ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

נכנסתי לאטרף.

כשנכנסתי לאתר ההיכרויות אטרף, המשמש מזה עשור ויותר את הקהילה כמקום המפגש וההיכרויות הכמעט-יחיד שישנו, בחרתי מיד להזדהות בשמי המלא. לא להסתתר מאחרי כינוי. זאת, מן הטעם הפשוט – כבר הייתי אז אדם די מוכר בציבור, תמונתי הייתה ידועה, וחשבתי לעצמי, שזה יהיה מגוחך לפרסם את תמונתי באתר היכרויות, עם כינוי כלשהו מתנוסס מעליה.

אבל היו לבחירה הזאת שורשים עמוקים יותר. מהיום שבו יצאתי מן הארון בפני הוריי, בגיל שש עשרה, וביתר שאת, מהיום שיצאתי בפומבי, באמצעות ראיון עיתונאי במוסף "הארץ" אצל תמר מרוז, בשנת 1986, אמרתי לעצמי שאני לא חוזר לארון. שאחיה בפתיחות מרבית, בגילוי לב מוחלט, ואותיר בידי הזולת את הברירה אם רצונו לקרוב אלי או לרחוק ממני בשל אהבתי.

כאשר פתחתי כרטיס באתר אטרף הבנתי מיד, שהזדהותי בשמי המלא היא גם אקט הצהרתי, ערכי, פוליטי וחינוכי ממדרגה ראשונה. אני כאן, סופר, משורר, הומו. ואני לא מתבייש בשום חלק מחיי.

מאז עברו שנים. החברה הישראלית עברה תהפוכות, וגם אני. גם רשת האינטרנט השתכללה, נוספו בה רשתות חברתיות ועמן גם שלל אפשרויות ליצור זהות בדויה, ולתקוף באופן שלוח רסן, מסית, מבזה או מאיים את הזולת.

במשך השנים האלה חוויתי הטרדות רשת לא פעם. כמעט תמיד הן התחילו מן הזיהוי שלי באתר אטרף – והמשיכו הלאה, אל תיבת האי מייל שלי, אל הטוקבקים בתחתית דברים שכתבתי, באתר התקשורת הקהילתית גוגיי וכעת גם בדפי הפייסבוק שלי. כאשר ההטרדות האלה היו מסוכנות פניתי למשטרה. כאשר היו זניחות חסמתי את המטרידים והשתדלתי לשכוח מזה.

היו גם התחכמויות מצד כתבי רכילות, שציטטו משפטי פתיחה שלי מן האתר אטרף במדורי הרכילות בעיתונות היומית, או איימו לעשות כן. וזה היה מעשה בזוי בעיניי – לפלוש לדלת אמותיי, גם אם הן מתקיימות באתר היכרויות פומבי, ולדלות ממנו דברים, הנכתבים ונאמרים בתוך הקשר מסוים, באתר מסוים, ולפרסמם בתקשורת, בעבור ציבור שאינו נמנה, בהכרח, על גולשי האתר ו/או על חברי/ות הקהילה, ועל כן אינו מצוי באורחות ההתנהגות באתר ההיכרות של הקהילה, ובאורחותיה. ובעיניי, זה מעשה נפסד.

לדבר אחד לא ציפיתי. לזה שיהיו אנשים, שיימנעו מלהכיר אותי או להיפגש איתי, מפני שאני 'אילן שיינפלד,' פעיל קהילה ותיק ו'הומו מוצהר.'

אבל השבוע זה קרה לי שוב, וזה כול כך הכעיס אותי עד שהחלטתי לכתוב על זה פוסט.

פנה אלי בחור, סטודנט, שמחפש קשר עם בן גילי. התחלנו לדבר, ומכיוון שנסע לנסיעה קצרה סיכמנו שנשוב לדבר עם חזרתו ארצה. אתמול, כששוחחנו, כתב לי ש'עשה עלי גוגל,' ואחרי שקרא מי אני החליט לא להיכנס להיכרות מעמיקה בינינו, מפני שהוא עוד בארון, והוא מחפש זוגיות שקטה, בלי דגלים.

כשקראתי את זה רתחתי מזעם. שאלתי אותו, האם עולה על דעתו, שכאב לשני פעוטות בני 2.7 אני מחפש משהו אחר, מלבד זוגיות שקטה, או מה הוא מדמיין, כשהוא חושב על פעיל קהילתי בגילי ובמצבי המשפחתי. האם הוא אכן חושש שמא אני הולך ברחובות עם שלט ביד, או עם דגל גאווה.

הוא ענה לי מה שענה. זה לא כול כך משנה כבר. הרי אני מבין בדיוק את מהות המצב. הבחור בארון, כנראה עוד חווה הומופוביה עצמית, שאותה הוא משליך על הזולת. נוח לו להשליכה עלי. הרי אינו מכיר אותי, וכל מה שהוא יודע עלי בא לו מערך בוויקיפדיה. מה לי להלין עליו? כשם שהיו כאלה שביקשו את קרבתי משום שמי, וברגע שגיליתי זאת נמנעתי מהם, ישנם גם מי שמתרחקים ממני בשל שמי, ובזה הם מתרחקים גם מעצמם, ועושים לי טובה – מפני שמוטב שלא אתקרב לאדם כזה.

אבל הדחייה הזאת, על רקע מי שאני, חיי הפתוחים לעין כול, פעילותי רבת השנים, צורבת. היא מקוממת אותי. היא מחזקת בי גם את ההכרה, שלא משנה בכלל כמה נאבקנו, רבים מידידיי ואני ביניהם, במשך שנים ארוכות, על שוויון זכויות לקהילה, על נראות ועוד – כל אדם חווה את תהליך הגילוי של זהותו המינית כאילו הוא האדם הראשון העובר זאת, וכל אדם עובר תהליך משלו של יציאה מן הארון, וכפי הנראה, עובדת היותנו חשופים שנים רבות כול כך, והיותנו חיים חיים מלאים ומאושרים כול כך, אינה מעלה ואינה מורידה לגבי מי שמתחיל זה עתה את צעדיו הראשונים החוצה מן הארון.

ייתכן כי ייעזר במוסדות הקהילה, כמו קו העזרה הטלפוני שלה, ארגוני הנוער, קבוצות התמיכה להורים ולילדיהם, המרכז הגאה או סניפי האגודה השונים הפזורים ברחבי הארץ, שירות ההרצאות של חוש"ן או ארגון הגאים הדתיים הו"ד. הוא ייעזר בהם, אבל כנראה לא יחשוב לרגע, שכול הארגונים האלה נוסדו בדיוק על ידי אנשים כמוהו, שיצאו מן הארון, והחליטו לשנות את מציאות החיים שלהם ושל סובביהם בפעילות למען הקהילה, בהקמת גופים קהילתיים, במאבק על זכויות הקהילה ובעיצוב המציאות הישראלית למציאות הנוחה יחסית להומואים, לסביות, בי וטרנס כפי שהיא כיום.

וזה מעציב אותי.

הרבה שנים חשבתי או קיוויתי, שיציאתי הפומבית מן הארון תקל על רבים. שפעילותי בספרות ובתרבות תעשה כן, ודאי גם הבלוג שאני כותב, מאז החלטתי להיות לאב יחיד באמצעות פונדקאות, ועד הנה. ואמנם, קיבלתי במשך השנים לא מעט תודות מיחידים, שחשו כי דבריי סייעו להם. אבל מולם, בכול פעם שמגיע הבחור הזה, שבארון, שפוחד אפילו להיפגש איתי ביחידות, שלא לדבר על מפגש אתי בפומבי, זה מעציב אותי מחדש.

אבל אלה הם חייו, וזהו מאבקו.

חיי, תודה לאל, מתנהלים אחרת לגמרי. וכנראה שבן זוגי הבא מוכרח להיות אדם מחוץ לארון, או אדם בארון, שאינו חושש מחיים במחיצת אדם שונה ממנו.

ועד אז, לילה טוב.

יש לו קטגוריות ב:דעות, הומוסקסואליות, הקהילה הלהט"בית, יציאה מהארון, כללי

2 תגובות »

  1. כמו תמיד שנון וכיפי לקרוא את הטורים שלך

  2. נכון – זה עצוב, אבל בעיקר עבור הבחור הזה שחי בשקר עצמי. אתה לא צריך להתעצב ולא לרתוח מזעם. הכל שלו והכל בגללו. אתה שלם עם עצמך וזה מה שחשוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: