ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (4) – הפיאסקו של 'הופ,' הדוכן השקרן של הבורגראנץ' – וקסם הים.

הבוקר השכימו אותי הילדים בשש, כהרגלם. נתתי להם בקבוק חלב, התיישבתי לכתוב דפי בוקר, ואחרי המקלחות אילנה נכנסה אלינו, לשעה, כדי שאני אוכל ללכת לכושר.

כשחזרתי רצו אלי הילדים, "דליה התקשרה!"

"התקשרה מישהי בשם דליה," אמרה לי אילנה, "היא הודיעה שיש לה צ'ק בשבילך."

"איזו דליה?" תמהתי. לאף אחת מן הדליות שאני מכיר לא אמור להיות צ'ק בעבורי.

"אני לא יודעת. זה דניאל ענה," צחקה אילנה.

ניגשתי אל מכשיר הטלפון הביתי שלנו וחייגתי כוכבית 42. הגעתי לשיחה האחרונה וחייגתי אליה. היא הגיעה ממרכז הספר והספריות, ולאשת הכספים שם קוראים גליה. ואמנם, הגיע לי צ'ק מהם בעבור פעילות שעשיתי בספריית קריית שרת, במסגרת חודש הספר העברי, במאי.

התכנית המקורית שלי לבוקר זה הייתה לנסוע עם הילדים לקניון רמת אביב. ערוץ הילדים "הופ!" הקים שם מתחם פעילות חינם, בנושא סדרות הילדים האהובות עליהם, ובראשם 'סמי הכבאי,' שמיכאל ודניאל צופים בו מדי יום. מכיוון שמדובר בפעילות, המתקיימת מדי יום בין עשר לשלוש, אין כאן עניין של איחור. אז החלטתי לנסוע עם הילדים למרכז הספר והספריות, בבני ברק, לקחת משם את הצ'ק, הנחוץ לי כל כך בימי החופשה האלה, שבהם אין לי בכלל הכנסה, משום שאני מקדיש עצמי כולי לילדים, ומשם לנסוע לרמת אביב.

קצת חששתי מן התנועה בעיר, בעקבות סגירתו של צומת בית מעריב. אבל להפתעתי, 'וייז' והסדרי התנועה החדשים עושים את העבודה. נסענו בקלות מביתנו בנווה צדק עד לרח' ברוך הירש בבני ברק. הדבר היחיד שהעיב על הנסיעה הוא בכיו של דניאל. הוא בכה כל הדרך, בכי תמרורים, שהוא לא רוצה ללכת לגליה, ולא חדל מן הבכי הזה גם אחרי שיצאנו ממשרדה עם הצ'ק, עד כדי כך שאישה צעירה אחת יצאה ממשרדה אל המכונית שלנו. "מה קורה עם הילד? הכול בסדר?" שאלה אותי בפנים דאוגות, כמעט מאשימות.

"כן," השבתי לה, "הילד קצת השתגע. זה הכול."

נכנסתי למכונית ונסענו משם כמה מטרים. אז עצרתי את המכונית בצל, יצאתי ממנה, הוצאתי את דניאל ממושבו, וביקשתי אותו לחבק אותי הכי חזק שהוא יכול. עשינו זאת כמה פעמים, ואז התנשקנו המון, והבכי עבר לו.

השבתי אותו לכיסאו במכונית והתחלתי לנסוע. אבל אז גם בכיו התחדש.

"דניאל, אתה מוכן להיות אחראי על הטלפון שלי?" שאלתי כשהגעתי לעיקול מרחוב אבא הילל לדרך איילון, שם כבר לא הייתי זקוק ל'וייז.'

"כן."

הושטתי לו את מכשיר הטלפון ובכיו פסק מיד.

כשהגענו לקניון הוא מיד ביקש גלידה. אז קניתי להם גלידה, וניגשנו למתחם של "הופ." שם הייתה לנו אכזבה גדולה. הפעילות, הסתבר, הייתה קבלת שני גיליונות ובהם ארבע תמונות בכל אחד מסדרת 'סמי הכבאי', וזוג מספריים. על הילדים היה לגזור את התמונות, ואז לכרוך אותן בעזרת הנערה שעבדה שם, עם שדכן סיכות קטן, ל'פנקס הבטיחות של סמי הכבאי.' זה היה מאכזב מאוד, מפני שהילדים ציפו, וגם אני, למשחקים של ממש. זאת, למרות שבפרסומי הפעילות נאמר במפורש שמדובר בהכנת פנקס בטיחות, משחק בחבלים וסולמות וכו'.

הבטתי מסביב. המתחם מושקע. תפאורה, ריהוט ילדים, תמונות וציוד גזירה. 'הופ' בכלל הוא ערוץ חביב עלי, מפני שטיפלתי ביחסי הציבור שלו בראשיתו, ואני אוהב את בעליו, את אלונה אבט. אבל דחילק, אם אתם כבר משקיעים כל כך הרבה כסף, ובחוכמה, בהקמת מתחמי פעילות של הסדרות האהובות על הילדים, בקניונים, שזו פעילות שיווקית חכמה ומבורכת, בימי הקיץ האלה – הוסיפו לזה צעצועי סמי הכבאי, גדג'טים, משהו. וכמובן – מסכי צפייה!

בצר לנו התחלנו להסתובב מסביב. הילדים נעצרו ליד דוכן הבורגר-ראנץ'. הייתה שם תיבת פרסים לארוחות ילדים, שהם חמדו בה אקדח כדורים ואקדח דיסקיות.

ניגשתי למוכר שעמד שם.

"תגיד, אלה הפרסים לארוחת ילדים?" שאלתי. הוא אמר שכן. ביררתי כמה עולה ארוחת ילדים. 34 ש"ח להמבורגר, צ'יפס וכוס שתייה.

"אפשר לקנות רק את הצעצוע, בעשרה שקלים," הוא הוסיף, משראה שאני מתלבט.

השעה כבר הייתה אחת עשרה ומשהו. ארוחת בוקר הם לא ממש אכלו, ומיכאל לא אכל את הגלידה שלו. אמרתי לעצמי, שאקנה להם כבר ארוחת ילדים ואסגור בזה את נושא ארוחת הצהריים.

הארון השקרןהזמנתי שתי ארוחות ילדים, שילמתי עליהן בכרטיס האשראי, ואז המוכר הוציא מתחתית הדוכן שלו ארבע אריזות צעצוע. אבל באף אחת מהן לא היו האקדחים שביקשו הילדים.

"זה מה שנשאר לי," אמר, "שיבחרו ביניהן."

הילדים ישר התחילו למחות, וליילל. הם רצו את האקדחים. לא רשתות מקפיצות כדורים.

"זה ממש רמאות בפרסום," אמרתי לעובד שם, "אתה יכול להוציא את האקדחים מתיבת התצוגה?"

"לא," השיב לי.

"אם כך תבטל את ההזמנה לארוחה," השבתי לו בכעס. "תראה מה עשית לי, איזו אכזבה לילדים."

הושטתי לו את כרטיס האשראי שלי כדי שיבטל את העסקה. אבל הוא טיפל מקודם לכן בשני אנשים שכבר נעמדו בתור. בינתיים, מיכאל ודניאל בחרו, בלית-ברירה, שתי אריזות צעצוע מן המצאי שהראה להם.

"כבר ביטלת את הארוחות?" שאלתי אותו.

"עוד לא."

"טוב, אז תשאיר את זה," פלטתי, ופתחתי לילדים את אריזות המשחק.

הכדורים בן-רגע התפזרו בסביבות הדוכן, והילדים התעצבנו בחפשם אחריהם. זה מה שהעסיק אותנו כל משך הזמן הארוך שחיכינו לארוחה.

לבסוף הגיעה הארוחה. שתי לחמניות בלי כלום עם קציצת בשר דקה ודי מסריחה – אני לא אוהב את ריח הבשר התעשייתי של ההמבורגרים – צ'יפס וכוס מיץ תפוזים. נו טוב, לפחות ישתו מיץ תפוזים קר, ניחמתי את עצמי.

הם כרסמו את הקציצות, קצת צ'יפס, לגמו מעט מיץ, ואז התחילו להשתולל על הכסאות במקום.

בבורגרלקחתי אותם ונסענו הביתה, למנוחת צהריים. רגע לפני שיצאנו משם ניגשתי לדוכן. "עכשיו בלי כעס," אמרתי למוכר, "אני מציע לך שתדבר עם האחראי על המקום הזה. לא יכול להיות שתציגו בפני הילדים מתנות שאין לכם במלאי, כי זה עושה בלגן להורים."

הוא הנהן בשתיקה, ואנחנו הלכנו משם.

אחרי שנת הצהריים סבא בא לבקר. בשיא החום. ישבנו בבית כשעתיים. הילדים התחילו בצפייה ב'סמי הכבאי' והמשיכו בהשתוללות, כולל הכאה של סבא.

בשש וחצי החלטתי את ההחלטה הטובה של היום – שלחתי את סבא הביתה, ולקחתי את הילדים אל חוף הים, עם צידנית ובה ארוחת ערב. שני פולקעס בתנור, פסטה מלאה בלי כלום, קערת ירקות, תפוחי עץ ופריכיות, מים.

אני גר בנווה צדק כבר משנת 1983. אבל אף פעם לא ירדתי לים בשש וחצי בערב. וזה היה נהדר. השמש שקעה לאיטה, הרוח נשבה, הבל החום הנורא השורר בבתי השכונה וביניהם לא ניכר כלל בים. שם יש רוח נהדרת ומים חמימים. הילדים השתובבו המון זמן במים, שיחקו בחול, אפילו אני השתכשכתי במים.

שלושתנו ביםשלושתנו בים2 פגשנו שם גם את שכננו, אדיר זלצר, עם בנו ואחת מבנותיו, ושיחקנו איתם בחול ובמים, ואדיר ואני אפילו הספקנו לדבר קצת.

ועד שחברי ארז הגיע, והצטרף אלינו לפיקניק הלילי, אנחנו כבר התיישבנו על השמיכה ואכלנו ארוחת ערב.

ארוחהכשארז הגיע, ההשתוללות התחדשה. בעיקר אצל מיכאל. דניאל היה שקוע במשחק במושב האופניים של ארז. אבל מיכאל מצא בארז, שהוא חבר ותיק שלי, עם נשמה של ילד ותבונה של פרופסור, חבר נאמן. הם השתוללו המון במים, וכשיצאנו מחוץ הים, בעגלה, הביתה, כבר היה קרוב לתשע בערב.

ארז ומיכאל"למה אתם כבר הולכים?" שאל ארז.

"כי אני עוד צריך לרחוץ אותם, לספר להם סיפור ולהרדים אותם," השבתי לו, "וכבר נורא מאוחר."

לסיפור לא הגענו בכלל. אחרי המקלחת נשכבנו במיטה ואני כבר הייתי כל כך מותש, שכמעט נרדמתי יחד איתם.

אבל רגע לפני ההירדמות הייתה לנו שיחה מעניינת.

"אבא, מי בנה לי את הבטן?" שאל מיכאל.

"מה זאת אומרת? אף אחד לא בנה לך את הבטן. הבטן היא חלק מהגוף שלך, ונוצרה כשהיית תינוק," השבתי לו. "אתם רוצים שאסביר לכם איך נוצר תינוק?"

"כן."

"בגוף של אבא יש זרע, והוא צריך לפגוש בביצית של אישה. כשהם נפגשים נוצר תינוק קטן, שבקושי רואים אותו, וקוראים לו עובר. לאט לאט מתפתחים אצלו ראש, ידיים ורגליים. וכשאני מאוד רציתי ילדים, נסעתי להודו, ופגשתי את סימה סן, והיא הסכימה לגדל אתכם בבטן שלה. אז הכנסנו לבטן שלה את הזרע של אבא, עם ביצית, והיא גידלה אתכם תשעה חודשים, עד שנולדתם."

"אני לא אוהב את האישה הזאתי," פלט דניאל.

"למה? היא אישה טובה, היא עזרה לי להביא אתכם לעולם," אמרתי לו.

"אני רוצה להיכנס לבטן של אילנה," הסביר דניאל.

"איזו אילנה?"

"אילנה שלנו," ענה לי. "אני רוצה להיכנס לבטן שיש לה על הראש."

"בטן על הראש?" צחקתי, "אני עוד לא ראיתי בן אדם עם בטן על הראש! מה, לאילנה יש בטן על הראש!?"

"כן," צחק דניאל.

בזה הסתיים חלק זה של השיחה. מה ששוב הבהיר לי, שטוב אני עושה, שאני מכין להם כעת את סיפור הולדתם במתכונת של ספר אישי עם צילומים לכל ילד. למעשה, היום שלחתי למפיק הדפוס שלי את ההגהה האחרונה שלו, ובו-בזמן סגרתי עם ציירת, שירלי וייסמן, שתצייר את האיורים למהדורה הפומבית.

סגרנו את השיחה בהירדמות הדרגתית. אני התנערתי ממנה, וכתמיד שאלו אם אני הולך לקחת כדור. אמרתי שכן, חיבקתי ונישקתי כול אחד מהם בנפרד ויצאתי מן החדר.

עכשיו הם כבר ישנים, ואני מקווה שישנו טוב, בזכות הוצאת האנרגיה בחוף הים.

ומחר בבוקר נצא צפונה, לטיול בתים ואטרקציות, שעליו עוד אספר לכם מדי יום.

אחר הצהריים, כשאבא שלי היה פה, הודעתי לו שאני מחפש טיסה זולה לציריך, ואם אמצא משהו אני טס אליה, עם הילדים, איתו או בלעדיו, כי אני לא מסוגל להישאר כאן עוד רגע, בחום הזה.

עכשיו, אחרי שגיליתי את תענוגות הפיקניק הלילי בים, מול הבית, אולי בכול זאת אוותר על ציריך ואדחה את חלומי הישן, לבלות את אוגוסט בשוויץ, לשנה הבאה.

שיהיה לכולם לילה טוב.

תויג כ: , , ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, פונדקאות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: