ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

מה אעשה כשהיה גדול

בקבוצת האבות שאני שייך אליה, פרלמנט האבות, הציבו בפנינו השבוע את השאלה, מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים, ויחד איתה את השאלות הבאות – מה הייתם רוצים להיות? מה המקצוע שלכם היום? למה ויתרתם על השגת הדבר? למה (או האם) הוויתור משתלם. כאשר קיבלתי את השאלות האלה חייכתי לעצמי, משתי סיבות. ראשית, אני כבר גדול, ובעוד רוב האבות המשתתפים בפרלמנט הם בשנות ה 20-30 לחייהם, אני כבר בן 55. שנית, אני עושה בדיוק את מה שתמיד רציתי לעשות. לכתוב. אם יש לי משאלה היא אחת – לעשות עוד מאותו הדבר. לכתוב, עוד ועוד.

פעם, כששאלו אותי מה המקצוע שלי אמרתי עיתונאי ועורך, ואחרי כן דובר ואיש יחסי ציבור. כיום אני אומר: אני סופר ומורה לכתיבה. זה המקצוע שלי. לכתוב, וליטול אנשים המבקשים לכתוב, ולקרב אותם כמידת האפשר לחלומם. לגרום להם לכתוב, ללמדם איך לעשות זאת וללוות אותם בכל שלביו של תהליך הלימוד ותהליך היצירה עד להוצאתו לאור של ספר ראשון.

האלמנט היחיד של ויתור על החלום, הכרוך כעת בחיי, הוא  העובדה, שאני מקדיש הרבה פחות שעות לכתיבה ולפיתוח היצירה מכפי שהייתי רוצה. רוב זמני עובר עלי בהוראת כתיבה, משמע בסיגול הכתיבה לאחרים, בבדיקת עבודות, בעריכת ספרים – ובהורות היחידנית שלי לבניי, מיכאל ודניאל.

הוויתור על שעות כתיבה ופיתוח היצירה נובע מכמה סיבות. ראשית, חונכתי לעבודה קשה ולהישרדות. בכול זמן בחיי אני חש מחויב להתפרנס כדי להשיג כסף, שיאפשר לי לחיות. שנית, בחרתי להיות להורה לילדים בגיל חמישים ושתיים, ומזה שלוש שנים אני מגדל שני בנים נפלאים, ועלי למלא בחייהם את מקום האב והאם כאחד. לטפל בהם, לחנכם וגם לפרנסם. איש מלבדי לא יכול לעשות זאת. וגם אין לי אפשרות כלכלית או מוסרית שכך יהיה.

אבל במצב העניינים הנתון, אני מלמד בימי שני, שלישי, רביעי ושישי בבוקר, בימי שלישי בערב, וכול הימים בשעות אחר הצהריים והערב אני עם ילדיי. כך, אפוא, נותרו לי רק הבקרים של ימי ראשון וחמישי לעסוק בהם בכול השאר – סידורים, ענייני הבית, כתיבה ופיתוח כתיבה. שש שעות ברוטו מדי שבוע. וזה מעט מדי. מעט מאוד.

כדי לפצות את עצמי על אובדן זמן היצירה שלי אני משתדל לכתוב, לערוך או להגיה טקסטים במהלך סדנאות הכתיבה שלי. אני מטיל על תלמידיי משימת כתיבה, ובזמן שהם כותבים אף אני כותב, עורך או מגיה טקסטים שלי או של אחרים. כמו כן, אני גונב מדי בוקר חצי שעה של כתיבת בוקר, לפני שבניי מתעוררים. לעתים רחוקות אני ערני דיי כדי לעשות כן גם בלילות. אך ברוב הלילות אני בודק עבודות, כותב פוסטים או מצ'וטט.

בחלומות הוורודים שלי פוגש מישהו, שמעוניין לעזור לי לפתח ולקדם את יצירתי, מתוך אמונה בחשיבותה. הוא מעניק לי משכורת של עשרת אלפים ש"ח בחודש, וכך מאפשר לי לא להשקיע את רוב ימי בהוראת כתיבה, אלא לעסוק בכתיבה בעצמי. אבל בוחן המציאות הראה לי, שגם כאשר אני מקבל כסף כדי להתפנות ליצירה, הוא אוזל מהר, מהר מאוד, ובסופו של דבר אני שב לחריש העיקש, היומיומי, של חיי. קצת כתיבה, הרבה עבודה לצורכי פרנסה ובעיקר טיפול בילדיי. הראייה: בינואר האחרון זכיתי בפעם השנייה והאחרונה האפשרית בחיי בפרס היצירה של ראש הממשלה לסופרים עבריים. סכום הפרס הוא 65000 ש"ח. הוא אמור לפרנס אדם למשך שנת כתיבה.

מסכום זה נוכו לי 10,000 ש"ח על ידי מס הכנסה. 55000 השקלים הנותרים הופקדו בחשבוני. היום, מקץ ארבעה חודשים בלבד מאז קבלת הפרס, לא נותר ממנו דבר. הכסף נעלם בתוך היומיום, מערך החובות שלי, ההלוואות שאני משלם והאוברדרפט. וזאת, שעה שהמשכתי כל החודשים הללו בהוראה במשרה מלאה.

הדבר היחיד שהיקנה לי הפרס הזה הוא תחושת ביטחון מדומה, למשך ארבעה חודשים, שבהם היה לי כסף בפק"מ, והרגשתי בטוח דיי כדי לצלול מחדש אל תוך הרומאן הבא שלי, ולהגיע כמעט עד לסיומו. נותרו לי עוד כמה חודשי עבודה. ולכן החלטתי, ביני לבין עצמי, שמרגע שתיפסקנה סדנאות הכתיבה שלי, ביוני, אקדיש בחודשי יוני-יולי את בקרי ראשון, שני ושלישי אך ורק לעבודה על הרומאן הבא. בקרי רביעי, חמישי ושישי יוקדשו לסדנאות הפרטיות שלי, במטרה להתפרנס ולצבור בצד כסף, שישמש אותי לפרנסת בניי בחודש אוגוסט, בחופש הגדול, שבו אהיה איתם 24 שעות ביממה, מבלי יכולת לעבוד כלל, ובחודשים ספטמבר-אוקטובר, חודשי החגים, שגם בהם אין לי משכורת וכמעט אין לי הכנסה.

קבעתי לעצמי דד ליין. לסיים את הספר עד ראשית אוגוסט. אני מקווה שאעמוד בו. אין לי ברירה אלא לעמוד בו. שכן, אחרי החופש הגדול וחופשות החגים יתחיל סמסטר חדש באוניברסיטה הפתוחה, ושוב אהיה עסוק רוב השבוע בהוראה.

זה מצב מתסכל מאוד. אני יודע, שאם אקדיש את מרב זמני לכתיבה, היא תייצר לי הכנסה. אבל עד שתיכנס הכנסה מן הכתיבה, מן הספרים והמחזות והתסריטים הבאים שברצוני לכתוב, אני מוכרח להתפרנס, כדי לממן את היום-יום. אז כמו כול סופר עברי אחר במדינת ישראל אני מחפש  לאילו פרסים אני עוד יכול להגיש את עצמי ואת יצירתי, בתקווה לקנות בהם עוד פיסה של ביטחון מדומה ועוד כמה שעות כתיבה. אבל זה לא מנחם. כי אי אפשר לכתוב יצירה גדולה, מקיפה, ללא שמירה על רצף יצירה. ואי אפשר לשמור על רצף כתיבה שעה שדואגים ליום יום.

אני לא מתלונן, חלילה. יש לי שני בנים נהדרים, שאני מאושר על שבחרו להיות בניי, ועל כך שבחרתי להולידם. התברכתי גם בשפע של כתיבה, של רעיונות לכתיבה, של יצירה בכול הז'אנרים.

הבעייה היחידה שלי כעת היא, שאני זקוק לזמן ולשקט נפשי. זמן כדי לשבת ולהקליד בו מאות מחברות שעוד לא הקלדתי אפילו למחשב, שלא לומר – לפתח את הכתוב בהן, מגירסה ראשונה גולמית למעשה יצירה מוגמר, זמן לדמיין, זמן לבדות עלילות, זמן לחקור ולתחקר דמויות וסביבות חיים. אנשים לא יודעים, אבל על מדפיי ספרייתי כבר מחכים לי ספרי התחקיר לרומאן הבא-הבא, וגם גרסה ראשונה שלו, ואפילו ספר נוסף, ובו הרעיון לרומאן השלישי המתוכנן. יש לי תוכנית כתיבה לעשר-חמש עשרה השנים הבאות, אבל אין לי זמן וממון (שמשמעו שקט נפשי) להגשימה.

ועוד לא דיברתי על רצוני לקדם את פרסום יצירותיי בשפות זרות, בחו"ל.

אבל מכיוון שבגיל חמישים וחמש כבר אין לי את הפריבילגיה לחלום מה אעשה כשאהיה גדול, אני משתדל לממש את החלום צעד אחר צעד, רגע אחר רגע. בכול זמן נתון שיש בידי אני מקליד משהו, כותב משהו, עורך משהו או מגיה משהו, במין עקשות ודבקות במטרה, שיש רק לסופר המכיר את מלאכתו ויודע, שכל ספר מורכב מאלפי רגעים גנובים כאלה, שבהם אתה יושב וכותב, עורך ומפתח, מגיה ומתקן את יצירי דמיונך.

אבל אולי בסוף בכול זאת אקים פרוייקט בגיוס המונים. בקשה לשנת שירות. אחת. יחידה. שנת שירות למען הציבור בכתיבה. כזו שפירותיה יניבו כבר את ההכנסות לשנים הבאות, שתהפוכנה בעבורי משנים של עבודת הוראה, לשנים של כתיבה.

תויג כ:

יש לו קטגוריות ב:חד הורי, חד הוריות, תהליך היצירה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: