יום הפונדקאית. או: "אבא, אימא, אח, תינוק חמוד – משפחה חה חה"

השבוע למדו מיכאל ודניאל בגן על מבנה המשפחה. על לוח המודעות הצמוד לכיתתם, כמו על לוחות המודעות הצמודים לשתי הכיתות האחרות במעון, תלתה המנהלת את שיר המשפחות של אלה כנען, שאינני מכיר אותה אישית, אך אני בהחלט מוקיר לה תודה אישית:

משפחות / אלה כנען

עולמנו מלא במשפחות כה רבות,

מכל המינים ומכל הצורות.

יש משפחות של אמא ואבא וכמה ילדים,

יש משפחות של ילד אחד וזוג הורים.

יש משפחות גדולות עם סבים וסבתות,

יש משפחות עם הרבה דודים ודודות.

יש משפחות שיש רק סבא אחד,

או סבתא

או דודה

או ידיד מיוחד.

יש משפחות שיש בהן רק הורה אחד,

שאוהב כפול ופעמים ובאופן מיוחד,

ולפעמים זוהי אם, לפעמים זהו אב,

גם במשפחה מצומצמת כל ילד נאהב.

יש משפחות של שתי אמהות,

יש אמא וסבתא ולפעמים יש דודות.

יש משפחות של שני אבות,

או של אב ושל דוד,

ולפעמים זה נראה מסובך עד מאוד.

עולמנו מלא במשפחות כה רבות,

מכל המינים ומכל הצורות,

ובכל משפחה, לא משנה מאיזה סוג,

חבל של אהבה קשור וארוג,

ובבסיס הדבק שמחבר את כולם,

זוהי אהבה שסמיכה מקשר של דם.

*

שלושה לטנגו

בראשית השבוע פנתה אלי הגננת האחראית על הכיתה, טהאני, שהיא אשת חינוך ממדרגה ראשונה וגם אישה אוהבת ורגישה עד מאוד לזולתה, ושאלה אותי האם יש לי בבית ספר לילדים, המספר על משפחות אחרות. מיד נזכרתי בספר "שלושה לטנגו," של הסופר ג'סטין ריצ'רדסון והמחזאי פיטר פרנל, שקראתי אותו לבניי פעמים רבות. השאלתי אותו לגן, ואני יודע שקראו בו יחד במהלך השבוע.

הספר "שלושה לטנגו," מספרת עדנה אברמסון בווינט, זכה בתואר המפוקפק "הספר המוחרם ביותר בארצות הברית" במשך ארבע שנים ברציפות, בין 2006 ל-2010, מלבד חריגה קלה ב- 2009, אז הסתפק במקום השני "בלבד", כך על פי נתוני איגוד הספריות האמריקני. כל זאת, משום שהוא מציג בפני הילדים משפחה חד-מינית, של שני אבות ובת, באמצעות סיפור אמיתי הלקוח מחייהן של משפחות הפינגווינים, המתגוררות בגן החיות סנטרל פארק, בניו יורק.

אבל כשדניאל הגיע מן הגן עם הדקלום בכותרת הפוסט הזה, "אבא, אימא, אח, תינוק חמוד – משפחה חה חה," הבנתי, שבצד הרצון הטוב הברור של מנהלת הגן והגננת, שבהחלט הקפידו לחשוף את הילדים בפני סוגים שונים של משפחות, המודל השליט היה ונשאר המודל הסטרייטי. אבא, אימא ואח תינוק. ואמנם, במהלך השבוע הזה שאל אותי מיכאל לא פעם, כולל הערב, מי האימא של מי. או, מי קנה את מי.

"אבא, מי קנה את דודה מיכלי?"

"כבר אמרתי לך, מיכאל. אנשים לא קונים. אנשים מולידים. אבא ואימא של  דודה מיכלי הולידו אותה."

"ואיפה אימא של בודי?"

בודי זה החבר הדמיוני שלו. מכאן הסקתי, שהשאלה האמתית, 'איפה אימא שלי,' קרובה מאוד להגיע.

ואז הצטערתי על כך, שעוד לא הוצאתי לאור את 'הספר של מיכאל ושל דניאל,' שכתבתי לפני שנתיים ויותר, ועד כה לא טיפלתי בו. התכוונתי להכין להם עותק מיוחד, עם תמונותיהן של תורמת הביצית ושל הפונדקאית, סימה סן, של דוקטור שיבאני ושל בני המשפחה שלנו, ובמקביל להוציא מהדורה עם ציוריה של הילה חבקין, לציבור הרחב. עד כה לא התפניתי לעשות כן. כעת אני מבין שהזמן דוחק.

[במקום הזה התנוססו עד הערב, 2.3.15, תמונותיהן של תורמת הביצית ושל הפונדקאית שלנו. הורדתי אותן בעקבות בקשותיו החוזרות ונשנות של האקס שלי, שטען שזו פגיעה בפרטיותן וגם בפרטיות הילדים. אז עמכם הסליחה, אבל הקשבתי לו].

אתמול התקיים בגן יום המשפחה. לקראת היום הזה ביקשה מאיתנו הגננת להביא שתיים שלוש תמונות משפחתיות לצורך עבודה משותפת עם הילדים. השבוע עברתי על המון התמונות שצילמתי, למן לידתם ועד הנה. בחרתי מתוכן תמונות שלי איתם, תמונות שלהם עם סבא, וגם תמונות שלהם עם גיסותיי מיכל ואוסי (עם חגית פשוט לא יצא להם להצטלם עדיין), עם שכנתנו אילנה, ועם אלקה, השכנה הפולניה האהובה עליהם, מן הדלת ליד. התלבטתי אם לא להוסיף עליהן גם את תמונותיהם עם שני החברים, שבאים לבקרנו בקביעות מדי שבוע, עופר ומיטשל. אבל ידעתי שזה כבר יתמיה מדי את הגננות.

את תמונות תורמת הביצית והפונדקאית לא צירפתי עדיין לחבילה הזאת, פשוט משום שהם עוד לא בני שלוש, וצעירים מכדי להבין את סיפור הבאתם לעולם. אבל בשנה הבאה אני מניח שכבר יהיה בידם הספר שלהם, שיספר להם את הסיפור במלואו.

תוך כדי הכנות ליום המשפחה, חשבתי על התורמת ועל הפונדקאית. אמרתי לעצמי, שאולי במקום יום המשפחה ו/או יום האם, צריך להכריז בקהילה שלנו על יום הפונדקאית. שיום המשפחה יהיה גם יום הפונדקאית. שבכול בית של משפחה חד מינית, שנוצרה בסיוע פונדקאית, תהיה תלויה תמונה של הפונדקאית, וביום הזה, יום המשפחה, נקשט את תמונתה בפרחים, ננשק אותה ונגיד לה תודה, אולי גם נשים לידה תשורות קטנות. זה, במקרה כמו שלנו, שאין לנו קשר ישיר עם הפונדקאית. במקרים שישנו קשר כזה, ודאי כדאי לשלוח לה משהו.

לגן הגענו אבא שלי ואני. הרי אנחנו המשפחה המיידית של בניי. ישבנו עמם על שרפרפי עץ ליד שולחנות היצירה הנמוכים, ויחד הדבקנו תמונות משפחה על קאפה, ואחרי כן גם על גלויות קרטון קטנות, שהכנו בשביל הגיסות והשכנות שלנו, עם מדבקות וציורים מסביב.

כשחזרנו הביתה הילדים הביאו לאילנה את גלויתה, ואחרי כן גם לאלקה, השכנה הפולניה. ושתיהן שמחו מאוד. והיום בבוקר, כשבאו להופעה של גיסתי ודודתם מיכל נתן במרכז סוזן דלל, "החתול במגפי הקסם," העניקו לה את התמונה שקישטו, לה הוסיפו כל אחד ציור הפתעה, שהצעתי להם הבוקר לצייר, כחלק מן ההתמודדות שלי עם שני ילדים שקמים מוקדם בבוקר חורפי, וצריך למצוא דרכים יצירתיות להפעיל אותם, עד למועד ההופעה.

למעשה, כל סוף השבוע הזה היינו לבד. ארוחת שישי לא התקיימה אצל אבא, בשל מזג האוויר הקשה. כסבא, הוא חשש שהנכדים הקטנים ייצאו מן הבית במזג אוויר כזה. לכן נשארנו כאן, יחד. וזה דווקא זימן לנו זמן של חסד. אחר צהריים של יום שישי רגוע, שבו ישבנו על השטיח בסלון שלושתנו, בנינו מגדלים מלגו, וקראנו ספרים.

בבוקר הם קמו בשש. מיכאל קם עם חום. דניאל עם ערנות מופלגת. העסקתי אותם בשירי ילדים, ואחרי כן בציורים לדודה מיכלי, ואז, כשהבטתי בשעון וראיתי שנותרה לנו עוד שעה לפחות עד שנוכל לפגוש את מיכל ואת ליה במרכז סוזן דלל, נזכרתי באימא שלי, שבימי חורף כאלה עשתה איתנו הדבקות.

"מיכאל, דניאל, בואו לשבת ליד השולחן, אנחנו הולכים לעשות יחד משהו יפה מאוד!" בישרתי להם.

הוצאתי מן המקפיא את הקמח, נטלתי שתי קעריות, מזגתי לתוכן מים חמימים וערבבתי בתוכן דבק קמח. אחרי כן שמתי בפניהם שני מלבני בריסטול ושתי צלחות מפלסטיק, שבכל אחת סידרתי שלוש תלוליות – של עדשים אדומות, קימל ושקדי מרק זהובים.

"תמרחו בידיים את הדבק על הבריסטול," ביקשתי מהם, "ואחרי כן נדביק עליו את כול הדברים האלה, כמו בציור."

הם כמובן נהנו מאוד מן העניין. הם כל כך נהנו, שלמעשה שפכו את דבק הקמח על הבריסטול והרטיבו אותו ואת סביבתם עד מאוד. רק אז שמתי לב, ששכחתי מרכיב חשוב אחד בדרכה של אמי. לפרוש נייר עיתון ישן על השולחן, לכול הרוחות.

נו מילא. הניקיון שאחרי כן הפך לחלק מן החוויה.

הם הדביקו/שפכו את כול סוגי המוצרים האכילים הללו על הבריסטול, וכמובן טעמו מהם, כפי שציפיתי, ואחרי כן הוצאנו את הבריסטולים לייבוש בשמש הנדבות שזרחה כאן פתאום, לקראת צהריים.

אחרי כן כבר אי אפשר היה להשאירם בבית. הם היו מוכרחים לצאת החוצה. ועשינו זאת. רק שהחזירו אותי שלוש פעמים מן הרחוב הביתה, בכול פעם בשביל משהו אחר. תפוח (שלם! הם לא מוכנים לאכול רק פלח), מים ועוד משהו.

בסופו של דבר הגענו למרכז סוזן דלל, ישבנו על המדרגות וחיכינו למיכל ולליה, וכשהגיעו עלינו איתן לחדרי ההלבשה, שם נהנו הילדים שעה ארוכה מהסתובבות מאחרי הקלעים, התבוננות בפועלי הבמה המכינים את התאורה ואת התפאורה למופע, בדודתם ובת דודתם המתאפרות ומתלבשות לקראתה, ואחרי כן ממופע שלם. זו הפעם הראשונה שעמדו בצפייה במופע שלם – אמנם, עם רגע שבירה אחד של דניאל באמצע, שבו בכה והשתולל, אך נרגע כשאמרתי לו, שהסדרן תכף יגרש אותנו החוצה – ואחרי ההופעה השתרכנו הביתה, לאכול ולישון.

את הערב כבר העברנו בחברתו של בני, שבא לבקרנו והלך איתנו ל'בורגרים', לאכול המבורגר וצ'יפס.

בתום השבת הזאת, ובידיעה שמחר כנראה לא ילכו לגן, כי אי אפשר להביא את מיכאל לגן, ועלי לקחתו לרופאה, ודניאל בשום פנים ואופן לא יסכים להיות בלעדיו בגן – הבטתי בעצמי, ואמרתי לעצמי, שיום המשפחה זה אנחנו. שפעם, באמת, היה יום האם. וגם אני קטפתי בו חרציות והבאתי אותן לאימא שלי, עם ציור ועם שיר. אבל שהימים האלה חלפו עברו, סוגי משפחות רבים ומגוונים נוספו לחברה הישראלית, והנה המשפחה שלנו, שיש בה אב בוגר וסב ושני ילדים קטנים, אף היא משפחה, ושאני מאושר וגאה בה, כפי שלא הייתי מימיי.

אז עירית לינור, שמצאה ביום המשפחה עוד הזדמנות לשפוך את ארסה על סוגי המשפחות השונים, יכולה להמשיך לטבול בזוהמה שנפשה מייצרת. ואנו ניוותר באושרנו, כמשפחה קטנה, אינטימית ואוהבת.

2 Replies to “יום הפונדקאית. או: "אבא, אימא, אח, תינוק חמוד – משפחה חה חה"”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s