מסעדת שיינפלד, שלום.

שלשום, כששאלתי את הילדים מה הם רוצים לאכול, שאלתי באופן טבעי ביותר את מיכאל אם הוא רוצה דג, ואת דניאל בכלל לא הייתי צריך לשאול. ידעתי שעלי לתת לו עוף. אז בזמן ששניהם צפו בשקיקה בסדרת הילדים בערבית, שמיכאל מצא בעצמו הבוקר, בטלפון הנייד שלי, FOZI & MOZI, מה שנראה כמו הפקה מקומית מקסימה, עמדתי ליד השיש, שמתי עליו שלוש צלחות, וחתכתי סלט. עגבנייה למיכאל, מלפפון לדניאל וסלט שלם בעבורי. ואז חיממתי את הדג שהכנתי למיכאל, כבר לפני יומיים, פילה אמנון מקומח ומתובל בתנור, ואת רבע העוף בתנור ששמרתי בשביל דניאל, ובן-רגע נהייתה לי ארוחת ערב מוכנה.

בירכתי בליבי על המנהג שאימצתי לי. לבשל אחת לשבוע, כמה מנות, ולהקפיא את האוכל בחמגשיות. כך אני לא מודאג, ויודע שתמיד יש לי מה לתת לכול ילד, את מה שהוא אוהב לאכול.

ואז גם הבנתי שני דברים. שאני צריך לחדש את מלאי החמגשיות בבית – ושאני כבר לגמרי אמון על נושא הנפרדות אצל תאומים. שזה בא לי טבעי. שאני אבא-אמא של שניים, כול ילד עם אישיותו והעדפותיו, בכל תחום חיים ומישור עניין, ובהם גם באוכל.

כי כשאתה מגדל תאומים, זה מה שעליך לעשות. לתת לשניהם את הבסיס, ההורות, החינוך, התמיכה, אבל לתת לכל ילד את מה שהוא זקוק לו בדרכו. ואם מיכאל מטורף על דגים וקבב, אני מקפיד שיהיו לי דגים וקבב בבית, ואם דניאל אוכל רק עוף, או קציצות בקר, זה מה שאני צריך. וכך גם באשר לירקות.

זו לא תורה מסיני. זה לא משהו שצריך ללמוד אותו. זה משהו שהילדים שלך מלמדים אותך בדרכם. כל מה שעליך לעשות הוא להיות קשוב עליהם, ולהיות מוכן לטרוח כדי לספק לכול אחד את רצונו, כול עוד אינו מסוכן או עובר על גבולותיך. השאר כבר בא כמובן מאליו.

אתמול סגרנו ארוחת ערב עם הפיצה של "טוני וספה," ליד כיכר הבימה. היום כבר ציפתה לי הפתעה. אמנם, היה לי אוכל מבושל לשניהם. אבל התחשקה לי ארוחת ערב ישראלית. חביתה וסלט. אז הצעתי גם להם חביתה. להפתעתי שניהם נענו בחיוב.

הוצאתי, אפוא, שלוש ביצים מן המקרר, טרפתי אותן עם קצת פלפל לבן, כורכום ופפריקה מתוקה, והכנתי חביתה ענקית, שכיסתה את כל המחבת. הראיתי להם אותה בגאווה, והם אכן התפעלו מגודלה. ואז חתכתי אותה למשולשים, וקראתי להם 'משולשי פיצה חביתה.' חתכתי למיכאל חצי עגבניית תמר ענקית (מצאתי כאלה נפלאות היום בשוק הכרמל) ולדניאל מלפפון, בזקתי על הירקות שמן זית ומלח, והזמנתי אותם לאכול. כשהתיישבו, הצעתי להם גם לחם עם מרגרינה (מזולה, זה מה שאני אוכל).

"אני לא אוהב מרגרינה, אני רוצה חמאה," הודיע לי מיכאל.

"בסדר, בשמחה," השבתי לו, "ויש לי גם גם הפתעה. לחמניה משמעון." שמעון זה בעל חנות הלחם בתחילת השוק. אני יושב איתו הרבה ב'אספרסו בר,' והוא מלווה את הילדים מלידתם, ותמיד מפנק אותם בדבר מאפה, כשאנחנו מבקרים בשוק יחד.

הילדים התיישבו מול 'מאשה והדוב,' סדרת ילדים ברוסית, שמצאו לבד באינטרנט. מאשה היא צצקלע רוסיה קטנה, בובונת שובבה וחצופה להפליא, שמוציא את הנשמה לחבר הכי טוב שלה, דוב גדול ומתוק, המהמהם במקום לדבר. זו סדרת אנימציה פשוט נפלאה, ומלאת הומור, והילדים מבינים את רובה גם מבלי להבין מילה ברוסית.

ואני התיישבתי לאכול למולם, קורא דברים בסמרטפון שלי, כי המחשב הנייד היה ברשותם.

כשהרמתי את עיניי מן הטלפון ראיתי, לתדהמתי, שהצלחות שלהם ריקות. ר-י-ק-ו-ת. נקיות לחלוטין. זה לא קרה לי איתם מעולם.

"אבא, עוד חביתה," ביקש מיכאל.

קמתי מכיסאי ונישקתי אותו מרוב שמחה.

"ברצון," אמרתי לו. "דניאל, גם אתה רוצה עוד?"

דניאל הנהן. עסוק במאשה והדוב.

הוצאתי עוד שלוש ביצים, הכנתי עוד חביתה ענקית, חילקתי אותה שוב לשלושתנו. מיכאל חיסל גם את המנה השנייה ואחרי כן זלל גם את פלחי החביתה של דניאל.

מאושר לקחתי אותם לצחצח שיניים ואז למיטה, עם 'פוזי מוזי,' סדרת ילדים בערבית שמצא מיכאל לבדו על המכשיר.

אין ספק שהילדים מפתחים הרגלי צפיה רב-לשוניים, וזה משמח אותי. אבל עוד יותר משמחת אותי העובדה, שהם מגלים את טעמם האישי בכול דבר ועניין. במה שהם אוכלים, במה שהם שותים – היום הם ביקשו וקיבלו בקבוקי שתייה חדשים, ואז מיכאל ביקש מים ודניאל ביקש פטל – וגם במה שהם צופים בו.

כך, בעצם, נוצרת נפרדות בין תאומים. בלי דרמה, בלי מאמץ מיוחד. רק בהקשבה לאישיות השונה של כול אחד מהם.

"אתה מלביש אותם אחרת?" שאל אותי היום גבר די חטטן במוסך, ב"מכון דרום," אליו הבאתי את המכונית החדשה לבדיקה אחרונה לפני העברת הבעלות.

"לא, אני מלביש אותם בכול פעם אחרת," השבתי לו, "והם כבר בגיל שבו הם אומרים בעצמם מה הם רוצים ללבוש."

אבל כשהתחיל לחקור אותי מדוע הם צופים בסדרת ילדים בערבית בטלפון הנייד שלי (הם עשו את זה גם במוסך, כן, תוך כדי התבוננות בפלאי המוסך), ולמה אני מלמד אותם לאהוב ערבים כבר בגיל כזה, החלטתי לוותר על המשך השיחה איתו.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.