ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

הישגי המחר ושגרת היום

בסוף השבוע הזה רעשה ורחשה הרשת על ההישג הגדול שהשיגה הקהילה הלהט"בית בארה"ב – אישור נישואין חד-מיניים בכל מדינות ארצות הברית. אכן, אחרי כול כך הרבה שנות דיכוי ומאבק לשיוויון זכויות, זו בהחלט סיבה להתרגשות. אבל כאב יחיד לתאומים בני 3.2 שנים, שלא כבעבר, לא השתתפתי בחגיגות האלה אפילו לא על ידי הוספת דגל הגאווה כרקע לתמונת הדיוקן שלי בפייסבוק. זאת, מן הטעם הפשוט – אין ולא היה לי זמן לנשום כול השבת.

בסוף השבוע הזה רעשה ורחשה הרשת על ההישג הגדול שהשיגה הקהילה הלהט"בית בארה"ב – אישור נישואין חד-מיניים בכל מדינות ארצות הברית. אכן, אחרי כול כך הרבה שנות דיכוי ומאבק לשיוויון זכויות, זו בהחלט סיבה להתרגשות. אבל כאב יחיד לתאומים בני 3.2 שנים, שלא כבעבר, לא השתתפתי בחגיגות האלה אפילו לא על ידי הוספת דגל הגאווה כרקע לתמונת הדיוקן שלי בפייסבוק. זאת, מן הטעם הפשוט – אין ולא היה לי זמן לנשום כול השבת.

ביום שישי אחר הצהריים נסענו לאבא שלי. היינו יחידים שם הפעם, כך שכבר בשמונה בערב, עוד כשהיה אור בחוץ, התחלנו בנסיעה חזרה הביתה. כשהגענו, אלה וענת, אחותה של אילנה ובתה, היו בחצר, והילדים שמחו בהן מאוד והשתובבו איתן עוד שעה ארוכה. הם נרדמו עם סיפור, ואני התיישבתי לערוך ספר של תלמידה שלי. זה מה שאני נוהג לעשות, בדרך כלל, בלילות שישי. מקדם משימות. משלים פרנסה.

בבוקר התעוררנו מוקדם. אכלנו ארוחת בוקר ונסענו לבריכה בקאנטרי גורן גולדשטיין. רציתי מאוד להקדים, כדי להיות בין הראשונים במקום. ואכן, בתחילת הבוקר עוד עמדה ברכת הפעוטות לגמרי לרשותנו. אבל די מהר התווספו שם עוד ועוד משפחות, ומיכאל ודניאל נאלצו לוותר על עונג ההשפרצה של מים במשאבות המים שלהם, בשל תלונותיהם של עוברים ושבים.. הורים שנכנסו לברכת הפעוטות עם ילדיהם, ולא העלו על הדעת שזה כרוך בהירטבות.

על שפת הברכה התיישבה אם לשלושה ילדים, שתי בנות ובן, הקטנה בת ארבע. מיכאל ודניאל התקרבו אליה ובעיקר לצעצועיה. את תשומת ליבם משכה משאבת מים גדולה מזו שלהם וצבעונית, ומשקפים צלילה לילדים. האם הצעירה, שהתפעלה מאוד מיופיים ומחינם של הילדים, נתנה להם בחפץ לב לשחק בצעצועי בתה, ואני בתמורה לימדתי אותה ואת בתה להשפריץ מים במשאבה של ילדיי. אחרי כן גם חלקנו כיבוד.

בין כה לכה התפתחה בינינו שיחה. היא שאלה אם הם תאומים ובני כמה הם. אני סיפרתי לה שהם תאומים מפונדקאות, ואני אביהם היחיד.

"הם מאוד דומים לך," ציינה, ואז הוסיפה, "רגע, מה זה בעצם פונדקאות? זה הזרע שלך עם ביצית?"

"כן," השבתי לה.

"אני לא הייתי מסוגלת לעשות את זה," אמרה, "לא הייתי מסוגלת לוותר אחרי כן על הילדים."

"לכן מפרידים בין תורמת הביצית לבין הפונדקאית," הסברתי לה, "כדי להפחית את הזיקה הרגשית של הפונדקאית לילדים."

ואז אמרתי לה, שאני מעדיף להפסיק לדבר על הנושא בחברת הילדים.

לידינו השתכשכו שני גברים עם תינוקות בני שנה במים. הזהרתי אותם שהמים מאוד קרים לתינוקות בגיל כזה. הם בכול זאת הכניסו אותם למים. חשבתי שהם בני זוג עם תאומים. אבל כששאלתי אם הילדים תאומים אמרו לי שלא, והבנתי שאלה שני גברים חברים עם ילדיהם. נשותיהם כנראה בילו על הדשא.

דניאל השתובב במים, לא חדל לצהול מרוב שמחה. מיכאל היה שקט יותר. הוא העדיף לשבת בתוך הישיבה המזרחית שלי, להיחפן בי, ולדבר. זה היה כיף גדול. זה היה גם פיצוי על סצנת הבוקר במקלחת, שבה התפרצתי עליו אחרי שדחף את דניאל ללא הרף בקערת האמבטיה הרטובה, משך בשערו וירק עליו ועלי.

מיכאל ילד חכם ועמוק ושובב מאוד. ולעתים הוא נכנס לאמוק של התפרעות, ואינו חדל למרות הפצרות חוזרות ונשנות, דיבורים ושיחות. הוא פשוט ממשיך ללא גבול. עד שלא שמים לו אותו בצורה חדה וברורה.

באחת עשרה כבר הודעתי להם שהולכים הביתה. הם רצו עוד להישאר בברכה. אבל אני מקפיד תמיד לשוב איתם עד אחת עשרה וחצי הביתה, כדי שלא יישרפו בשמש.

בצהריים אכלנו והלכנו לנוח. הם ביקשו שלוקים בארוחת צהריים, ולשמחתי נמנעתי מזה. וגם הסברתי להם מדוע. אמרתי להם, שאם יאכלו עכשיו שלוקים, שהם עם המון סוכר, לא יוכלו להירדם.

ואמנם, מכיוון שלא אכלו שלוקים, נרדמו נפלא. באחת בצהריים כבר ישנו כולנו.

אני התעוררתי בשתים וחצי ושבתי לערוך. את הילדים הערתי ברבע לארבע, אחרי שהכנתי כבר אוכל ומים ותיק בגדים ותיק משחקים לקראת הבילוי שתכננתי לנו לאחר הצהריים – השתתפות בפיקניק המשפחות הגאות של בית הכנסת הרפורמי 'בית דניאל', לגדות הירקון.

ב'בית דניאל' החליטו לציין את שובן בשלום של משפחות הפונדקאות מנאפל, ויזמו קבלת שבת עם ברכת הגומל, שהתקיימה שם אמש, ולפי העדויות הייתה מרגשת מאוד. אנחנו לא באנו לשם, כי נסענו לסבא. לא רציתי להשאיר את אבא שלי לבדו בערב שבת. אבל היום אחר הצהריים היינו הראשונים שהתייצבנו שם. עד שכולם הגיעו נהנו מיכאל ודניאל לשחק בארגז החול הגדול, המוצל, במרכז גן המשחקים מול 'בית דניאל,' וכשמשפחות הקהילה התכנסו על גבי מחצלות, שפרשו למעננו מארגני האירוע, איתן קרול, ועימו עמותת האבות הגאים, קבוצת מאמאדייק – הורות לסבית, ועמותת משפחות הקשת, וכאשר שמעון וניר והגיטרה והקחון התיישבו למולנו, לשיר עם ההורים והילדים שירי ילדים, מיכאל שב והתפרקד עלי, בעוד דניאל משוטט עם כלבו של ניר, נגן הקחון, קשור ברצועה.

בסופו של דבר גם דניאל הצטרף אלינו, ואז התגלגלנו שלושתנו על המחצלת בהנאה רבה.

על גדות הירקוןאחרי כן ירדנו במורד הגדה כדי לצפות בדייג, שהטיל חכותיו אל המים, העלה בהן דג קטן, ומרוב חמלה או צער גם שחרר אותו מן הקרס והשיבו אל המים, הבטנו בסירות משוט ומנוע משייטות בירקון, מיכאל ודניאל שבו והביעו את רצונם בשייט כזה, ואני הבטחתי להם שאמצא בקרוב חבר או חברה שירצו להתלוות אלינו לשיט ואז נקיימו. ובסופו של דבר, אחרי שעתיים ומחצה של משחק ובילוי שבנו הביתה, לצפייה ב'מאשה והדוב,' ילדונת האנימציה הרוסיה השובבה, שמיכאל ודניאל התאהבו בה וביחסיה עם הדוב, אף על פי שאינם מבינים מילה ברוסית.

אחרי שנרדמו, דניאל מיד, מיכאל סירב לישון עד שלא חיממתי לו עוד בקבוק של חלב (פרה), התיישבתי מותש לחלוטין בחצר, ושרבטתי ספק שיר ספק הרהורים על העייפות שאחזה בי. הרי זה לא ייאמן ממש כמה כוחות צריך כדי לטפל בשני ילדים כמו מיכאל ודניאל, לגדלם ולטפחם.

אבל זו עייפות רצויה, טובה ואוהבת.

לילה טוב חברים.

מודעות פרסומת

תויג כ: , , , ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, פונדקאות, קההילה הלהט"בית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: