ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

בראשית ברא

"אבא, מי בנה אותי?" הפתיע אותי מיכאל אתמול בשאלה. הוא ישב עירום כביום היוולדו בבריכה בחצר, באחר צהריים חם, ובחן את עצמו, את גופו.

"אף אחד לא בנה אותך. אני בראתי אותך. יחד עם אלוהים," צחקקתי למולו בהנאה גמורה משאלתו.

"מי זה אלוהים?"

"אלוהים זה מי שברא את כול העולם," השבתי לו.

"ומי ברא לי את הבולבול?" שאל, ממשמש באברו.

"אבא ואלוהים."

הערב, אחרי ששמע כיצד אני מספר בגאווה לגיסתי חגית על שיחתנו, שב על סדרת השאלות הזאת. אבל הפעם נוספה בה שאלה.

"אבא, מה זה עולם?"

"עולם זה כל מה שאתה רואה. השמים והארץ, האדמה, הים, העננים, בני האדם, החיות והעצים."

לעת עתה זה הניח את דעתו, ואז עבר לנושא אחר.

מיכאל ואני מדברים. הרבה. היום בצהריים, כששבנו מן המעון הביתה, דניאל נרדם בדרך. אבל מיכאל נותר ער, התיישב לידי לארוחת צהריים, הוא עם בקבוק חלב-הפרה שלו ואני עם ארוחת הצהריים המסורתית של ימי שישי במשפחתי – פרוסות חלה עם פסטרמה. והפעם גם עם מלפפון כבוש. אחרי האוכל נשכבנו לצד דניאל, על מיטותיהם המחוברות, חיבקתי את מיכאל ודיברנו. אני כבר לא זוכר על מה דיברנו, כי הייתי עייף וגלשתי אל תוך השינה. אבל זו הייתה שיחה מתוקה וממושכת.

דניאל הרבה יותר בעניין מגע. כול סוג של מגע. הוא זקוק כול העת למגע איתי. זה יכול להיות חיבוק ונשיקה, חבטות על גווי או על ישבני, הדמייה של נשיכה. ובכול פעם שאני אומר לו שזה לא נעים לי, כואב לי או שיפסיק, בעיקר את אהבתו הגדולה – נעיצת אצבע עזה בבית השחי שלי – הוא מגיב בתוקפנות, שמסתיימת, בסופו של דבר, בחיבוק ובנשיקה. לעתים הוא גם בא ומגניב לי חיבוק ונשיקה מרצונו, באמצע היום, סתם כך. כדי להראות לי שהוא אוהב אותי.

הילדים מדברים וגדלים. הם באמת כבר בני אדם קטנים. ותוך כדי שיחות עימם אני גם מגלה, עד כמה קלטו מכול מה שלימדתי אותם והסברתי להם עד כה. וזה די מדהים. הם הפנימו מהי סכנה, יודעים ממה עליהם להיזהר, ואפילו מזהירים אותי. "אבא, תכניס את היד למכונית. תיזהר שאוטו לא ייתן לך מכה." או "תיזהר כשאתה יורד במדרגות," וכך הלאה. שלא לדבר על הסיפורים שהם ממציאם עם בודי, החבר הדימיוני שלהם, של שניהם, לכול אחד יש בודי משלו, בנפרד, ורק לא מזמן הבנתי, שבודי זה אולי נגזרת של המילה האנגלית לרע, Body, רק שהשד יודע מניין למדו את זה.

אבל משניהם, מיכאל שב ומדהים אותי בכול יום במשפט חדש. היום אחר הצהריים, כשסיימתי להלביש אותו בבגדי שבת, ואמרתי לו כמה אני אוהב אותו, הוא שאל למה. אמרתי לו, שזה בגלל שהוא ילד יפה וחכם, ילד טוב. ואז הוא הסתובב אלי ואמר –

"אני ילד של אהבה."

הבטתי בו נדהם.

"מי אמר לך את המשפט הזה?" שאלתי.

"דורית, הגננת."

"היא צודקת. אתה באמת ילד של אהבה," אמרתי לו, וציינתי לעצמי שעלי להודות לה על כך כשניפגש ביום ראשון.

אבל בד-בבד עם התפתחות היכולת שלנו לשוחח, הם מתמרדים נגדי. ולא רק נגדי. נגד כול בעל סמכות. אתמול, כשמיטשל חברי היה כאן, והשגיח עליהם כשהשתכשכו בבריכה בחצר, בעודי מבשל בתוך הבית, מיכאל אמר לו "אני לא אוהב אותך. אני רוצה שתעלה לשמיים!"

"חס וחלילה, מיכאל," קראתי עליו, "אסור להגיד דברים כאלה! זה נורא מעליב!"

"אני רוצה שגם אתה תעלה לשמיים!" הוא התריס למולי.

"ואם אני אעלה לשמיים מי יגדל אתכם, ומי יכין לך קציצות דגים?" שאלתי. עמדתי במטבח והכנתי קציצות מנסיכת הנילוס, רק משום ששלשום, כאשר עשיתי להם קציצות בקר, אותן טרפו בשקיקה, ביקש שלמחרת אכין לו קציצות דגים. ואני, ברצותי לעודד אותו לאכול את מה שהוא אוהב, צלצלתי לבובה, זה שם החיבה של המבשלת במעון, שהופתעה מאוד לשמוע שאני מחפש אותה, ביקשתי ממנה את המתכון לקציצות הדגים שהיא אוהבת, ומיכאל כול כך אוהב, והיא נתנה לי אותו, ככה, במהירות, בטלפון, רשימת מרכיבים, אבל בלי כמויות.

אז חיפשתי באינטרנט מתכון לקציצות נסיכת הנילוס ברוטב עגבניות, ומצאתי כזה, והלכתי עם הילדים לשוק, לקנות דגים וירקות, ומרגע שובנו טרחתי על טיגון ובישול קציצות הדג האלה. ובסופו של דבר, הם סירבו לגעת בהן, וביקשו שוב עוף.

מזל שקניתי גם כרעי עוף, והכנסתי אותם לתנור מיד עם שובנו הביתה, כדי שלא תתעפשנה בשקית הניילון במקרר, כפי שכבר אירע לי בעבר.

אז הוצאתי להם שוקי עוף, ונאנחתי לעצמי. הילד מבקש, ואני מיד נענה לו. ועתה, יש לי במקפיא עשרים ומשהו קציצות בקר, עשרים ומשהו קציצות דג ועוד שש כרעי עוף בתנור. ממש מפעל ההזנה.

נו טוב, אז היום אחר הצהריים קמתי לפניהם, הכנתי כבר מג'דרה של עדשים ופתיתים כתוספת לאלה (מצאתי שקיות מוכנות של פתיתים ועדשים ב'ויקטורי'), הקפאתי מנות בקופסאות במקפיא, שיהיה מה לאכול למשך כול השבוע, ועוד עם גיוון, ואחרי כן גם נעמדתי והכנתי שלוש רולדות של עוגת שמרים עם פרג בלי סוכר. שיהיה גם לי כיף בשבת הזאת.

ומחר, הבטחתי לעצמי, גם אכין סיר של תבשיל ירקות, כתוספת מזינה לכול השבוע.

ואז יבקשו ממני פיצה ביתית. או פתיתים בלי כלום. או פסטה. כי ככה זה עם ילדים.

שתהיה לכולנו שבת שלום ושבוע טוב.

מודעות פרסומת

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: