הורים במצור, הצילו!

מה אתם עושים, כשהילד/ים שלכם תקועים בבית שלושה ימים עם מחלת חום? אני מניח שאתם משתגעים כמוני.

אצלנו זה התחיל ביום שלישי. קראו לי מן המעון לבוא ולקחת את דניאל הביתה, כי יש לו חום, ונטלתי איתי גם את מיכאל. דניאל היה שפוך והלך לישון, מיכאל הצטרף, ואת אחר הצהריים העברנו בבית.

הטירוף התחיל שלשום, ביום רביעי. מכיוון שלא היה לדניאל חום בבוקר, חשבתי שאני יכול להחזיר אותם למעון. אבל מקץ שעתיים, בדיוק כשעמדתי להתחיל בסדנת הכתיבה שלי, כל החברות כבר ישבו בסלון וכוס הקפה שלי הייתה מוכנה כבר על השולחן, היה לי טלפון מהמעון, שאבוא לקחת אותו הביתה. שוב יש לו חום. התנצלתי בפני הבנות, וטסתי למעון.

"יש לו 37.9, אבל בבית השחי, והוא לא נתן לי לבדוק יותר," התנצלה הגננת.

37.9 זה לא נחשב חום, על פי חוקי משרד החינוך. אבל לא התווכחתי איתה. לקחתי את שניהם הביתה, ומכיוון שאילנה לא הייתה בבית הם היו צריכים להיות איתנו בזמן הסדנה. אז העמדתי את שולחן הכתיבה הקטן שלהם במרכז הסלון, הזמנתי אותם לצייר בו, והתחלנו בסדנה.

זו הייתה הסדנה הכי אינטנסיבית שהעברתי בחיי. מדי רגע מישהו מן הילדים פרץ בקריאות,  בצרחות או סתם בנדנוד של תשומת לב. החברות הציעו לי לוותר, אבל אני התעקשתי. התעקשתי בשביל הבריאות הנפשית שלי, וגם משום שלא עלה על דעתי לשלחן לביתן, אחרי שעשו מאמץ והגיעו אלי מכול הארץ בסופה שכזאת.

עם סיום הסדנה הייתי מותש מעייפות, מסיבות מובנות.

כשקמתי משנת הצהריים נזכרתי בדבריה של ורד בן פורת, מנחת הסדנה להורי תאומים ושלישיות. ורד הזהירה אותנו לא פעם, שכאשר מגדלים תאומים צריך 'לחשוב גן,' לתכנן מראש תכניות פעילות, לא להשאיר רצועות זמן פנויות ולא מתוכננות, מפני שאז הילדים ממלאים אותן בהשתוללות. לפיכך, החלטתי מיד שנאפה יחד עוגה.

כבר ניסיתי את זה פעם, כשהיו בני שנה וחצי. אבל אז הם היו קטנים מדי, ובעיקר התלכלכו מקמח ומבצק. הפעם זה היה אחרת לגמרי, וגם אני כבר למדתי איך להגיש להם חומרים. שמתי קערה גדולה במרכז השולחן, פתחתי למולנו, על גבי המחשב, את המתכון לעוגת שוקולד פרווה, והזמנתי כול ילד, בתורו – גם על העניין הזה של תור ורד מדברת בלי הרף, והיא כול כך צודקת, שצריך כול הזמן לנהל אותם עם תורות, כי זה מסדיר חלק ניכר מן התחרות ביניהם – לשפוך מרכיבים לתוך הקערה. כל אחד שפך שלוש כפות קקאו וכוס קמח, זה שפך כוס מים וזה כוס שמן, וכך הלאה. אחרי כן נתתי בידיהם שתי כפות והראיתי להם איך לבחוש את הבלילה.

אחרי ששפכתי את הבלילה לתבנית והכנסתי אותה לתנור, הלכתי איתם למכולת כדי לקנות סוכריות קטנות לקישוט וקקאו לקרם. גם את הקרם הכנתי איתם, ואחרי שהעוגה הייתה מצופה גם נתתי בידיהם, כול פעם ביד ילד אחר, את קופסת הסוכריות, לבזוק אותן מעל העוגה.

הכול טוב ויפה, אלא שלאכול את העוגה לא ממש רצו, ואני נתקעתי עם עוגת שוקולד שלמה לעצמי. מזל ששמתי בה ממתיק במקום סוכר.

בערב הם כבר התפרעו. אמנם, הצלחתי לרתום אותם לעזרתי בהכנת החמין של שבת. הלכנו למכולת, קנינו שעועית לבנה ואדומה וגריסים, העמדתי למולם קערת פלסטיק גדולה, ואמרתי להם לשפוך כול אחד את תוכן השקית שלו אל הקערה. אחרי כן מילאתי אותה במים והרחקתי אותה מידיהם, שלא ישתוללו עמה. אבל הם השתוללו גם בלעדיה. רצו וקפצו והיכו ודחפו ונשכו זה את זה במשובה ובבכי.

מזל שעופר חברנו היה כאן ועזר לי להשתלט עליהם. זמן הרגיעה היחיד היה, כשהזמנתי אותם למיטה שלי, לשבת יחד, דניאל שרוע על חזי ומיכאל שוכב וראשו בחיקי, לשמוע סיפור.

בוקר אתמול, יום חמישי, התחיל רע. דניאל התעורר בדיוק כשהתחלתי לכתוב דפי בוקר, וזה תסכל אותי והפך אותי עצבני. בשמונה נסעתי איתם לגן, ואז הגננות סירבו לקבל אותנו, אף על פי שהבטחתי להן, שמאז אתמול לא עלה חומו של דניאל, והוא גם ללא משככי חום.

זה לא עזר לי. הן התעקשו שעליו להישאר בבית עוד 24 שעות.

מפלס העצבים שלי באותו רגע כבר הרקיע לשחקים. אבל זה עוד היה כאין וכאפס לעומת מה שהיה צפוי לי במהלך היום. זה היה היום החופשי שלי, שתכננתי לכתוב בו, לשבת קצת על הספר, שלא נגעתי בו כמעט כול השבוע. היה עלי גם למשוך עותקים של "אוצר שירים" שלי ולדאוג להעברתם למפיץ של "מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות," שהחליט לרכוש מאה עותקים ולהפיצם בספריות, וזה היה היום האחרון האפשרי למשלוח העותקים למפיץ. תכננתי גם לקפוץ לבנק, לעשות קניות לשבת, אימון כושר ועוד.

בדרך מן המעון הביתה צלצלתי לאילנה. היא הבהירה לי שבקושי קמה, וזה עוד ייקח לה זמן.

את השעה שחלפה מאז עברנו בקושי. הזמנתי את הילדים לראות איך אני מכין להם ביצה מקושקשת וסלט, ולשבת איתי לאכול. אבל הם התפרעו במקום זה. וכשאילנה יצאה לחצר בתשע ושאלה אם אני עוד רוצה ללכת לכושר להתאוורר קצת, פשוט נמלטתי מן הבית.

עשיתי רק חצי שעה אירובי. כי הייתה לי רק פחות משעה עד שיגיע מוביל הספרים אלי הביתה, ובדרך עוד רציתי לעשות קניות לשבת. בשוק. אבל מזג האוויר היה כל כך נורא, שקניתי ב'ויקטורי,' ומשם מיהרתי עם הקניות הביתה, להספיק לפגוש את המוביל.

בעמדי על סף הבית הגיע הנה אורי, שכן ושיפוצניק, שהילדים שבו את ליבו. הוא הביא להם, בנדיבותו, משלוח מנות. זה היה נחמד. זה העסיק אותם לחצי שעה לפחות, במהלכה מדי רגע ניגשו אלי כדי שאפתח להם עוד ופל או שוקולד, שקית סוכריות זו או אחרת, ובסופו של דבר זרקו את רוב הממתקים הללו, מפני שהם לא כול כך משוגעים על מתוק (תודה לאל).

בינתיים התחלתי להכין את היסודות לחמין, שהבטחתי לאבא שלי שאכין להערב – לכעשרים משתתפים. הרתחתי ביצים, שטפתי את הקטניות שהשרינו בערב מקודם לכן והרתחתי אותן פעמיים במים.

כשסיימתי זרחה, להפתעתי, השמש, ואני הסקתי מסקנה אחת מוקדם מדי – הודעתי להם שאנחנו נועלים נעליים ונוסעים לעבודה של אבא. האמת היא שפשוט שכחתי שם, ב"בית איילה," את מצלמת הווידאו שלי, ואני זקוק לה. מה שלא אמרתי להם, וטוב שכך, הוא, שמשם ניסע לשחק בגן העיר. כי עד שהגענו לבית איילה, בשדרות בן גוריון, כבר התקדרו השמיים ורוח איומה נשבה מסביב.

אספתי במהירות את המצלמה מן המשרד והפכתי את הנסיעה חזרה הביתה לטיול מודרך בסערה. ירדתי בירקון, באטיות, מראה לילדים את גלי הים הגבוהים.

"אני לא אוהב סערה, אני רוצה שמש!" קרא מיכאל, "הידיים שלי קרות. אני רוצה שמש שתחמם לי אותן."

"טוב, מיכאל, אבל אין עכשיו שמש."

"למה?"

"כי חורף, ובחורף השמש מסתתרת מאחרי העננים."

"למה?"

בעוד זה המשיך בסדרת הלמה שלו, דניאל נרדם בכיסאו.

כשהגענו הביתה כבר לא היו לי פרטנרים לארוחת צהריים. מיכאל עוד עשה לי טובה שאכל כמה כפות מרק בצירוף בקבוק מטרנה. דניאל פשוט ישן. ואז, אחר הצהריים, התלבטתי אם לא להשאיר את הכנת החמין לשניהם. בסוף החלטתי להתחיל בזה לבדי. קילפתי את כל הביצים הקשות וקילפתי בצלים. בדיוק אז מיכאל התעורר, וזכה בשיעור בישול של חמין. איך 'סותמים' בשר בקר, איך מטגנים בצל ופפריקה, איך עורכים את הסיר.

דניאל התעורר והצטרף. אבל ברע. הוא קם הפוך לגמרי. בן-רגע התחיל בוכה, תוקף את אחיו על כול עניין של מה בכך, והמשך אחר הצהריים והערב הפך לסיוט מתמשך.

אתמול, יותר מבכול יום אחר לאחרונה, נזקקתי כמה וכמה פעמים לפתרון פינת העונש, והכנסתי פעם את מיכאל ופעם את דניאל לשירותים – כן כן, אני יודע שזה לא מומלץ לבחור דווקא בשירותים כפינת עונש, בתקופת גמילה, אבל יש לנו בית קטן ופינות עונש בו אין – ולצעקות, ולהסטה איש מעל רעהו, כדי שלא יפגעו זה בזה. וגם שיירגעו.

בשבע וחצי בערב כבר היינו במיטה עם ספרים. הפעם מיכאל היה עלי ודניאל בחיקי. בשמונה בערב כבר נחתתי ביניהם על המיטה, ממוטט.

"אבא, מה יש לך?" שאל דניאל.

"אני מאוד עייף."

"למה?"

"כי אתם מאוד שובבים, וקשה לי מאוד להשגיח עליכם," עניתי לו. "זו עבודה מאוד קשה בשבילי."

"אני לא משתולל, אני ילד בוגר ואחראי," אמר דניאל.

"אתה באמת ילד בוגר ואחראי, אבל אתה גם ילד. וילד משתובב. וזה בסדר גמור," אמרתי לו, "אבל זה גם מאוד מעייף אותי."

לא עברו חמש דקות וניהלתי אותה שיחה בדיוק עם מיכאל.

אחרי כן נמנמתי ביניהם קלות, חושב שהם יירדמו. אבל קדחת. רק קמתי מן המיטה, קמו אחריי. בתחילה בתואנה שהם רוצים עוד בקבוק אוכל. פעם זה, ורק אחרי כן אחיו. ואז עשו לי את תרגיל הקקי. בתחילה דניאל חרבן, ואחרי שסיימתי לנקותו ולחתלו ולזרוק את החיתול בחוץ, בא והודיע לי מיכאל שעשה קקי. ואז הייתי צריך לשאוף אוויר ולהתחיל את הכול מחדש.

"אבא, מה זה אפפפפפפ," שאל מיכאל, מחקה את פריקת האוויר שלי.

"לפעמים כשאין לי כוח, אני עושה ככה," אמרתי לו.

"למה אין לך כוח?"

"כי אני מאוד עייף, מיכאל. היום הייתם מאוד שובבים. לא נחתם רגע. זה מאוד קשה ככה," הסברתי לו.

בסוף גם יום האתמול הסתיים. שניהם הלכו לישון, ואני התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, משחזר לאחור את הימים שעברתי, מבין שטוב שתכננתי עוגה וחמין וציור וקריאה וטיול על הים וכו', אבל גם רואה עוד כמה הרבה פערי זמן הותרתי בלי תכנון, ובהם התפתחה הפורענות הכפולה של שניהם, שעד כמה שהם משובבי לב ונפש ממש, הם בהחלט גם מופרעים בדרכם.

אבל אמש לא נותר בי הכוח לשוב ולקרוא את הפוסט הזה ואז לשגרו אליכם. אני עושה זאת כעת, אחרי עוד אחר צהריים וערב של פורענות. בבוקר הם שבו לגן. אבל כבר בגן אמרה לי הגננת, שדניאל היום עבר כול גבול בהתנהגותו. אחר הצהריים, בבית, ואחרי כן אצל אבא שלי, הם פשוט שיגעו את כולם. רגעי השקט היחידים היו כשצפו בטלביזיה או שיחקו בצעצועים. אבל מרגע שנמלא הבית בבני המשפחה הרבים הם רצו בין כולם, הרביצו לכל מי שהיו יכולים להניף עליו את ידיהם, קפצו והשתוללו בצורה פשוט מטורפת.

הייתי מוכרח לבודד פעמיים כל אחד מהם בשירותים כדי שיירגע קצת.

התנחמתי בזה, שברגע אחד, כשהבטתי במיכאל בחומרה ואמרתי רק 'מיכאל!', הוא עצר ממשובתו, השתתק ואחרי כן נרגע לאיזה זמן. כלומר, האסטרטיביות שלי עובדת, לזמן קצר. אבל רוב הזמן שום דבר לא עזר, ואני ישבתי שם, וחשבתי לעצמי, מה יקרה כשיהיו בגיל ההתבגרות, האם יהיו שקולים יותר או יחיו חיים הרי-סכנה, ואיך אתמודד עם זה.

מזל שלכול יום יש גם לילה, ובעיקר שעת החסד של הקראת הסיפור במיטה, כשאנו קרובים זה לזה, מתרפקים איש על רעהו ומתחבקים, וגם מחליפים נשיקות לילה טוב.

בינתיים, לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s