החתן, הכלה והחולד

מיד כשקיבלנו מבת דודתי דניאלה את ההזמנה לחתונתם של בנה נדב ובחירת ליבו סהר, גמרתי אומר בליבי לבוא לחתונה עם הילדים. לא ידעתי איפה זה בדיוק מושב סלעית, וטוב שכך, כי אם הייתי יודע זאת מראש, לפני הכניסה למכונית והפעלת ה'וייז,' אני לא בטוח שהייתי נוסע לשם, מרוב פחד. אבל היה לי ודאי שניסע לשם, משתי סיבות – אני אוהב מאוד את דניאלה, בת דודתי, שלמן ילדותי הייתה לי מעין אחות גדולה; אני אסיר תודה לבנה עמרי, שליווה את לידתם של מיכאל ודניאל בדלהי, ובא ושהה עמנו שם כמעט שבועיים; ואני מאמין בחשיבות המפגש של מיכאל ודניאל עם מעגלי המשפחה המורחבת והנהדרת שלנו, כדי שיכירו את כולם וכולם יכירו אותם והם יידעו שיש להם משפחה גדולה ונרחבת.

כבר אתמול בישרתי להם שהיום ניסע לחתונה. הם כמובן לא ידעו מה זה, ושאלו מה זו חתונה. אז אמש, במיטה, הסברתי להם, שכאשר בן אוהב בת, או בן אוהב בן, או בת אוהבת בת, הם מתחתנים. הם עומדים מתחת בד מיוחד, שקוראים לו חופה, מחליפים ביניהם טבעות ומברכים. ואחרי כן יש אוכל ומוסיקה וריקודים.

נרגשים הודיעו מיכאל ודניאל בגן, שהיום הם הולכים לחתונה. ועם שובנו הביתה, אחרי שרחצנו יחד את המכונית לכבוד האירוע, גם התקלחנו והתלבשנו בחולצות הלבנות החדשות שקנו להם אילנה וענת, לכבוד הקיץ, ועלינו על המכונית.

רגע לפני שנסענו הם ראו שאני מחליף מכנסיים ומשחיל בהם את חגורתי, וביקשו להחזיק חגורות של אבא. אז הוצאתי לכל ילד חגורה ישנה ונתתי אותה בידיו. מה שלא דמיינתי הוא מה יעשו עימה באוטו. דניאל תפס בקצה אחד של החגורה, מיכאל בקצה האחר, וכמעט כול הדרך מתל אביב עד סלעית הם שרו, ביוזמת דניאל, "משוך בגזר, משוך בגזר/ משוך ימינה/משוך שמאלה/לא יזוז הגזר."

זה היה מלא מתיקות, ולולא ריבים מזדמנים בדרך, כולל נשיכה אחת של דניאל את מיכאל – "אבא, נתתי לו ביס" – ובכי תמרורים של מיכאל, שטען כי הביס לא עובר לו, ואני לא יכולתי לבדוק זאת, כי היינו בדיוק בכביש חמש – הנסיעה עברה בשלום.

בדרך ניסיתי להסב את תשומת ליבם לעצים. עץ ברוש, עצי תפוז, חורשת עצי אורן, שיחי הרדוף. את כל אלה כבר הכרתי להם מקודם, אבל הם היו עסוקים בשלהם. בינתיים, אני השתדלתי לנהוג במתינות, די מבוהל מכיוון הנסיעה, מזרחה, אל מול ג'לג'וליה ועוד ישובים ערביים, אט אט נובטת בי ההכרה שאני חוצה את הקו הירוק ונוסע מזרחה, ופחד עלום מתעורר בלבי.

אז ככה זה, לצאת מן הבועה התל אביבית, אמרתי לעצמי. חברי אמיר אוחנה ובן זוגו אלון, שנוסעים כמעט מדי שבוע מעבר לקו הירוק, במסגרת פעילותם הפוליטית בליכוד, ודאי ישחקו כשישמעו עד כמה פחדתי לנסוע מזרחה, ואולי אף ינזפו בי, על שאני חושש לנסוע בתוך ארץ חמדת אבות. אבל בעבורי, חריגה אל מעבר לקו הירוק היא נדירה מאוד, ובקושי עשיתי אותה מאז 1967. והנה אני מוצא את עצמי נוהג, לבדי במכונית עם שני ילדיי, אל תוך פלסטין.

הגענו בשלום, ומרגע שדרכו רגלינו במתחם הבריכה של מושב סלעית, שהחתונה נערכה בו, מיכאל ודניאל התרוצצו ממקום למקום, אם כדי לצפות במימי הבריכה, אם כדי לרוץ, לעשות סלטות או לרקוד על הבמה, וכדי להרשים את כול סובביהם, שלשם קיצור הוצגו כולם כ'דודים' ו'דודות', פשוט כדי לא לסבך אותם בהגדרתם כבני ובנות דוד ודודה מסדר שני ושלישי.

"אבא, אני עף!" קראו שניהם ורצו לרוחב במת העץ במקום. ואני הבטתי בהם נדהם, נזכר איך בנעוריי הייתי פורש בדיוק כמוהם את זרועותיי לצדדים ורץ לרוחבו של מגרש הכדורסל מול קן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, יחד עם נועה ונאווה, וקורא "אני עף! אני עף!". קראנו לזה 'לעשות פרפרים,' ואני לא הבנתי אז, שאני פורק בריצה הזאת את ההורמונים של נער מתבגר.

מעט לפני שהחלה החופה עלינו על גבעת הדשא שהתקיימה עליה, וזיהיתי בה שני תלי עפר, שחפר חולד.

"מיכאל, דניאל," קראתי להם, "בואו תראו, הנה הבית של החולד שעשו לו קקי על הראש!".

מי שלא יודע, ישנו ספר ילדים מקסים בשם זה. הנה עטיפתו. אגב, הוא ספר מצוין למהלך הגמילה מחיתולים.

על חולד קטן

שניהם אצו אל תלי העפר ובחנו אותם מקרוב.

"אבא, אבל אני לא רואה אותו!" קבל דניאל.

"אה, זה בגלל שהוא נכנס פנימה, מתחת לאדמה, וסגר את האדמה מעליו," הסברתי לו.

שני האחים, כמו במתואם, הרימו מן הדשא שני ענפים דקים וחשופים שמצאו עליו, תקעו אותם בתל העפר והחלו לחפור בו.

"לא, אל תעשו את זה," הפצרתי בהם, "אתם מקלקלים לחולד את הבית!"

זה לא ממש עזר לי. הם חפרו להנאתם בעפר, וכשנרגעו מזה רצו וצעקו מסביב לחופה, שנוהלה בצורה מרגשת ומיוחדת בידי בן דודי הבכור, בני הלר, בוגר ישיבה ושומר מצוות, שהתעלה מעל עצמו וניהל טקס, שחציו דתי וחציו חילוני, לבקשת בני הזוג. החתן בירך את הכלה, הכלה את החתן, הם החליפו ביניהם טבעות ואפילו חלקו ביניהם את ברכות הקידושין. זה היה מרגש כל כך.

אבל מיכאל ודניאל לא התעניינו בשילוב בין המסורת לבין היהדות החילונית, אלא בבמת העץ על המדשאה התחתונה, הרחוקה, ומכיוון שהיתה במורד, והם רצו ואצו אליה, הייתי מוכרח לנתק את עצמי מן החופה ולהשגיח עליהם, שלא יתקרבו למימי הבריכה, חלילה, או למתקני ההגברה ולכבלי החשמל הכרוכים בהם.

בתשע, אחרי ארוחת הערב הנפלאה, היינו ראשוני ההולכים מן המקום. בת דודתי הפצירה בי שנחכה קצת, כדי להצטלם יחד. אבל הצלם לא נראה באופק, ואני ידעתי שעלי למהר לצאת משם, כדי לנהוג בחזרה הביתה שעה שאני עוד ערני. כי בעבורי, נהיגה במכונית במשך שעה ויותר, בכבישים לא מוכרים, מונחה על ידי ה'וייז' בלבד, כששני בניי במושב האחורי של המכונית, היא פשוט סיוט מתמשך.

בתחושת רווחה גדולה הגענו הביתה. הילדים כבר נרדמו מזמן במושביהם, ואני הכנסתי אותם בזה אחר זה אל החדר, הפשטתי אותם מבגדי החורף שלבשו בחתונה, שנערכה בחוץ, בקור של הרי השומרון, ואז חיתלתי והלבשתי אותם בפיג'מות.

מחר יהיה להם הרבה מה לספר בגן. על החתונה, על החולד וגם על החמור והגמל שפגשנו בדרך, ממש בצומת היציאה ממושב סלעית לכיוון הכביש הראשי.

לילה טוב לכולם/ן.

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “החתן, הכלה והחולד”

  1. מקסים. אכן, ללכת עם שני קטנטנים סקרניים ומלאי מרץ לחתונה דורש תעצומות נפש בלתי נדלות. כל הכבוד שעברתם את זה בשלום!

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s