אותם לישון הלילה. וזה לא פלא. אירועי היום הזה היו לא פשוטים.

התעוררנו אל תוך הקאה נוספת של מיכאל, ואחרי שלשול שלו ושל דניאל. הבטתי במיכאל. הצבע שלו היה לא טוב. הוא היה ערני חלקית. הרבה פחות מרוח השובבות המאפיינת אותו, ואף על פי שהיה לו רק 37.2 חום, הבנתי שיש לי פה ילד חולה מאוד, ושאני צריך לטוס לרופאה.

בשבע וחצי בבוקר כבר יצאתי איתם ברגל, בעגלה, לכיוון מרפאתה של ד"ר הרמן. אבל כבר מקץ מאה מטרים של הליכה הרגשתי שאני לא מסוגל ללכת. ששרירי רגליי כואבים מאוד, כמו כאבי שרירים של סטטינים, כי המון זמן לא לקחתי קיו עשר יחד עם הכדור להורדת הכולסטרול. כמו כן הייתה לי הרגשה פנימית, שאזדקק למכונית שלי הבוקר. שהביקור אצלם מרים לא יסתכם בזה. שנצטרך להגיע לבית החולים.

היינו בין ראשוני המבקרים במרפאתה של מרים. היא בדקה את הילדים ופסקה, שלשניהם יש וירוס קיץ בבטן, ולשניהם חסרים נוזלים, אבל שאצל מיכאל זה קצת יותר חריף מאשר אצל אחיו.

"לכו קנו במכולת הקרובה בקבוק של מיץ תפוחים, שהוא היחיד שלא יעשה לו בחילה, ותתעכב פה חצי שעה. נסה לתת לו לשתות את זה. אם הוא ימשיך לא לשתות, לא תהיה לי ברירה אלא לשלוח אותך לעירוי נוזלים," אמרה לי.

עשיתי כמצוותה. מיכאל לא הסכים לשתות. לא מיץ תפוחים וגם לא מים. והוא שוב בקושי אכל משהו הבוקר.

קיבלתי מידי מרים הפנייה למוקד הרפואה הדחופה של 'מכבי,' ביגאל אלון. אילנה הסכימה לשמור על דניאל, בזמן שאסע לשם עם מיכאל, אבל דניאל סירב להיפרד מעם אחיו. אז צלצלתי לאבא שלי, סיפרתי לו מה קורה, וקבענו שייצא מיד מרמת השרון לכיוון 'מכבי השלום,' ויחכה לי שם.

הגענו לשם יחד. הכניסו אותנו לרופאת ילדים. היא הציעה, שנחכה עוד חצי שעה וננסה לתת לילד קרטיב או שתיה ממותקת אחרת.

"דוקטור, אני לא רוצה לחכות. כבר עשיתי את זה אצל רופאת הילדים שלו. אני רוצה שתתני לילד עירוי נוזלים," אמרתי לה.

"לא חבל? הוא ילד קטן. עדיף שתחכה עם זה."

"אני לא מחכה עם זה. אני מכיר מספיק טוב את הילד שלי, כדי לדעת מתי הוא חולה, ושלא ישתה. אני רוצה עירוי נוזלים," השבתי לה בהחלטיות.

היא הפנתה אותי לאחות לשם בדיקת חום, משקל ולחץ דם. האחות שקיבלה את פנינו הייתה מקסימה. מבוגרת ומלאת הבנה לילד. אבל היא פספסה את העורק בידו האחת, ואז קראה לאחות אחרת כדי להחדיר לו את מחט העירוי לידו האחרת, והילד סבל מכאב ובכה נורא. ואני החזקתי בו שלא יזוז, ושמתי ראשי לידו, ובכיתי יחד איתו. מזה שהחלטתי לתת לו עירוי, מתוך היכרותי אותו, מזה שזה מכאיב לו כול כך, מדאגה.

מיכאל שכב שם כמה שעות, ועבר שני סבבי עירוי. במהלכם הוא חזר לעצמו. עיניו השקועות חזרו לתקנן, צבעו השתנה, וגם ערנותו ועליצותו.

עירוי1 עירוי2 עירוי3 עירוי4בשלב הראשון של הטיפול דניאל פרץ בבכי מתוך דאגה לאחיו. הוא ראה איך מחדירים לידו את המחט, כי לא הסכים לבלות עם סבא מחוץ לחדר בשום פנים ואופן, לא הסכים להיות מופרד מאחיו ולו לרגע, ודאי שלא בתוך בית חולים.

את חציו השני של הזמן הממושך הוא בילה, דניאל, בהצקה לילדה מסכנה, ששכבה במיטה ליד מיכאל, וסבלה אף היא מהתייבשות עקב וירוס מעיים, שגרם לה לשלשול מרובה.

"יש לה ריח של קקי!" קבע והסיט את הווילון שהפריד בינינו.

"דניאל, זה לא יפה, הילדה פה חולה ואתה מעליב אותה," אמרתי לו.

"יש לה ריח של קקי! יש לה ריח של קקי!"

הפזמון הזה נמשך כשעתיים, בוואריאציות. הצוות הרפואי די יצא מדעתו. אני ירדתי עם דניאל פעמיים למטה, להביט בדגי הזהב השטים ב'נחל' לאורך הבניינים האלה, ולבית הקפה, כדי לקנות משהו לשתות ולאכול לי ולאבא. אבל העירוי התארך, וכך גם קצב השחרור מן המוקד, ועד שהגענו הביתה כבר הייתה השעה רבע לשלוש. שני הילדים היו מרוטים מעייפות וסחוטים מן ההתמודדות עם ההתנסות הזאת, ביקור ואשפוז ראשון בבית חולים, וגם אני כבר הייתי גמור מעייפות. בלי כושר, כפי שאני מתחיל את היום, ועם דאגה עמוקה לבניי.

קמתי לפניהם משנת הצהריים המאוחרת הזאת, בארבע וחצי, ומיד קראתי לאילנה. ביקשתי ממנה שתשמור עליהם בזמן שאקפוץ לאימון קצרצר בכושר, ואז לעשות קניות, כי הבית היה ממש ריק, אחרי הנסיעה שלנו צפונה.

עשיתי עשרים דקות ארובי במכון הכושר, קפצתי לסופרפארם לקנות קיו עשר, ומשם ירדתי עם עגלת הקניות שלי אל השוק, לקנות לילדים מה שהם יכולים לאכול במצבם. בננות, פריכיות, דברים כאלה, וגם עוף וירקות ופירות למהלך השבוע, בתקווה שיעבור עלינו מתוך בריאות.

כשחזרתי הביתה, בשש ועשרים לפנות ערב, הילדים עוד היו ישנים. אז הערתי אותם, ובלית ברירה, מפני שזה הדבר היחיד שהסכים לשתות או לאכול, נתתי למיכאל גם בקבוק מטרנה.

הוא נשכב אפוס כוחות לגמרי מול הטלביזיה. דניאל היה ערני יותר, וכדי להעסיקו ביקשתי ממנו עזרה בסידור הירקות והפירות הרחוצים במקרר, ואחרי כן הזמנתי אותו לעזור לי לעשות לי קפה, ואז – להכין יחד עוף. קירבתי לו כיסא אל השיש, לימדתי אותו לשטוף את חלקי העוף הטריים במים, ואז לשים אותם בתבנית ולהוסיף בהם שמן, רוטב סויה, תרכיז מיץ רימונים, קארי, כורכום, פפריקה מתוקה, כמון וקצת פלפל לבן, ואז לערבב את הכול בידיים ולהכניס לתנור.

אתם יכולים, אגב, לראות בזה מתכון. כך אני מכין לנו עוף מדי שבוע. וזה תמיד יוצא טעים.

ואז מיכאל התחיל לשלשל את כול המטרנה שאכל. שש פעמים שלשל. שש פעמים החלפתי לו חיתול. ואז הסברתי לו, שהוא מוכרח לשתות, כי הפיפי והקקי הוציאו לו מן הגוף את כול המים שקיבל בבית החולים, ושאם הוא לא רוצה לחזור לשם, לעוד עירוי, הוא מוכרח לשתות.

וכך בילינו את הערב והלילה המוקדם. הוצאתי אותם לפיקניק בחצר. על השולחן שמתי משחקים. פליי סטיישן, צלחות עם אורז לבן ופריכית אורז וכוס מים לכל אחד מהם, ובמשך שעה ארוכה ניסיתי לשכנע אותם לאכול ולשתות, בעיקר לשתות.

מיכאל אכל פריכית אחת. דניאל אכל קצת פריכית, קצת גבינה צהובה, הקקי שלו כבר היה מוצק, הוא הרגיש הרבה יותר טוב. אבל בכל כמה דקות קירבתי לפיותיהם את הכוסות והשקיתי אותם, לגימה אחר לגימה.

בתשע, מותש לחלוטין, ומרגיש בעצמי התחלה של בחילה, כמו מווירוס, הזמנתי אותם לצחצח שיניים ולהיכנס למיטה. ונשכבתי איתם.

התעוררתי מזה רק באחת וחצי בבוקר. ידעתי שזה יהפוך למין ג'ט לג ביתי. אבל לא הייתה לי ברירה. אז הנה כתבתי לכם את הפוסט היומי, ובסביבות ארבע בערך, אני מניח, אנסה להירדם לעוד שעה, כדי להיות ערני הבוקר עם הילדים.

בניגוד לציפיות, אנחנו כנראה לא ניסע לארוחת שישי אצל סבא. אני לא רוצה לטלטל את מיכאל בנסיעה לרמת השרון, וגם לא רוצה שידביקו בווירוס את ילדי המשפחה האחרים.

שתהיה לנו ולכם/ן שבת שלום.

נ.ב.

לפני איזה זמן אמרה לי הרופאה שלנו, ד"ר הרמן, שיש לי אינסטינקטים אימהיים טובים מאוד. חשבתי על זה הבוקר. אימא זה אימא, אין מה לדבר. גם אם היא אבא, בעצם.

ואז נזכרתי במה שאימא שלי הייתה עושה כשאנחנו היינו חולים. בעיקר נוכחת איתנו, מלטפת אותנו, ומכילה.

אז ניגשתי אל מיכאל, התיישבתי על ספת הסלון לידו, וליטפתי אותו.

"אני מאוד אוהב אותך," אמרתי לו, "ואתה ילד גיבור."

"אבא, זוז, אתה מפריע לי לראות טלביזיה," הודיע לי מיכאל.

ואחר כך, ממש לפני שינה, פתאום הוא הסתער על אחיו והשתולל איתו בטירוף, ושניהם התגוללו יחד על המיטה, בערימת ילדים ובהתגוששות אחית, ואני ידעתי, שהכול יהיה בסדר. שהילד יבריא.

תויג כ: , , ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות

3 תגובות »

  1. תחזיק מעמד… הוירוסים עוברים בסופו של דבר.

  2. אהוב יקר . רשמתי לך תגובה אולם הייתי מחוייבת הרשמה ואיזו מתנה זאת!!! אני חייבת להגיד לך שאם הייתי צריכה "להתגלגל" כתינוקת להורה כלשהו אז אני בוחרת בך כאמא וכאבא שלי. אתה נפלא. פשוט…מאוהבת. המשך כך בבריאות שלמה ושמחת חיים שלך ושל המדהימים שלצידך. אוהבת אותך מאוד: סולי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: