ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

על התענוג הבלתי אפשרי של ההתפרקות

הימים החמים האלה, של אמצע אוגוסט, קשים לכולנו. להורה יחידני כמוני הם לעתים בלתי אפשריים. מדי יום עלי להמציא את עצמנו מחדש. למצוא מה לעשות עם הילדים, כך שלא יתייבשו, לא יסתכנו ויהנו. אבל סיפורו של היום הזה החל בשבת, כאשר הילדים ראו בחוף הים ילד עם מצלמת צעצוע.

"אבא, תקנה לי מצלמה כזו, תכלת, עם חוט, כמו לילד בים!" ביקש דניאל.

אמרתי לו בסדר, ועברתי לסדר היום. לא חשבתי שזה ימשיך להטריד אותו יום אחר יום. אבל אתמול, משהבנתי שהוא לא עומד לוותר על כך, ובינתיים גם אחיו, מיכאל, הצטרף למשאלה, נסעתי איתם, ישר מן הגן, לחנויות הצעצועים ברחוב הרצל, לחפש מצלמת צעצוע וגם גלשן. דניאל מצא בחוף הים גלשן שבור, טלטל אותו הביתה, רחצנו אותו, והם שיחקו בו בבריכה בחצר. אבל ביקשו גלשן חדש משלהם.

לצערי לא מצאנו בחנויות הללו לא מצלמה ולא גלשן. 'ביג' זה נקרא. יותר משטח ציפה מאשר גלשן מקצועי. אבל מכיוון שהילדים לא חדלו מלבש זאת חיפשתי בגוגל מצלמות צעצוע, הושבתי אותם מול המסך וביקשתי מהם שיראו לי לאיזו מצלמה הם מתכוונים.

לרווחתי, מדובר במצלמת צעצוע שעלותה 36 ש"ח ליחידה, והיא מצויה ב"טויס אר אס."

הבטחתי להם שהיום, אחרי הגן, ניסע לדיזנגוף סנטר ואקנה להם שם מצלמה וגלשן לכל ילד, "אבל רק את זה," התריתי בפניהם, "זו חנות צעצועים גדולה, יש בה הרבה צעצועים, אבל אנחנו נקנה רק מצלמה וגלשן, כי כבר נגמר לנו הכסף."

הם הרי פוצחים בכול יום בזמירות חדשות של 'אבא תקנה לי,' על כל דבר שהם רואים. היום זה היה ציוד כיבוי משוכלל בסרטון חדש של 'סמי הכבאי.'

הקיצור, מן הגן נסענו לדיזנגוף סנטר. ירדתי איתם, במכוון, מן הקומה השלישית, לשם עלינו מן החניון כדי לגשת לשירותים, דרך כל עיקולי הסנטר עד לקומה התחתונה, ל'טויר אר אס,' כדי להראות להם כל מיני חנויות בדרך. הראיתי להם את חנות 'המטייל' והסברתי להם שם על הציוד שהיה בחלון הראווה, וחנויות שונות נוספות.

הגענו ל'טויס אר אס.' ביקשתי ממנו מצלמת צעצוע עם פלש, והוא התעקש שאין להם כאלה.

"לא יכול להיות," השבתי לו, "יש לכם עשרים חתיכות. ראיתי זאת באתר."

"האתר לא תמיד מעודכן מול המלאי," השיב לי, אחרי שבדק עם אחראי המשמרת. "יש לנו רק מצלמת צעצוע לתינוקות."

"אז תראה לי אותה," התעקשתי.

"אבל זה לא מה שאתה מחפש."

"תראה לי בכל זאת," ביקשתי.

זו כמובן הייתה המצלמה שהילדים רצו. ואז הסברתי למוכר הצעיר, שלפעמים פשוט מוטב לו להקשיב למה שמבקשים ממנו, כי הילדים כבר יודעים בדיוק מה הם רוצים.

הזמנתי אותם לבחור לעצמם גלשנים, והם בחרו גלשן זהה עם ציורי דולפינים עליו, ושמחים וטובי לב יצאנו מן החנות.

או-אז החלטתי להתעכב איתם ב'ללין,' כדי להרכיב שם חבילות שי לגננות ולמטפלות בגן שהם מסיימים השבוע. ואמרתי זאת לילדים.

אבל בזמן שאני בחרתי מוצרים לסלסילות, דניאל פרץ פתאום בדהרה מחוץ לחנות אל תוך הסנטר, ומיכאל אחריו.

ובו-בזמן צלצל אלי המוביל והמתקין של ריהוט הגינה שקניתי הבוקר – שולחן וארבעה כיסאות אלומיניום, במקום הכורסאות הקרועות שהיו אצלנו, והשכנות כבר ממש התחננו שאשליך אותן – וכאשר החל צועק עלי, שאיך זה שאני לא בבית, אם אמרתי שאהיה בו אחרי ארבע, והוא בא במיוחד מבת ים, ולא היה מוכן לשמוע שאדבר איתו תכף, כי הילדים ברחו לי לתוך הסנטר, צעקתי עליו לתוך הטלפון, סגרתי אותו ורצתי, חסר נשימה, לתפוס את הילדים, לפני שיאבדו לי בקניון.

תפסתי בשניהם, וקשרתי אותם לעגלה.

זה דבר שכמעט ואינני עושה. אינני מגביל את תנועתם. אבל לשלוט בו זמנית על שתי מוכרות שצריכות להכין לי חשבון ולהכין לי סלסילות שי, מתקין ריהוט זועם, שהמשיך להתקשר אלי ללא הרף, מאיים שישיב את הריהוט לחנות – ושני בנים שרוצים לברוח אל הסנטר, זה כבר היה למעלה מכוחותיי.

הילדים ישבו ובכו, צרחו, ליתר דיוק, בתוך עגלתם. "אבא, תוציא אותנו! תשחרר אותנו! צווחו. ואני עמדתי שם, עצבני כמו אני לא יודע מה, לא יודע מה מעצבן אותי יותר – שתי המוכרות, המתקין או בניי.

"אתה לא יכול להרגיע אותם?" ניגשה אלי לקוחה עצבנית, עם המוכרת השלישית, שליוותה אותה בחנות, "אנחנו לא שומעות זו את זו!"

"גברת, הם ברחו לי כרגע לתוך הקניון," השבתי לה, "אז לא, אני לא יכול להרגיע אותם, כי מה שהם רוצים זה לצאת מן העגלה, וזה לא בא בחשבון. אנחנו תכף מסיימים כאן!"

בסופו של דבר הם חייבו לי את הכרטיס בתשלום אחד, במלוא הסכום, אפילו לא הספקתי לבקש לחלק את הסכום לתשלומים, וגם לא זכרתי לומר להן, שיש לי בכלל כרטיס מועדון. פשוט ברחתי משם החוצה, התרתי את הילדים, רכנתי אליהם והסברתי להם, "ילדים, קשרתי אתכם לעגלה, כי הקניון הזה מאוד גדול, והייתם יכולים ללכת לי לאיבוד," אמרתי להם, "ועכשיו נלך לשחק."

עלינו אל מגלשת הפיל ופינת המשחקים הצמודה אליה. הן נמצאות במקום הנפלא הקרוי 'גשר הילדים,' בדיזינגוף סנטר. זו פינה נהדרת, המאפשרת בילוי עם הילדים במקום מקורה וממוזג.

גשר הילדיםמיכאל ודניאל ביקשו שטוחים, "שניים," כלומר, שתי פיסות לכל ילד, ומיד נעלמו בתוך מגלשת הפיל. מצב רוחם השתנה בן-רגע. אני, לעומת זאת, התיישבתי בצד ההורים, על ספסל הישיבה למול מתקני המשחק, השענתי את גווי ואת ראשי על הקיר, והרגשתי שאני פשוט מתפרק.

הדבר היחיד שעלה בדעתי אותו רגע הוא לצלצל לאבא שלי, שיבוא מהר לדיזנגוף סנטר, כי אני מתפרק. אבל ידעתי שעבר עליו יום ארוך, בוועדת השחרורים שהוא חבר בה, ולא היה לי לב להתקשר אליו ולהזעיקו בשל אפיסת הכוחות הזמנית שלי.

המחשבה השנייה הייתה להעלות פוסט לפייסבוק. "הצילו, אני במגלשת הפיל בסנטר, מתמוטט, מישהו יכול לבוא לעזור לי קצת?"

אבל איך שחשבתי על זה, צחקתי על עצמי. מה זאת, הדרמה הזאת. נו טוב, אז חם לי ואני עצבני ועייף. לא נורא. אמתין רגע עד שהמשבר יעבור. הילדים ממילא צוהלים ומשחקים במתקנים.

וכך היה.

אני נרגעתי, הם כבר היו במצב רוח אחר לגמרי, ואז דניאל ביקש גלידה, והלכנו לאכול גלידה בדוכן סמוך. הם אכלו גלידה תות, כהרגלם, ואני גלידת יוגורט ללא סוכר. ואחרי כן נסענו הביתה, וקילפנו יחד את אריזות הפצפצים והקרטון מכסאות הגינה החדשים, ואכלנו ארוחת ערב, והתרחצנו, ואפילו קראנו בספר הרפתאות חדש, עם המון חיות פרא, מתוך ערימת הספרים שהקפיצה אלינו, במפתיע, שכנתנו הילי, והיה סוף טוב.

ואחרי שהילדים נרדמו התיישבתי על כורסת הטלביזיה המהוהה, שגם אותה כבר מזמן הגיע העת להחליף, עשיתי מדיטציה עמוקה, בה הרשיתי לעצמי לצלול פנימה, אל עומקים שלא ידעתי, עד שצצה לי מתוכם מלכת המטבעות, ואז ידעתי, שהכול יהיה בסדר. שיהיה לי כסף לעבור את הקיץ, שאינני עובד בו, בשל חופשת הילדים, ושאזכה לחיות עד גיל מופלג, ועוד לשבת שעות ארוכות ולעבוד על ספריי הבאים, שעה שהילדים שלי יגדלו, יצמחו ויגבהו, ויהיו לנערים.

שכה אחיה, את כול זה ראיתי בבירור לפניי.

ואז התיישבתי בחצר, ליד השולחן החדש, כדי לכתוב את הפוסט הזה.

לילה טוב לכולם/ן.

ואגב, שיטת המדיטציה שלי היא מאוד פשוטה. זוהי שיטתו של חוזה סילבה. חפשו את ספרו. יושבים בשקט, סופרים בלב ממאה עד אחת, כמה פעמים, אם הספרות נעלמות ושבות זה בסדר גמור, עד ששוקעים בתוך מדיטציה עמוקה, ממנה הגוף כבר מעיר אתכם/ן לבדו.

זו תרופת הפלא שלי לבני אדם בכלל, ובייחוד להורים יחידנים.

תויג כ: , , , ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות

תגובה אחת »

  1. כן, ככה זה. יופי של פוסט. יופי של אבא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: