ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

להיות בעננים – על יום של הורות ועל הצגה נפלאה

כשיצאתי הערב בשבע וחצי מן הבית, לתיאטרון תמונע, הייתי סחוט לחלוטין. זה היה היום השני ברציפות שבו לא הצלחתי לשבת על הספר שלי. אתמול זה היה בשל ביקור סרק אצל נוירולוג. היום זה היה מכיוון שברגע שהתיישבתי לכתוב, היה לי טלפון מן הגן. טהאני, הגננת המסורה והאהובה של בניי, התקשרה כדי לומר לי, שדניאל לא מפסיק לבכות למן הרגע שעזבתי אותם בגן, תוקף ילדים אחרים ולא נרגע, כהרגלו, מדבריה. "משהו מציק לו," היא אמרה.

מיד הבנתי מה קרה. ביקשתי שתיתן לי אותו לטלפון.

"היי, אבא," צהל דניאל אל תוך המכשיר.

"שלום חמוד שלי," אמרתי לו, "תגיד, כואבת לך השן?"

"כן."

"טוב, אז תיכף אבוא לקחת אותך לרופאת השיניים," הבטחתי לו.

התקשרתי למכבידנט, קבעתי לו תור חירום ומיהרתי לקחתו מן הגן. בדרך חשבתי על כך, שאמנם התחייבתי בפני עצמי לנצל את ימי הכתיבה המעטים שיש לי, עד החופש הגדול, כדי לסיים את ספרי, אבל ישנם אילוצים, שאין לי ברירה אלא להיענות להם, וכזה הוא המצב, כאשר אחד מילדיי סובל מכאב.

טהאני חיכתה לי עם דניאל בחצר, כדי שמיכאל לא יידע שאני לוקח אותו מן הגן לרופאה. נסעתי איתו משם בלב לא קל. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הפרדתי ביניהם מאז לדתם. כן כן, מעולם לא נותרו לבד, איש בלי רעהו. אבל הרגשתי שזה הזמן הנכון. וכבר מזמן היה לי ברור, שהילדים זקוקים לזמן איכות איתי, כול אחד בנפרד.

החנינו את הרכב ליד הבית. החלטתי לקחת את דניאל לטיול עירוני, עד שיגיע זמן התור שלנו במרפאת השיניים. לשמחתי, השכן שלנו, יוסי, בדיוק יצא במכוניתו, אז לקחנו איתו טרמפ לשדרות רוטשילד, לאלי אורן, מפיק הדפוס הנפלא שלי. שם עברתי איתו על הגהה נוספת של ספר הילדים הבא, שילמתי לו ודניאל גם קיבל לידיו ספר ילדים מתנה לשניהם. אחרי כן הלכנו לראות דגי זהב בבריכה ולשחק בפינות המשחק בשדרה.

כשסיימנו התחלנו לרדת ברגל לאורך השדרה. בשלב מסוים דניאל התלונן שקשה לו ללכת, אז הרכבתי אותו על כתפיי, מה שכמובן שימח אותו מאוד. אלא שהוא ניצל את הזמן הזה כדי למשוך בשערי ובאוזניי.

התעכבנו ליד הכיסא הירוק, ואז עלינו יחד על אוטובוס קו 4, עד לרחוב הס.

חיכינו כמעט שעה במרפאה, עד שנכנסנו לרופאה. היא אבחנה, שלא מדובר בעששת, אלא בחוסר גנטי באמאיל בשן מסוימת, מה שגורם לדניאל לכאב בלתי נסבל עם כול דבר מאכל קר או חם. היא החליטה לצפות את השן, ודניאל שכב על כיסא הטיפולים, ועשה טיפול בגבורה, בלי הרדמה ובלי גז צחוק. אבל נורא רעב. כי היה עליו להיות בצום שלוש שעות לפני הטיפול ועוד שעה אחריו.

מכיוון שכבר נורא רצה לאכול, החלטתי להסיח את דעתו בנסיעה אל הגן. הודעתי לגננת שאנחנו באים לאסוף את מיכאל לפני שנת הצהריים, וכך עשינו. ורק אז, כשחזרנו הביתה קרוב לאחת, נתתי לדניאל לאכול והלכנו לישון כולנו.

קמתי לפניהם, מאושש אך אובד עצות. לא היה לי מושג מה אעשה איתם אחר הצהריים הזה. חיפשתי אילו פעילויות יש בעיר. היו הצגות לילדים בסביבה, אבל ידעתי שלא תהיה להם סבלנות אליהן. הערתי אותם, הצעתי להם ללכת לים או לגן משחקים. הם סירבו וביקשו להישאר במיטה או בבית. ואז קפץ לי הרעיון לראש. התקשרתי למיכל גיסתי, ובדקתי איתה אם היא בסטודיו ברחוב המסגר, ואם אפשר לבקרה שם. והיא נענתה בשמחה.

ברגע שהילדים רק שמעו זאת קפצו ממיטותיהם בהתלהבות. התלבשנו, הכנתי תיק עם שתיה ואוכל ויצאנו ברגל לדרך יפו, שם עלינו על קו 240. הילדים נהנו מאוד מן הנסיעה ומן ההליכה מצומת מעריב עד לסטודיו, ובו, בזמן שמיכל עבדה עם רקדניה על יצירת המחול הבאה שלה, הילדים השתובבו עם מקלות סבא על רצפת הפרקט, אכלו ארטיק מן הקיוסק הסמוך ושיחקו עם שוש, הכלבה של אחייניתם ליה, שבאה לסטודיו היום עם מיכל.

חזרנו הביתה, ואז הייתי צריך לצאת להצגת הבכורה של "עננים" בתיאטרון תמונע. ממש לפני יציאתי היה לי קטע קשה עם דניאל, שסירב להתקלח ואחרי כן להתלבש בפיג'מה, וממש נאבקתי בו, וזה כמובן לא עזר לי. רק אחרי שנרגעו הרוחות הסכים להתלבש.

כל עוד רוחי בי נמלטתי מן הבית, תוהה אם בכלל אהיה מסוגל לצפות בהצגה. אבל פגשתי שם את ידידי צבי גורן, מבקר התיאטרון, ואיש 'על המשמר' לשעבר, ואחרי שפרקתי באוזניו את הקושי, קצת רווח לי.

נכנסתי לאולם, ועברתי שעה ומחצה של עונג צרוף, מהצגה מצויינת, עדינה, עשויה בחוכמה ומשוחקת להפליא.

עננים     ההצגה "עננים" של אנסמבל אספמיה היא עיבוד של סיפור בשם "והעננים נוסעים נוסעים" מאת יהודית קציר. העיבוד נעשה בידי דורית יוספוף לוין, תלמידת כתיבה שלי לשעבר, שאני הפניתי אותה ללמוד בבית הספר למחזאות של יובל המון, ולשמחתי פגשה בדליה שימקו ולמדה איתה שם. כאשר סיימה את עיבוד הסיפור למחזה אף ביקשה ממני את חוות דעתי על העיבוד, ושיבחתי אותו מאוד.

     בתוכנייה מוגדרת ההצגה כ"דרמה פיוטית רגישה וחושנית על האומץ לחיות והאומץ למות." תקציר סיפורו של המחזה:  תמרה, אישה שיש לה הכול, אבל מרגישה חלולה, יוצאת למסע בחיפוש אחר התשוקה והאומץ שאפיינו אותה בנעורים. דרמטורגיה ובימוי : דליה שימקו. מוסיקה מקורית : איסר שולמן. תפאורה : דיתי אופק- צרפתי. עיצוב תלבושות : קארין דוד. עיצוב תאורה זיו וולנשין. עיצוב וידאו : יואב בראל. ציירת : נועה סימון. כוריאוגרפיה : עומר שמר. עוזרת במאית : מיטל חורי /דוברת אסולין ארצי.  אימג' תוכניה/אתר: יואב בראל. שחקנים: מאיה גסנר, שרון אלכסנדר:גיל יפרח, רחל דובסון ושירה עדן.

בנעוריה, תמרה התאהבה במורה לאמנות שלה בתיכון. הוא, גבר נשוי באושר ואב לילדה, פגוע הלם קרב ממלחמת לבנון הראשונה, המחויב מאוד לאשתו בשל כך, התפתה לקיים רומאן עם תלמידתו, וכתוצאה מכך איבד את אמנותו כצייר, את אשתו וגם את התלמידה-המאהבת שלו. היא עצמה, תמרה, התקדמה בחייה ממאהב מבוגר אחד למשנהו, והפכה לאמנית מוכרת, לאישה נשואה ולאם. אבל מרגישה ריקה. בנקודת הזמן הזאת גם מתחיל המחזה, המתקיים בשלושה מישורי זמן – זה של ההווה, זה של העבר וזה של המפגש ביניהם.

במסעה נתקלת תמרה בכמה דמויות – במורה, שבינתיים הפך לרווק מזדקן, בזכרון של חברת נעוריה, שהייתה מוכשרת ממנה אבל ויתרה על אמנותה בשל נסיבות חייה ובדודתה הזקנה, המבקשת את נפשה למות.

דורית יוסיפוף לוין ודליה שימקו הצליחו לקיים אנסמבל קולות רגיש מאוד, אנושי ונוגע ללב, המעמיד את תמרה מול חייה, לבחינתם מחדש, וגם מביא עליה שינוי. אחד הרגעים המרגשים בהצגה הוא זה, שבו תמרה המבוגרת נפגשת עם תמרה הצעירה, שהיא בת-קול מודחקת בתוכה, ושתיהן מקבלות מחדש האחת את רעותה.

כל השחקנים, בלי יוצא/ת מן הכלל, עושים כאן עבודה מצויינת, ודליה שימקו, חברתי האהובה, העמידה כאן הצגה מרגשת, מדויקת ומעוררת מחשבה בלב כל אדם – על חלוף השנים, על הוויתורים שאנו נאלצים לעשות ועל המחיר שאנו משלמים עליהם. וכמובן, גם על טבעה ומקורה של האמנות, ושל תהליך היצירה, ועד כמה מזה הוא אותנטי ותקף ובעל עוצמה.

נהניתי מאוד מן ההצגה, וכשיצאתי ממנה גם בירכתי את יהודית קציר על שנתנה את אישורה לעיבוד זה של סיפורה למחזה. אהבתי את מה שראיתי, ובדרכי הביתה חשבתי לעצמי איזו אישה מדהימה היא חברתי, דליה שימקו, בכמה כישרון ותבונה, רגישות ויצירה ניחנה, וכמה נפלא שיש תיאטרון פרינג' ברמה כה גבוהה בארץ.

אני חושב שהצגת פרינג' איכותית כל כך היא הדבר החשוב ביותר שעל שרת התרבות הנכנסת, מירי רגב, להתבונן בו. ברגע שתשב באולם תיאטרון תמונע מול ההצגה הזאת, תבין את מהות תפקידה ואת קדושתו – ליתן אפשרות ליצירה המקורית להתקיים, להתפתח, לגעת בלבבות צופיה וקוראיה.

על זה עומד תפקידה.

סלחו לי על שעירבתי בין ביקורת על הצגה לבין סיפורו של יום במחיצת בניי. אלה הם חיי כרגע. וכך גם יישארו. והנה, במקום לחזור לעבוד בשעת לילה מאוחרת זו על ספרי הבא ישבתי לכתוב על הצגה של חברה טובה, ועוד עלי לבדוק עבודות לסדנה של מחר.

ובכול זאת, גם הספר הבא יסתיים ויראה אור. היום כבר חזיתי אפילו את תהליך הדפסתו בעיני רוחי. שזה, אגב, תרגיל מצוין לכותבים המצויים באמצע העבודה על ספרם הבא.

לילה טוב, ליל מנוחה.

ואל תחמיצו את ההצגה הזאת. היא פשוט נפלאה.

אנסמבל אספמיה רואה את ייחודו האמנותי בעיסוק ביצירות יהודיות קלאסיות, היסטוריות ,

מודרניות ומקוריות, שיעשירו את השיח תרבותי וייצגו את התרבות היהודית- חילונית בארץ ובעולם.

כמו כן הפקות האנסמבל משתמשות ברבדים שונים של השפה העברית מסלנג ועד לשירה ארכאית

כל זאת בכוונה להשיב לבמה את העברית המגוונת והפואטית תוך חיפוש אחר שפת במה שונה.

מייסדת ומנהלת אמנותית אנסמבל אספמיה, דליה שימקו

http://www.ensemble-aspamia.com/

תודה לבית הספר  לכתיבת דרמה של יובל המון

בתמיכת משרד המדע התרבות והספורט, עיריית תל אביב

תויג כ: , , , , , , ,

יש לו קטגוריות ב:ביקורת תיאטרון, הורות, חד הורי, חד הוריות, תהליך היצירה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: