ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

לחתור בתוך ים של עצבות.

ישנם ימים, שבהם אפשר רק להתקדם צעד אחר צעד, לסמן וי על כול פעולה שביצעת, רק כדי לדעת שחצית את היום, שריצית אותו, כמו שמרצים עונש.

כזה הוא, בעבורי, היום הזה, שהחל עם העצבות שקמתי איתה בבוקר, בשל דקירתם של חברי קהילתי בידי קנאי יהודי במצעד הגאווה בירושלים אמש, והמשיך אל תוך זוועת רציחתו של הפעוט עלי דוואבשה בכפר דומא, בידי קנאים יהודים, כמה שעות אחרי כן.

כששמעתי בחדשות על מותו של הפעוט הזה, עלו בי שורתו של ביאליק, "נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן," ומיד אחריה השורה "תינוק לא הורגים פעמיים," של דליה רביקוביץ'. חשבתי על השורות האלה ושתקתי. שום שורת שיר לא יכולה להתמודד עם שריפתו של תינוק בן שנתיים בעודו חי. ולא משנה מאיזה עם או מוצא הוא. שום שורת טקסט גם לא עצרה מפשע שנאה כזה להתקיים.


אקטואליה 2אקטואליה 3נכנסתי אל היום הזה כמו אל עונש. קיימתי פרוצדורות. מכון כושר, מסיבת סיום של הילדים בגן, עוף ותפוחי אדמה בתנור לכול המשפחה, תליית כביסה, שאיבת אבק מן המיטה ומן הרכב, רחיצת הרכב החדש, מקלחות, בגדי שבת. עשיתי הכול, בחוסר נשימה, ולא בשל הלחות הרבה או בשל הבל החום, אלא בשל העצבות התהומית שהלכה והתגברה בי. עצבות למול החשיכה.

אומרים על ימים כאלה שהם ימים של חושך. אמנם, אנחנו בעיצומו של קיץ לוהט. אך אל תתנו לסנוורי השמש להטעות אתכם. אנחנו שרויים בתוך חשיכה גמורה. ההסתה המצטברת, מאז הבחירות ועד הנה, של חברי "הבית היהודי" נגד הקהילה הלהט"בית, השיסוי של פמיניסטיות רדיקליות נגד הומוסקסואלים, שבחרו להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאות, אמירתו של חה"כ מוטי יוגב, לפיה יש לעלות בדי-9 על בית המשפט העליון, הקמפיין של תנועת לה"בה נגד האבות הגאים וילדיהם, שחרורו מן הכלא של ישי שליסל, שלושה שבועות בלבד לפני מצעד הגאווה בירושלים, ללא הגבלת תנועתו ערב המצעד, וכעת רציחתו של התינוק עלי דוואבשה והרס חייו וביתו וחיי משפחתו, כל אלה מבטאים את פניו של החושך הזה. שעוד יילך ויגבר, לאסוננו.

בזמנים כאלה קורים שני דברים. או שמנהיג נהפך לדיקטטור, נוטל את רסן השלטון לידיו ומוחץ כל תופעה החורגת מן הסדר הטוב, בעיקר כזו המסכנת את משטרו, או שהמדינה מחליטה לרסן בצורה חריפה, באמצעות זרועות החקיקה והאכיפה שלה, כל גילוי של הסתה או של אלימות. אבל הן בשל השפל המוסרי שהמשטרה מצויה בו כעת, ושבירת שדרת הפיקוד שלה בגינו, והן בשל התנהלותו של ראש ממשלת ישראל, שמצד אחד מגנה אלימות ומצד שני מעניק פרס למחולליה, על ידי הפשרת תוכניות בנייה בבית אל שעות ספורות אחרי הריסת בתי המריבה בה, או קורא לשיוויון זכויות לקהילת הלהט"ב אך עוצר העברת חוק לשיוויון זכויות בנישואין – כל אלה מחריפים בי את התחושה, שהחושך הזה לא ידעך. שהוא כאן כדי להישאר. להחריף.

וזהו בדיוק הזמן שבו עמים ואומות ומדינות מתפוררים.

הלוואי ואשגה בזה.

הלוואי ונתעשת בעצם הימים האלה, ונבין כי כך פשוט אי אפשר להמשיך.

אך זוהי תקווה קלושה, דועכת.

אינני יכול לקום וללכת מכאן. זוהי מולדתי, אלה הם חיי. לכן, כמו רבים אחרים, אני משפיל את עיניי לעפר, עוטף את עצמי בצער ומנסה להמשיך. לקום מחר, לעבור שגרת יום, לקוות שיבוא גם יום המחרת.

אבל איזה מין קיום הוא זה. אילו מין חיים הם אלה. כמה עלוב הדבר.

אינני פוליטיקאי או מדינאי, גם לא איש צבא. אני אדם עם עט ביד. אבל שום שורה לא יכולה לשנות כאן דבר. רק מעשים. השאלה היא, אם ישראל תמצא בתוכה את הכוחות כדי לעצור את האלימות ואת השינאה בתוכה, או תמשיך להידרדר, עד כדי כך שלא ניתן יהיה לחיות בה עוד.

כרגע, העתיד נראה שחור.

מודעות פרסומת

תויג כ: , , , ,

יש לו קטגוריות ב:אקטואליה, דעות, הקהילה הלהט"בית, התנחלויות, כללי

תגובה אחת »

  1. אתמול הייתי שרויה רוב היום בבורות מבורכת, אבל בערב קרסתי מול מהדורת החדשות ולא הצלחתי להתאושש שעה ארוכה. אכן החושך יורד עלינו והוא אופף אותנו מכל צדדינו. זהו חושך פוליטי, מנהיגותי, זהו חושך באינטרנט, בתגובות מתלהמות, הידרדרות נוראה של ערכים ויחסי אנוש. השנאה לאחר שהוא לא כמוני הולכת וגוברת, מכל הכיוונים. אני מרגישה את זה כמוך. אבל אני עוד נאחזת בתקוה שגם אם החושך רב, מספיק אור קטן להאיר אותו. אני מקווה שהאור הזה יגיע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: