כמה מילים על הפתיל הקצר ועל הדעתנות של הישראלים

פלורליזם     אתמול, כמו רבים אחרים, קראתי את הפוסט של  האישה שהתלוננה על יחס גזעני ברשות האוכלוסין. הגבתי עליו במילה 'מזעזע.' אבל לא שיתפתי אותו. לא רציתי לתת פומבי לפוסט, שאני קורא בו רק על צד אחד של הפרשה. הבוקר, כמו רבים אחרים, הזדעזעתי לקרוא על התאבדותו של אריאל רוניס, מנהל לשכת האוכלוסין אליו התייחסה, בין השאר, הכותבת.

ואז עלו בי כמה דברים. מפגשי אקראי עם ישראלים בארבעים ושמונה השעות האחרונות, וגם זכרה של פרשה אחת, שחוויתי בעצמי.

אתמול טיילתי עם מיכאל ודניאל בשדרות רוטשילד. בשלב מסוים דניאל התיישב ליד האנדרטה שמול הבית בו הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל, וסירב לעזבו. זה היה השיא של שעה ארוכה של גילויי סרבנות מצידו, לזוז ממקומו. מיכאל בינתיים הסתובב בשביל המרכזי בשדרה. לא הרחק מאיתנו. אני ניגשתי אל דניאל, שנצמד לשרשראות הברזל של האנדרטה ומיאן לעזבן, עד שבלית ברירה הרמתי אותו בידיי, ונפניתי אל מיכאל. בדיוק אז עברה שם אישה צעירה על אופניה. "ובינתיים הילד השני שלך יכול להידרס, אידיוט!" פלטה לעברי והמשיכה לדווש על אופניה הלאה משם.

הייתי המום. מניין עזות המצח הזאת. מה הצעירה הזאת יודעת על השעה הארוכה שבה התמודדתי בקושי עם דניאל, שנכנס לסוג של טנטרום באמצע השדירה. מדוע היא חושבת שלא השגחתי בו-בזמן גם על מיכאל. איך היא מעלה על דעתה שאזניח אותו. הרי הוא ילד אחראי ונבון כול כך. ובכלל, באיזו זכות היא שופטת אותי במיידיות ובחומרה כזו, ומדוע אינה פשוט נעצרת, יורדת מאופניה ומציעה לי עזרה.

הילדים שאלו אותי מה אמרה. כלום, אמרתי להם. היא אמרה לי להיזהר שלא תידרסו בשדרה.

בערב הלכנו לאכול המבורגר ב'בורגרים.' למרבה הצער והתימהון, במקום הזה אין תא שירותים. זה מוזר לי, שעיריית תל אביב מאפשרת לבית עסק לממכר מזון לפעול בלא שירותים. אבל לא אכנס לזה. אני אוהב את המקום ואסיר תודה לבעלת הבית על ההמבורגרים שלה ולעובדיה על היחס החם שלהם לילדיי, שתמיד מושכים כיסאות אל דלפק המכירה, ונעמדים עליהם כדי לשוחח עם המוכר – ולצפות בתהליך ההכנה של ארוחתם.

אלא שאמש הם רצו להשתין. ומבלי הרבה שהיות פשוט יצאו מן הדלת החוצה, נעמדו למול פח אשפה גדול שעמד ליד שפת המדרכה, על רחוב הרצל, הפשילו את מכנסיהם ותחתוניהם, שלפו את הבולבול – והשתינו בחדווה.

"אחי, תיכף תגיד לבן שלך גם לחרבן כאן!" צעק עלי בחור צעיר, נער, אולי בן 18, שעבר ברגל, עם עוד שניים מחבריו, במדרכה.

הוא הלך משם כול כך מהר, עד שלא הספקתי אפילו לראותו. לו היה נעצר, הייתי שואל אותו איך הוא היה מתמודד עם שני פעוטות בני שלוש, באמצע תהליך הגמילה שלהם מחיתולים, במקום אכילה שאין בו שירותים. ומה זה, בעצם, מפריע לו, ששני פעוטות משתינים על שפת הכביש.

אבל הוא הלך, והשאיר אותי עם כעסי.

הבוקר, כשהגענו לחוף הים מול נווה צדק, המקום הקבוע שלנו, עמד בדרכנו בחור עם דוברמן. הוא בדיוק נתן לו לשתות. "ילדים, תיזהרו," אמרתי למיכאל ודניאל, שבדיוק ירדו מעגלת התאומים. "הכלב הזה מסוכן."

הבחור הסתובב אלי בזעם.

"למה אתה אומר שהוא מסוכן!?"

"זה דוברמן, לא?" שאלתי אותו.

"אז מה, הוא אפילו לא ברשימת הכלבים המסוכנים. ואתה יודע מה, אתה גזען!" הטיח בי בעל הכלב הנעלב, והסתלק משם. לא מניח לי אפילו להשחיל מילת הסבר.

לך תסביר לו עד כמה הילדים אוהבים כלבים, כיצד הם ניגשים, בלא מורא, לכול כלב, מכול סוג, שהם פוגשים ברחוב, ומדוע עלי להזהירם מפני דוברמנים, אמסטפים ועוד כלבי תקיפה, שעם כול הכבוד לבעליהם, הם אכן כלבים מסוכנים, במיוחד לילדים.

שלא לדבר על האסוסיאציות שיש לי מדוברמנים בתולדות ההיסטוריה של העם היהודי. מחנות ההשמדה.

שוב נותרתי עם תדהמתי וכעסי על קלות הדעת שבה הישראלים חורצים דין ומשפט על זולתם, מבלי להעמיד עצמם במקומו.

ואז, ככל שחלף היום, תוך כדי בילוי עם הילדים בחוף הים, ואחר הצהרים אצל חברינו משה ועופר, עם כלבם מאליש, ברמת אביב, ואחרי כן בפיצה דומינו במרכז המסחרי ברחוב טאגור, עם חברתי עדנה. הרהרתי ביני לבין עצמי במה שחוויתי אני, ביולי 2006, בדיוק לפני תשע שנים, כשפרסמתי את השיר 'תחזקנה.'

הימים היו ימי מלחמת הלבנון השנייה. היא החלה בשבוע שבו חטפו בצפון את גולדווסר ורגב, ובדרום את גלעד שליט. החביקה-חניקה הזאת, של חיזבאללה מצפון ושל חמאס מדרום עוררה בי תחושה עמוקה של מצור. הרגשתי כאילו זה מעשה מתואם, כאילו קמו עלינו לכלותנו מכול קצווי ארץ. זה עורר בי את השד הרדום של בן הדור השני לשואה, זה שלמד איך לשרוד, לא איך לחיות.

ואז פרסם יצחק לאור איזה שיר שטנה נגד צה"ל במוסף הספרות של "הארץ," ואני קראתיו והזעם עלה בי, והתערבב בתחושת האימה שחוויתי באותו שבוע, ואני ניגשתי אל מדף הספרים, הוצאתי ממנו את כרך השירים של ח.נ.ביאליק, וכתבתי גרסה איומה וקשה לשיר 'תחזקנה.'

כתבתי שיר מלא התלהמות. המסר שלו היה 'תיכנסו באם-אמא-שלהם,' פחות או יותר. כמו אחרון התגרנים בשוק. רק בשפה מצוחצחת יותר, ובסדרת דימויים אלימים.

ומכיוון שהיה ארוך, וקשה, והערכתי שאיש מעורכי המוספים הספרותיים לא יפרסם אותו, הכנסתי אותו להודעת אי-מייל והפצתי אותה לכול מכותביי.

אלא שמכיוון שהייתי איש יחסי ציבור, יש לי מאגר מידע ובו כ 45,000 שמות רוב הפוליטיקאים, קובעי הדעה, אנשי התקשורת והסלבריטאים בחברה הישראלית. וכול מי מביניהם שהיה לי אי-מייל שלו קיבל ממני את השיר הזה בן-רגע. בלי מחשבה.

התגובות לא איחרו להגיע.

יעל לוטן ז"ל, שהייתה עורכת הספרות שלי ב"על המשמר," איתה עבדתי שנים ואצלה התחנכתי על השקפות של השמאל, כתבה לי שהיא מצרה על כך שמצאתי בלבי שיר נאצי כול כך. דבריה פצעו אותי. הרי הכירה אותי לפני ולפנים, הייתי העוזר שלה במשך שנים. היא ידעה מאיזה בית באתי, של ניצולי שואה. איך הייתה יכולה לכנות משהו מפרי עטי במילה הנוראה הזאת.

אבל זו הייתה רק ההתחלה.

בערב התקשרה אלי מרב יודילוביץ', כתבת התרבות הבכירה של וינט. היא ביקשה את רשותי להעלות את השיר לאתר. הסכמתי. אבל למרבה הזוועה, השיר הועלה לוינט בדיוק שעה אחרי שהתחולל הטבח בכפר כנא, שבו נהרגו אזרחים בשוגג מהפצצה של צה"ל.

התזמון של פרסום השיר שעה אחרי הטבח הפך את השיר לוויראלי, ואותי לפושע מלחמה כביכול.

בשעות שאחרי כן פרסמו  משפטנים מן הקהילה הגאה, שעמם קיבלתי את פרס יקיר הקהילה שנה או שנתיים מקודם לכן, גילוי דעת, שבו הם מכנים את שירי ואותי כמסית לפשעי מלחמה, ודרשו ליטול ממני את אות יקיר הקהילה, שזכיתי בו על שנות פעילותי הרבות למענה. על גילוי הדעת הזה היו חתומים עו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות אזרח, ד"ר אייל גרוס מאוניברסיטת תל אביב, וכן עורכי הדין עירא הדר, ערן לב, דורי ספיבק ודני סאביץ'. עם איש מהם לא החלפתי מילה מאז, מטוב ועד רע, מרוב פגיעה.

אחרי כן כתב גדעון לוי, שיש לאסוף את ספריי ולשרפם בכיכר העיר. מיכאל הנדלדלץ, מבקר התיאטרון ששירתתי בנאמנות שנים, כדובר התיאטרון הקאמרי וגם כאיש יחסי ציבור בתחומי התרבות, החרה-החזיק אחריו. הוא כתב שראוי ששיר זה ירדוף אותי עד סוף ימיי.

מקץ איזה זמן התקיים יריד תסריטאות ברחבת הסינמטק, שהשתתפתי בו, יחד עם חבריי, עימם למדתי בבית הספר לתסריטאות של עדית שחורי. אודי אלוני, בנה של שולה אלוני ז"ל, אמן ואחד ממנהיגי תנועת החרם נגד ישראל, הגיע לשם, התנפל עלי בצעקות 'נאצי! מה פתאום נותנים פה לנאצי דוכן!' וניסה להכות אותי. עדית שחורי הדפה אותו מעליי והרחיקה אותו מן המקום.

אדם אחר, שאינני נוקב בשמו כדי לא להסתבך איתו שוב, מנהל מוסד תרבות מסוים, יצא ממכוניתו במטרה להכותני ליד ביתי. למזלי אשתו, המכירה אותי שנים רבות, עצרה בעדו.

במשך תקופה ארוכה אחרי כן כל דבר שפרסמתי, בכול מקום, אך גם ובעיקר באתר הבית שלי, אתר גו גיי של הקהילה הלהט"בית, זכה לקיתונות של רותחין ולתגובות נאצה מבישות. אפילו ניסיונות שלי להתחיל עם בחורים באתרי ההיכרויות הקהילתיים נתקלו בתגובות כאלה.

אין לי מושג איך עמדתי בדבר הזה. אני מניח שבזכות משפחתי וחבריי, בייחוד חברי הטובים, ערן פוגל ויוני פפר, שממש החזיקו לי את היד בזמנים ההם.

ניסיתי להסביר את עצמי, להבהיר שאינני פשיסט או נאצי, שהייתי ונותרתי איש שמאל, הומאניסט ואוהב אדם, בסדרת ראיונות שנתתי כבר למחרת פרסומו של השיר, בכל העיתונים שפנו אלי. זה לא עזר במאום, רק ליבה את האש.

בשנת 2009 עוד לא היה קיים המונח 'שיימינג'. הרשת החברתית עוד לא הייתה בעלת הכוח הרע להשחית שיש לה היום. אבל אני חוויתי את קריסת עולמי, כל מה שהאמנתי שהוא ביתי הטבעי, קבוצת ההתייחסות שלי, קרס. מאז ועד היום לא דרכה כף רגלי במועדון 'צוותא,' שהיה לי כבית במשך שנים ארוכות, גם לא השתתפתי בשום הפגנה של השמאל, גם כאשר רציתי בזה. פשוט פחדתי להיפגש עם 'חבריי' מן השמאל, שהקיאו אותי מקרבם במחי-עט אחת והפכוני פשיסט.

במשך השנים שחלפו מאז הפכתי מאיש יחסי ציבור למורה לכתיבה. בכל אחת מעשרות הסדנאות שהעברתי, בשיעור על הצל, על האופל שנושא כול אדם בנשמתו, אותו הוא חייב לדובב ועמו הוא חייב לכתוב, שבתי וסיפרתי לתלמידיי ולתלמידותיי את סיפורי, את סיפורו של השיר הנורא הזה ומה שהבאתי על עצמי בעקבותיו. אמרתי להם, שבסופו של דבר אני מודה לאלוהים על שחוויתי את האימה הזאת. משום שהייתה לי אז זכות גדולה, ואיומה, לעמוד פעם אחת בחיי מול הצל שלי, ולגלות, שמאחריי ההומניסט השמאלן, יפה הנפש, ועדין הלבב, האדם השואף באמת לשיוויון בין אנשים ובין עמים, ולשלום עלי אדמות, מסתתר היפוכו – מי שברגע שמאיימים על שרידתו, או שהוא חש שמאיימים על שרידתו, משתחרר ממנו השד. אמרתי לתלמידיי, שזוהי זכות גדולה, לכול אדם, לעמוד מול השד, מול הצל של עצמו, ולהיחלץ מזה בשלום. ושאני יכול רק לאחל ל'חבריי' מן השמאל, שנידוני מקרבם, שכל אחד מהם יזכה בזכות הזאת, ואז ילמד, שכל הקצנה מחביאה מאחריה את היפוכה, וכל טהרנות וניקיון כפיים ודגילה בשיוויון ובאחוות אדם ועמים, שעה שהיא טוטאלית ועזה וקיצונית, עלולה להחביא בתוכה גם את היפוכה. זוהי תגלית שראוי לכול אדם לגלות, בתוך עצמו. היא מלמדת משהו על האדם, ומקנה לנו מעט זהירות וענווה.

מאז חלפו כבר תשע שנים. אני כבר אינני אותו אדם שהייתי אז. החיים טלטלו אותי כהוגן וגם שינוי אותי לגמרי. נהייתי אב לילדים, וההורות גילתה לי הרבה דברים שלא ידעתי ולא יכולתי לדעת על החיים, ובהם גם מידת החמלה על כול אדם, באשר הוא אדם. כי רק כשאתה נהיה לאבא, בייחוד אב יחיד לשניים, אתה חווה את פגיעות ילדיך ואת פגיעותך שלך, את קדושת חייהם ואת התקדשותך למענם, ויכול להבין, מעומק ליבך, גם את קדושת החיים של זולתך. ובהם גם אויביך.

אבל הדברים הללו אינם דברים שניתן בכלל להרהר בהם או להבינם שעה שאתה שופט, מבקר אחרים ועסוק בהצדקת עצמך ובהשלטת דעותיך ואורחותיך על הזולת. הם אינם דברים שניתנים להבנה ולהכלה על ידי צדקנים או צדיקים בעיני עצמם. הם גם כרוכים בהתבוננות במראה.

צר לי על אריאל קוניס. לו יכולתי לדבר איתו לפני שירה בעצמו הייתי אומר לו, שהחיים הם מתת, מתנה של קדושה, שראוי לנצור אותה ולשמרה ולטפחה תמיד. שלעתים החיים הם קשים מנשוא, ואתה חש שעולמך קרס ואבד, אבל שהחיים, מעצם טבעם, בנויים ממעלות ומורדות, ושאחרי כול שפל נורא ישנה עליה, גם אם ברגע השהייה בתהום היא נדמית כמופרכת, כתקוות שווא נדושה. שתמיד יש אור בקצה החשיכה.

מודעות פרסומת

9 תגובות בנושא “כמה מילים על הפתיל הקצר ועל הדעתנות של הישראלים”

  1. לפנינו אדם שאיבד עצמו לדעת ואישה חיה. מי שחושב שאמירתה, זועמת או מוגזמת ככל שהייתה, היא זו שגרמה ללחיצה על ההדק טועה ומטעה. רוניס איבד את דרכו הרבה קודם לכן, בתהליך עומק קשה. הוא השתמש בה כפתח מילוט ושווה לשים לב שהוא גם לא מאשים או כועס עליה במכתבו. חבל להשתמש באישה המסכנה הזו כדי לקעקע שוב את "הישראלי המכוער" או כל כינוי אחר. היא עדיין בחיים. שיימינג הוא סוג של אלימות, לא חייבים לייצר ממנו עוד שיימינג.

    1. גדי,
      בוא נתחיל מזה שלא השתמשתי בביטוי 'הישראלי המכוער' וגם לא עשיתי לה שיימינג. להפך. סיפרתי איך הגבתי בזעזוע לפוסט שלה. גם לדעתי רוניס איבד את דרכו לפני כן. ואינני חושב שבפוסט שלי יש אלימות.
      אוהב אותך בכול מקרה,
      אילן.

  2. בתור מי שגדלה על ברכי הרעיון ש – החיים הם הערך העליון, פרשנות שלושת המילים האלה, לדעתי, תמיד הייתה/הווה/תהיה – כל חיים. שלך, שלי, של הזר ברחוב וההוא מעבר לים. אבל זה זמן אני מרגישה שהפוקוס השתנה מ- החיים בכלל, אל – חיי ה"אני". ואולי זו הסיבה שהולכים ונעלמים איפוק, הבנה, התחשבות בזולת, כבוד (מלשון רספקט, לא הונור) ועוד כל מני המגולמים ב- החיים. וחבל. זה הרי הבסיס ממנו לכולנו יש מקום בחברה כל עוד כולנו חיים.

    כפי שאמרת – "הומאניסט ואוהב אדם". זה מה שתמיד חשבתי על השמאל. אבל למול מה ששיתפת, נראה לי שחלק מהשמאל הם כאלה רק עם מי שאומר להם את מה שהם חושבים מלכתחילה…

  3. וואו!
    כאב לי ממש לשמוע על מה שעברת ושמחתי לשמוע שהצלחת לקחת משהו חיובי מתוך החוויה הקשה הזאת.
    אולי לא נימנתי אז בין חברייך, אבל אני מקווה שאתה יודע שאם תיקלע לסיטואציה דומה, יש לך לפחות עוד חבר אחד שתוכל להיאחז בו.
    🙂

  4. כן אנחנו עם עם פתיל קצר , שמגיבים כמהירות האור על כל דבר גם כשרואים רק חלק קטן מהתמונה ומהסיפור. ורק היום למדתי זאת על בשרי.
    נכנסתי בקרבת ביתי לחנות ירקות שאני לא קונה בה בד"כ. בחוץ ליד הדוכן עמדו מספר נשים כשכל אחת בוררת פירות וירקות לשקית. אחד העובדים של החנות , החל לצרוח על אחת הנשים , אישה לא צעירה ומכובדת שהיא רוצה לגנוב משמשים אני ועוד שתי נשים עמדנו נדהמות. אחת מהן הניחה את שקית הפירות שלה ואמרה "איזה מפחיד הוציא לי את החשק אני לא קונה כאן והלכה". השנייה עמדה ביחד איתי בתור לקופה. הגיעה גברת אחרת נדחפה ומסרה לקופאית/ בעלת המקום את השקית שלה לשקילה. זו שעמדה לפניי אמרה איזה מקום זה ההוא בחוץ משתולל וכאן נכנסים ללא תור. לא הגבתי. היא התלוננה בפני הקופאית/בעלת המקום על כך שנתנה לחברתה להיכנס ללא תור ובכלל שההוא בחוץ משתולל על הלקוחות. אז פנתה אלי בעלת המקום ושאלה אותי מה קרה שם בחוץ עם העובד שלה. עניתי לא חשוב. ממש לא התחשק לי להתחיל וויכוח מה גם שזה לא היה נוגע אלי. היא התעקשה לדעת, סיפרתי לה שהוא התנפל על איזו גברת סתם ללא סיבה וצרח שהיא גונבת. היא מיד קראה לו שאלה מה הוא אמר ואז הוא נצמד אלי והתחיל לצרוח שהוא לא דיבר אלי. שילמתי לקחתי את שקיותיי וברחתי משם. אחרי כמה דקות נוכחתי שבמנוסתי שכחתי שם את שקית הקניות מהסופר.
    חזרתי ואז בעלת המקום אמרה לי " את לא נתת לי להסביר לך, ברחת. אני עושה טובה שאני מעסיקה אותו , הוא לא בסדר בראש. אם לא אעסיק אותו הוא יהיה ברחוב".
    אמרתי לה ברור לך שהוא מבריח לקוחות. היא אמרה יכול להיות אבל אני מרחמת עליו.

    1. היי שייילי,
      סיפור קשה ומרגש. לא תמיד מה שאנו רואים הוא התמונה האמתית. לכן בהחלט כדאי לפעמים לשאוף אוויר, ולהמתין עם התגובה..
      אילן.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s