ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

פסטיבל המחולות של השדים

אמש, כששוחחתי עם חברי, עופר אליסון, על עוד פוסט נתעב מפרי המקלדת של עירית לינור, כתבתי לו, שמישהו צריך לפנות לגלי צה"ל ולכול במה תקשורתית אחרת, המפרסמת את דבריה של האישה הזאת, ולבקש מהם שיחדלו מלתת לה במה. אבל כשהציע שאני אעשה זאת, כתבתי לו, שאני מעדיף לשמור כעת את כוחותיי לעריכת הרומאן הבא שלי. יש לי ימי עבודה ספורים עד החופש הגדול וחופשות החגים, שבהם אהיה עסוק בטיפול בילדיי, וברור לי שעלי לסיים את הספר הזה עד תום השבוע הראשון של אוגוסט.

אבל הבוקר, בדרך למכון הכושר, נתקלו עיניי בכותרת הראשית של העיתונים, שנסובה מסביב להתבטאותו האומללה של עודד קוטלר, בכנס המחאה של האמנים, שנערך אמש למול הצהרותיהם האחרונות של שר החינוך, נפתלי בנט, ושל שרת התרבות והספורט, מירי רגב, ולא יכולתי שלא לרכוש את העיתון ולקראו מתחילתו ועד סופו.

ובכל זאת, למרות שהמציאות התדפקה על דלתי, והרגשתי שאני מוכרח להגיב לפרשות הללו, התאפקתי. הלכתי לכושר, משם נסעתי לקנות קפה, להפקיד צ'קים בבנק, לרכוש תרופות – ואז מיד שבתי הביתה, לעבוד על הספר הבא שלי.

אתמול סיימתי את עריכת המערכה השנייה. היום ידעתי שעלי לבנות את המערכה השלישית, ולמצוא את המקומות הנכונים לשזור בהם תת עלילה ועוד כמה קטעים, שהשמטתי או שמתי בצד למשמרת, בזמן העריכות הקודמות את הספר. אבל כדי לבנות נכון את המערכה השלישית, הייתי צריך לראות את כול-כולו פרוש מול עיניי, דף אחרי דף.

הבטתי מסביבי. הבית נדמה לי כצר מלהכיל את כול דפיו של הספר הזה על הארץ, והרצפה הייתה כבר מלוכלכת מכמה ימים של חיים מאז שניקיתי אותה, ביום רביעי שעבר בבוקר. אז צלצלתי לקלאודיו, בסוזן דלאל. שאלתי אותו אם במקרה יש לו אולם פנוי לשעה-שעתיים, כי עלי לפרוש באיזה חלל נרחב את כל דפי הרומאן שלי. הוא אמר שלצערו לא. ואז בדקתי עם השכנות. אחת לא הייתה בבית. אחרת לא ענתה לטלפון.

בלית ברירה, ובצער, כי ידעתי שזה יבזבז לי חצי שעת עבודה, הרמתי הכול ושטפתי את הבית. אחרי כן הסטתי הצידה את הרהיטים, גהרתי לארץ והתחלתי פורש את ספרי למול עיניי דף אחרי דף, מערכה אחרי מערכה.

ואז נטלתי לידיי את החומרים שהיה עלי לשבצם בו, ועברתי עליו ככה, מלמעלה, מתבונן במה שעשיתי, בוחן צירי עלילה, נקודות שינוי או היפוך, ותחבתי את הקטעים שהיה עלי לשבצם מתחת לדף הנכון לכך.

ופתאום כבר הייתה השעה אחת וחצי. זמן ארוחת הצהריים שלי ואחריה המנוחה, שבלעדיה אינני חש בעל כוחות דיי כדי לטפל בילדיי.

אז אספתי את כול דפי הספר שוב, זה על זה, עם כול הקטעים משובצים במקום המשוער שיהיו בו, אך עוד בלי חיבורם באמת לקו העלילה, ובצער עצרתי את עבודתי. בצער, כי אני יודע מראש שאוכל לשוב אליה רק בימים ראשון, שני ושלישי הבאים – אחרי שלושה ימי הוראה וסוף שבוע עם ילדיי.

ואז חשבתי גם על כול מה שמתחולל כאן. על האופן שבו כל קידמה, כל התקדמות בהשגת שיוויון זכויות לקהילה הלהט"בית, כל הישג בדמות חודש הגאווה ומצעד הגאווה הגדול ביותר שהיה כאן אי פעם, ועוד כזה המוקדש לטרנסג'נדריות, הסובלות מאפלייה ומדיכוי וגם מגילויי אלימות – מביאה עמה גם את היפוכה. את התעוררות השדים ההומופוביים מרבצם, את מתקפת המוסרנות והצדקנות, השמרנות והדעות הקדומות, שמייצגת עירית לינור, ועוד אנשים, כמו איזה ניר ברעם אחד, עובד משרד החוץ (לא הסופר), שכתב פוסט נורא בנושא. וחשבתי גם על מחול השדים שחוללה שרת התרבות והספורט הנכנסת, מירי רגב, מיד עם כניסתה לתפקידה – ועל תגובות הנגד של האמנים, ובהם עודד קוטלר, באמירתו הקשה, ואמרתי לעצמי, שבאמת מוטב לי לשתוק.

 

כי תרבות נעשית, קודם כול, בחדרי חדרים, בפנימיותו של האדם היוצר, ואחרי כן גם בחדר העבודה שלו, או, במקרה שלי, על רצפת ביתי. ותרבות היא פרי עבודה עיקשת וממושכת, תוצאה של הכרעות יומיומיות למה אתן את כוחי ואת זמני, את מרצי ואת יכולותיי – להתלהמות או לעבודה האיטית, הזהירה והמדויקת כל כך, הכרוכה בטוויתו של סיפור טוב. ובמקום הזה, במקום שבו אדם יוצר רוכן על הארץ ובודק אפיוני דמויות, קווי עלילה, תואם בין חלקי הסיפור השונים ואופן עבודתם האחד עם חברו, אין פוליטיקה, אין תככים, ודאי שאין צנזורה. מלבד זו שמפעיל היוצר על עצמו.

הסכנה העמוקה ביותר שמציבות נשים כמו עירית לינור או כמו מירי רגב, כל אחת בדרכה ובתחומה, היא סכנת הצנזורה העצמית. במקרה של הטרנסג'נדריות – זוהי הסכנה של הנסיגה חזרה לארון, של הפחד לבטא את מהותך האמיתית, מפני האווירה הציבורית הרווחת או מפני הפנמת מסרים הרסניים כדוגמת אלה שהפריחה באוויר עירית לינור. במקרה של התרבות – זוהי הסכנה של התעוררות הצנזור הפנימי, של הפחד לכתוב או ליצור או לבטא דברים, העלולים לא להתיישב עם הקו האידיאולוגי התרבותי של הממסד החדש, ולהביא לאי תמיכה ביצירה האמנותית.

אמנות צריכה שקט. ואמן צריך ביטחון כדי ליצור. ביטחון רגשי וכלכלי, ביטחון בזה שיש לו קהל ויש לו סיכוי להשמיע דבריו ברבים. הממסד זקוק לאמנים, מפני שהם יוצרים את התרבות, ועל ידי כך את המצע הרוחני שעליו ניזונה האומה, ומתוכו היא מעצבת את זהותה, את חזונה ואת עתידה. וגם בוחנת את עברה מחדש.

אני משוכנע שהדברים הללו ברורים וידועים גם לשרת התרבות והספורט החדשה, וגם לשר החינוך הנכנס.

אפשר להבין את הבהלה שאחזה בחבריי האמנים, בגינה התכנסו לכנס חירום וחתמו על עצומה. אבל בהלה לחוד ומציאות לחוד. חברים, איש אינו יכול לצנזר את יצירתכם מלבד עצמכם. כול עוד לא שולחים אלינו הביתה חוליות איסוף של מחשבים אישיים, תיקיות קרטון וחומרי עבודה, הדרך פנויה בפנינו ליצור, וזה גם מה שחשוב שנעשה. שנשב איש איש בביתו ונגשים את יעודנו כאמנים. בכול הנוגע לחלוקת התקציב של משרד התרבות – זכותו של המשרד לקבוע, שלא ייתן יד לאמנות החותרת תחת אושיות קיומה של מדינת ישראל. זהו משרד המייצג את מדינת ישראל ואחראי על תרבותה, לא רק על אמניה. אישית, הזעזעתי הן מן התמיכה בהצגה על רוצחו של משה תמם, שאסור היה לה לעלות על במת תיאטרון ציבורי בישראל, והן מן הכוונה של מנהלי פסטיבל ירושלים, להקרין במהלכו סרט על חייו של יגאל אמיר. התועבה הזאת, אסור היה לה בכלל להיכנס לגבולות הארץ. ודאי שלא להיות מועמדת להקרנה בפסטיבל הכי יוקרתי שיש לנו לקולנוע.

אבל המעשים הללו, נואלים עד כמה שהינם, אסור שיהפכו לסיבה למניעת תקצוב ממוסדות התרבות שאירעו בהם. כי מוסדות התרבות האלה קיימים מפני שהם משרתים את החברה הישראלית כולה, כולל המיעוט הערבי הגדול השוכן בה. צריך וראוי להגיע להידברות עם מנהלי מוסדות התרבות, אבל אסור לשרת התרבות לאיים עליהם בהפסקת התקצוב של מוסדותיהם. ברגע שתעשה כן, תמעל בתפקידה.

ובעיקר אני מבקש להזכיר לכולנו את מידת המתינות. לעודד קוטלר יש זכויות רבות מאוד בתולדות התיאטרון הישראלי. הוא היה מנהל אמנותי בתיאטרון חיפה, הקים את קבוצת נווה צדק לתיאטרון ואת תיאטרון נווה צדק, ניהל את תיאטרון הרצליה, ביים ושיחק באינספור הצגות וסרטים. אסור לתת לאמירות קשות שלו לבטל את זכויותיו הרבות בפיתוח התרבות בישראל. אבל בהחלט ראוי להזכיר לו את מידת המתינות, האיפוק והעבודה בחוכמה. דבריו מאמש, גם אם הובנו שלא כהלכה, הסיגו את מחנה השלום שנים אחורה, כמו דבריו הקשים והכואבים של יאיר גרבוז מלפני מספר חודשים.

ובה-בעת, גם על שרת התרבות והספורט לחדול להתנהל כפירומנית. באת לעשות עבודה, גברת רגב, לא לשרוף את המועדון על יושביו. אמנם, את אשפית ביחסי ציבור, יודעת איך להתנהל פוליטית ואיך לעורר מסביבך את התקשורת. אבל די, מערכת הבחירות כבר הסתיימה, ניצחתם. עכשיו בואו ונשב לעבוד יחד. כי אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו תרבות אחרת, ויש לנו בהן עוד הרבה מאוד עבודה. הן עודן צעירות.

מודעות פרסומת

תויג כ: , , , , , ,

יש לו קטגוריות ב:אקטואליה, דעות, תהליך היצירה, תרבות עברית

תגובה אחת »

  1. זה אמר ככה וזו אמרה ככה וההיא אמרה ככה ואני מלכת אנגליה. אז אמרתי , אז אמרו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: