אף אחד לא סיפר לי כמה זה קשה

11076346_1397397387243207_1571320277_o

את זוג המכנסיים והתחתונים הראשון לכל ילד החלפתי אחר הצהריים למיכאל ודניאל מיד עם צאתנו מן המעון. כשיצאנו מן הגן היו יבשים. אבל אז נצמדו לגדר הגן מצד הרחוב, מתבוננים בגנן ובעוזרו, שעה שכרתו את תפארתו של הסיגלון הנטוע באמצע החצר של כיתת הגן שלהם מן השנה שעברה.

עמדתי עמם והבטנו במלאכתו. הוא עמד על סולם והשתמש במסור מחובר לזרוע מאריכה. זה ריתק אותם, ולא פחות מכך נרעשו כל אימת שעוד ענף מרכזי בעץ נפל ארצה, על ערימת הגזעים והענפים ופרות התרמיל שלו, שכבר נחו שם.

"זה מאוד עצוב שכורתים את העץ הזה," אמרתי להם.

"למה עושים את זה?" שאל מיכאל.

"כדי שהענפים והפרות שלהם לא יפלו על הילדים," השבתי לו. בלבי חשבתי, שבכל עונה מעונות השנה הסב העץ הנהדר הזה קורת רוח לילדים ששיחקו מתחתיו. הוא העניק להם צל והשרה עליהם את ירקות הצמיחה. אבל לגננות היווה תמיד עול ונטל. הן הצטרכו לגרוף מדי בוקר את הזרדים והענפים שנשרו ממנו, ולטאטא את הרחבה המרוצפת, לפני שהוציאו אליה את ילדי הגן. שם, אגב, למדו בניי את מלאכת הגירוף והטאטוא. בסיוע לגננות.

מיכאל ודניאל שמעו שכריתת העץ מעציבה אותי ומיד פתחו בגערות קולניות, בצעקות, כלפי הגנן ושולייתו. אלה לא הבינו מה הילדים רוצים מהם.

ואז שניהם, בהפרש של דקה, סבבו אלי ואמרו "אבא, פיפי." ואני הבטתי בהם וראיתי את מכנסיהם נמלאים ברטיבות.

לרגע התלבטתי אם לא כדאי לחזור אל הגן, שם, בתיבות האישיות של כל אחד מהם, הכנתי מלאי של מכנסיים ותחתונים להחלפה, שהרי הם בשבוע הגמילה מחיתולים. אבל אז החלטתי – מה שהתברר אחר כך כהחלטה שגויה – להחליף להם מן הבגדים שהבאתי עמי בתיק ההחתלה שהיה במכונית. הבאתי אותו איתי כי החלטתי להפתיע אותם בביקור ב'גן העיר,' שם הם אוהבים לשחק בג'ימבורי ובמכוניות הדיווש הקטנות.

החלפתי להם מכנסיים ותחתונים ונסענו ל'גן העיר.' אחרי שאני ניגשתי לשירותים, והם אחריי, הלכנו לג'ימבורי. הם שיחקו בו קצת, עד שבא דניאל ואמר לי "אבא, יש לי פיפי."

הוא היה רטוב בשנית.

הוצאתי אותו מן הג'ימבורי, החלפתי לו מכנסיים ותחתונים והמשכנו לשחק.

כעבור עשר דקות בא אלי מיכאל.

"אבא, עשיתי פיפי."

החלפתי לו מכנסיים ותחתונים, מגלה סימנים ראשונים של קוצר רוח ושל מותשות. ואז הבנתי, שזהו זה, סיימתי את שתי מערכות הבגדים שהבאתי לכל אחד מהם להחלפה, במידת הצורך.

וכמובן, מקץ עוד עשר דקות של משחק ניגש אלי דניאל ואמר "אבא, קקי."

"דניאל, מה פתאום אתה עושה קקי במכנסיים?" שאלתי אותו, "אתה הרי יודע שצריך להגיד לאבא ואז רצים לשירותים."

נואש חפרתי בקרביו של תיק ההחתלה שלי, אולי בכל זאת אמצא בו עוד זוג מכנסיים. אבל לא. לא היו בו עוד מכנסיים.

לקחתי את שניהם לתאי השירותים בקומת המזרקה. בפנים, הסרתי בזהירות מדניאל את נעליו, מכנסיו ותחתוניו. למרבה המזל הוא הפריש קקי מוצק. אז אספתי את הקקי במגבון, ואחרי כן קינחתי את ישבנו והלבשתי אותו בתחתונים נקיים.

אבל מכנסיים כבר לא היו לי.

דניאל רצה לשוב מיד לג'ימבורי, לבוש בתחתוניו בלבד, ועליו שלוש שכבות עליונות – חולצה קצרה, חולצה ארוכה וסווטשירט. אבל זה נראה לי בלתי ראוי בעליל. ואז, בלי לחשוב פעמיים, הזמנתי אותם להיכנס איתי לחנות "שילב" הצמודה לג'ימבורי, וביקשתי מן המוכרת זוג מכנסיים בשביל ילד בן שלוש.

היא שלפה זוג מכנסי שלושת רבעי מן המדף.

"אין לכם מכנסי חורף?" שאלתי.

"לא, אדוני, כבר הסתיימה העונה," השיבה לי. "זה מה שיש לנו."

המכנסיים עלו 49.90 ש"ח. אמרתי לעצמי שזה לא מחיר כה נורא לשלם, כדי שהילדים יוכלו להמשיך ליהנות ממשחקם. דניאל כבר לבש אותם, ואני ניגשתי לקופה לשלם. אז אמרה לי המוכרת, שחבל שאקנה רק זוג אחד, כי כעת יש מבצע של ארבעה זוגות מכנסיים במאה ש"ח.

"בסדר גמור," השבתי לה, "אקנה ארבעה זוגות." ממילא ידעתי שאני זקוק למכנסי קיץ בשביל שניהם.

קנינו את המכנסיים ויצאנו החוצה. חזרנו לשחק. מקץ כמה דקות בא אלי מיכאל ואמר לי ששוב יצא לו פיפי.

אז כבר איבדתי את עשתונותיי. הבנתי שעשיתי טעות. שלא הייתי צריך לקחת את הילדים לשחק במקום ציבורי כמו 'גן העיר' בימי הגמילה הראשונים שלהם מחיתולים.

אז הכנסתי את דניאל, למרות מחאתו, למושב שלו בעגלת התאומים, רתמתי אותו אליה, מה שאני כבר כמעט לא עושה, ובעודו מתפתל בכעס במושבו החלפתי את מכנסיו ותחתוניו של מיכאל.

"אבא, אתה כועס?" שאל מיכאל.

"לא, אבל אני כבר עייף."

"אני לא רוצה הביתה."

"אין ברירה, אין לי כבר יותר כוח להחליף לכם בגדים היום," השבתי לו, ונהגתי את העגלה אל המכונית.

חזרנו הביתה. הילדים נטלו את תיבת כלי העבודה שלי ויצאו לשחק בחצר. אני נכנסתי הביתה, יושב מעט לבדי, אוכל ארבע פרוסות לחם בחומוס, מפני שדילגתי על ארוחת הצהריים היום, וכבר הייתי רעב.

"אבא, פיפי!" עלה פתאום קולו של דניאל מגרם המדרגות בחצר.

"אבא, גם אני!" הודיע לי מיכאל.

"טוב, אז אם ככה ניכנס הביתה ונלך להתקלח," השבתי להם, "כבר אין כוח יותר להחליף לכם בגדים."

"לא נורא," השיב לי מיכאל והמשיך לשחק.

נדהמתי מתשובתו, מן המוכנות שלו לסבול את בגדיו הרטובים משתן, העיקר להמשיך לשחק, ונתתי להם לשחק בחצר, לבושים במכנסי שלושת רבעי דקים, ויחפים, עד שממש כבר החשיך.

ואז הכנסתי אותם הביתה, לחדר האמבטיה, שם רבו על התור, תורו של מי להכין הערב קצף באמבטיה, ותורו של מי לנקותה אחריהם מן הקצף. ובסוף סיימנו גם את זה, וראינו קצת 'סמי הכבאי,' קראנו שירים מכמה ספרי ילדים והלכנו לישון.

ואני נשכבתי ביניהם, לרבע שעה של מדיטציה, פשוט כדי להחזיר לעצמי קצת כוחות.

אף אחד לא סיפר לי עד כמה זה קשה, לגמול תאומים מחיתולים. זה לא שאשבר כעת. אין סיכוי. אם כבר עשינו את הדרך משבת עד היום, יום רביעי, כמובן שנמשיך בה, עד לגמילתם המוחלטת. אבל כנראה עוד ייקח להם זמן להבין, כי שלא כבעבר, הם לא יכולים לשחרר את קרביהם, בזמן שהם עסוקים במשחק, כי אין שום דבר שיעצור את זה מתחת, מלבד בגדיהם, ההופכים מיד למלוכלכים ורטובים.

ואבא אחד, שרץ אחריהם עם מגבונים וניר טואלט, וכרגע מריץ מכונית כביסה שנייה ברצף, פשוט כדי שיהיו לי די והותר תחתונים לימים הקרובים.

מודעות פרסומת

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s