ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

לצאת מן הדעת – ולהתאהב מחדש

היום ברבע לאחת עשרה דפקתי על דלתה של אילנה. "בוקר טוב," אמרתי לה, "תגידי, יש סיכוי שתוכלי לשמור על הילדים לשעה וחצי-שעתיים? אני מוכרח לתפוס מרחק מהם לאיזה זמן."

אילנה הביטה בי, והנהנה בראשה.

"הם בקושי אכלו הבוקר, רק שתו חלב," הוספתי, "אז הנה סיר עם אורז פרסי מלא שצריך לסיים לבשל, ויש פולקעס של עוף במקרר."

תפסתי את תיק הכושר שלי, ובו גם כלי כתיבה, וטסתי החוצה. בדרך עוד הייתי צריך לתת חיבוק ונשיקה למיכאל, שזו דרכו הבוגרת להיפרד, ולהרים לידיי את דניאל, שפרץ בבכי תמרורים, 'אבא, אל תלך לכושר, אבא, אל תלך!'.

אבל אני הייתי מוכרח ללכת. אחרת הייתי יורד מן הפסים.

התעוררנו בשש בבוקר. אחרי חמש שעות שינה, בתוכן לפחות חצי שעה התעוררתי שוב ושוב מבעיטות של דניאל, עד שפשוט אמרתי לו בקול רם, שאני לא יכול לישון ככה, ואז הוא הפסיק. מתוך שינה. מלכתחילה נרדמתי איתם ולא במיטה אחרת, כי הבטחתי למיכאל שהלילה אישן איתם, ולא רציתי להפר את הבטחתי. הקיצור, בשש בבוקר קמתי עייף. והם התעוררו מיד אחריי, וביקשו חלב, ושיהיה קצת חם, וגם סמי הכבאי, כך שגם לא ממש הצלחתי לכתוב דפי בוקר, מה שמנקה ומכין אותי אל היום החדש.

התרחצנו, הכנתי ארוחת בוקר שהם בקושי נגעו בה, ועם סיומה הלבשתי אותם בבגדי ים כדי ללכת לים. אמנם, הבוקר היה קריר וסגרירי מעט. אבל ראיתי בזה יתרון. כך אהיה בטוח שלא יישרפו בחום היום.

הגענו לים. עוד מול החוף ראינו שיש דגל שחור. אבל כשירדנו לסככות הבנו עד מה מסוכן הים. הוא הגיע ממש עד לסככות, הגלים היו מהירים וגבוהים ומצולבים זה בזה, הסחף היה קשה. היה ברור שאסור לילדים אפילו להתקרב למים. ויותר מזה, שעליהם להיזהר מן המים העטים עליהם.

הם שיחקו קצת בחול, ואז הוצאתי את העפיפון. חשבתי לשמח את ליבם בו, אבל רק ראו אותו התחילו לריב, בידיים, בציפורניים, על הזכות לאחוז בסליל החוט שלו. לא עזר לי שהשחלתי את ידי שניהם בסליל, גם לא שדיברתי על תור. הם פשוט בכו ותקפו זה את זה ללא הרף, עד שלבסוף קיפלתי את העפיפון, בתואנה שהרוח לא טובה, והשבתי אותו לשקית.

ואז דניאל ביקש ארטיק. חשבתי שהקיוסק עוד סגור, ואמרתי לו זאת, והוא רקע ברגליו בחול ודרש ארטיק. בסופו של דבר גיליתי שכבר פתחו את הקיוסק, הלכנו לשם וקנינו ארטיק. קנינו משמעו, שכל ילד אוחז בכפו מטבע ומושיט אותה בתורו למוכר (כשהוא מורם על ידיי אל דלפק המכירה הגבוה).

עשר דקות של שקט היו לי, עד שלשניהם נפל הארטיק מן המקל. את חתיכת הארטיק של דניאל הצלחתי לשטוף מן החול וזה הרגיע אותו. אבל הארטיק של מיכאל התרסק על החול, ומיכאל פרץ בבכי תמרורים ודרש עוד ארטיק.

"אין עוד ארטיק, מיכאל," אמרתי לו, "ארטיק תמיד נופל בסוף, וכבר קניתי לך אחד, ואכלת את רובו. אני לא קונה עוד ארטיק הבוקר."

ואז דניאל ניגש למים כדי לשאוב מי ים במשאבת ההשפרצה שלו, ופתאום בא גל, שהקיף אותו, בגובה פחות מברכיו, אמנם, אבל זה הבהיל אותו מאוד, ובמקום לברוח הוא נתקע במקום, בהלם, עומד ובוכה. ואני כמובן רצתי אליו להרימו משם.

ואז הוא אמר שקר לו, ושהוא רוצה הביתה.

כל הסיוט הזה ארך לא יותר מ-45 דקות מרגע בואנו לים, מריחת קרם ההגנה ועד הסתלקותנו ממנו, כשדניאל פתאום משנה דעתו עם חציית הכביש, ורוצה שוב לים, ומיכאל מייבב על הארטיק.

חזרנו הביתה. התקלחנו כדי להוריד מעצמנו את קרם ההגנה שמשחנו לשווא ואת החול, ואז הם החליטו לעשות בחצר בריכה. ואני קיוויתי שזה ייתן לי קצת שקט. אבל חיש קל זה השתנה. הם עזבו את המים, וחזרו הביתה, לשחק בתוכו. והשתוללו בו.

ובשלב הזה כבר הייתי בקצה יכולת ההכלה שלי אותם, והבנתי שעלי פשוט לברוח. וזה מה שעשיתי. חצי שעה ארובי, קצת תרגילי בטן ומתיחות, עשר דקות מדיטציה על מזרן במכון הכושר, כדי להתחבר לכוחות הפנימיים שלי, ואז הלכתי לבית הקפה, ישבתי ועבדתי בו במהירות על פרק נוסף מן הרומאן הבא שלי, הן כדי להתקדם בו, והן כדי להחזיר לעצמי תחושה של כתיבה, של עולם, מעבר למצור הנפשי שחוויתי הבוקר מצד ילדיי.

כשחזרתי הביתה כולנו היינו שלווים, נחמדים. זה החזיק בדיוק עד אחרי ארוחת הצהריים. בין אחת לשתיים וחצי התחננתי לפניהם שילכו לישון צהריים, יחד איתי. אבל הם השתוללו ללא הרף, קופצים מהחלון שבין שני חדרי השינה, מהמיטות שלהם למיטה שלי, הופכים את המיטה שלי לטרמפולינה, למרות שכבר ניסיתי להירדם בה, מה אומר ומה אגיד, עד שנרדמנו כולנו, יצא לי המיץ.

אחר הצהריים התעוררתי לפניהם, הערתי אותם חצי שעה אחריי, העליתי אותם למכונית ונסענו לגן המשחקים האהוב עליהם, בפארק החורשות בדרום תל אביב. מאוד קרוב לבית.

הילדים נהנו בו מאוד. הם טיפסו על סולמות חבלים וקפצו מהם, עלו וירדו שוב ושוב על אומגה הידראולית, טיפסו במעלה המגלשה הכי גבוהה בגן והתגלשו במורד הישר והמהיר שלה כלפי מטה, בצהלות. אבל הרגע המרגש ביותר היה למרגלות המגלשה הזאת. שניהם כבר טיפסו ברגליהם הקטנות על המדרגות לקומה השנייה מתוך ארבע של מגדל המגלשה. פתאום שם דניאל לב לכך, שמול המגלשה עומדת ילדה קטנה, בת שנתיים-שלוש, בשמלה אדומה, הוריה לידה, והיא בוכה נורא.

הוריה ניסו להרגיע אותה, ולא הצליחו בכך. הילדה פשוט עמדה מול גרם המדרגות של המגלשה ובכתה.

לתדהמתי, ולשמחתי שלא ידעה גבול, כמובן, ראיתי איך דניאל קולט את מצוקתה של הילדה, סב לאחור, יורד בכול גרם המדרגות מן הקומה השנייה של המגלשה למטה, ניגש אל הילדה שאינו מכיר כלל, ומחבק אותה חיבוק גדול ואבהי בזרועותיו.

הוריה של הילדה הזאת עמדו נפעמים ונדהמים למול המראה. אני התקרבתי לשם בצעדים מהירים – עמדתי מול המגלשה כדי לראות את בניי מטפסים אליה, הם בדרך כלל מנופפים לי בידם בין קומה לקומה, וכך אני עוקב אחר מיקומם במגדל המגלשה הגבוה – ושיבחתי את דניאל על מעשיו.

ואז הייתה לי נחת. והבנתי, שוב, שיש לי שני ילדים מדהימים.

ממש הבוקר מיכאל בירר איתי יש לי חבר. הוא שאל "אבא, יש לך בודי?" (בודי זה שם החבר הדמיוני שלו). וכשאמרתי לו "לא," הוא ממש הצטער. אחרי כן, כשראה אותי מדפדף בתמונות בחורים באתר ההיכרויות הקהילתי, הצביע פה ושם על בחור ושאל אם זה הבודי שלי, או טען שזה הבודי שלו. והאמת היא שיש לו טעם טוב.

ודניאל, דניאל יכול היה להגיד לי, בזמן שדרשתי ממנו לשכב לישון בצהריים, "די כבר להגיד את זה! אני לא אוהב אותך! תלך מפה!", וגם "תיעלב! אני רוצה שתיעלב!", ואחרי כן לקום משנתו וישר לבוא ולחבק ולנשק אותי, ואז, בגינת המשחקים, לגשת לילדה זרה ולחבקה כדי לנחמה ולהרגיעה,

וזה הכול מאותו המקום – ממקום של הבנה רגשית עמוקה וגדולה, של הידיעה איך להעליב ואיך לנחם ואיך לכפר. ושהם בסך הכול בני שלוש. ושהם הבנים שלי.

אם כן, אפשר לומר שבתום השבת הזאת אני אב מותש וגאה.

שבוע טוב.

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: