ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

מקבץ – דיפרנציאציה טבעית אצל תאומים, ימי החורף כסדנה ביתית לכישורי חיים ועוד.

הסדנה הביתית לכישורי חיים

היום (22.11.14) לימדתי את מיכאל לקפל כביסה. זה התחיל בזה, שבא מחדרם, שם שיחקו על הארץ במיטב הפיצ'פקעס שאספתי להם בקופסת נעליים, ובה משרוקיות, מפתחות ישנים, עטים שחדלו לכתוב, מהדקי נייר ושיער ועוד כל מיני אוצרות, ואותה הם נהנים לשפוך על הארץ ולנבור בה, וראה אותי יושב ומקפל כביסה על הספה בסלון. הוא ביקש לעזור, כמו תמיד, ומיד שלח ידו לערימת הכבסים. אז אמרתי לו שאלמד אותו איך לקפל כביסה, וכך עשיתי. נטלתי לידיי פריטי כביסה שונים, הראיתי לו איך יודעים אם החולצה או המכנסיים הפוכים אם לאו – לפי התפר או האטיקט – ואיך מקפלים כל דבר. איך מקפלים מכנסיים, איך מקפלים חולצה, עם השרוולים וכל זה, וגולת הכותרת – איך מצמידים זו לזו שתי גרביים ומגלגלים אותן יחד לפקעת.

אחר כך חשבתי לעצמי, אל אלוהים, הילד רק בן שנתיים וחצי, והוא כבר מיומן מאוד ברחיצת הבית ובניקוי במטלית לחה כל מיני משטחים, יודע לטאטא, לרחוץ לבדו ידיים, וכעת גם לקפל כביסה. מה אני רוצה ממנו, בגילו.

שלא לדבר על כך שהבוקר, כשביקשו ממני להחליף בטריות באחד הצעצועים שלהם, שחדל לנגן, הוצאתי את קופסת המברגים האהובה עליהם, הראיתי להם שלכול מברג יש ראש שונה, וצריך להתאים את סוג המברג לסוג הבורג, ואחרי שניסיתי להחליף בטריות בצעצוע, שלצערנו לא עבד למרות זאת, נזכרתי שעלי לתקן את המגהץ. אז הזמנתי אותם לראות איך אני פותח את השקע ובודק את החיבורים של חוטיו בתוכו. והזהרתי אותם שזה חשמל, ושרק לי מותר לעשות כן.

הם יודעים גם לפתוח את הטלביזיה בשלט, ולהדליק ולכבות את ה-די.וי.די. הם כמובן יודעים להפעיל יישומים בסמרטפון ולצלם בו תמונות להנאתם, וגם סרטים. דניאל הפתיע אותי בסוף השבוע הזה בכך, שמילא ללונה את קערת האוכל שלה במזון יבש כל אימת שראה שהתרוקנה מתכולתה, ומיכאל כבר מזמן מתריע בפניי כל אימת שקערת המים שלה ריקה. הם גם מזכירים לי לתת לה כדור, תרופה, וכמובן דואגים להודיע לי אם היא עושה צרכים בבית או בחצר.

בכל פעם שאני תוהה, אם אני לא מקדים את המאוחר, בגילם, אני נזכר באימא שלי. איך היא לימדה אותי את הדברים האלה. איך לקפל כביסה, איך לגהץ. רק עכשיו אני מבין, שאימא שלי, בחכמתה, הפכה את הימים שבילינו בהם כולנו בבית, בלית ברירה, בשל מזג האוויר, לימים של הקניית כישורי חיים. בזכותה אני יודע לכבס ולגהץ, לבשל ולנקות. את כול מה שאני יודע באחזקת הבית למדתי ממנה. וזה מה שאני מעביר כיום לילדיי.

הפעמים היחידות שבהן אני מגביל אותם בתחומים אלה הן כאשר אני רואה שהם נוטלים לעצמם תפקיד הורי. למשל, כאשר דניאל 'מחנך' את מיכאל, ואומר דברים כמו 'מיכאל, תיזהר, אתה תיפול!' או כאשר מיכאל סגר הערב לדניאל את הדי.וי.די באמצע צפייה בשירי ילדים, כי 'עכשיו לילה,' והתעקש לשוב ולסגור לו את הדי.וי.די, למרות שדניאל רצה להמשיך לצפות בשירים. או אז אני אומר להם 'מיכאל, אתה לא אבא של דניאל. אני האבא כאן, ואני מחליט מתי צריך לסגור את הטלוויזיה.' או 'דניאל, כל הכבוד לך שאתה שומר על מיכאל, אבל זה התפקיד שלי.'

אני לא יודע אם מה שאני עושה הוא בהכרח הדבר הנכון. אני יודע רק דבר אחד. אני צריך ללמד אותם הרבה, וכמה שיותר, מכל מה שאני יודע על העולם. וזה כרוך הן בכישורי חיים והן במילים. כי לקרוא לצבעי השקיעה של השמש 'דמדומים,' בגיל שנתיים וחצי, זה משהו שרק הילדים שלי יודעים, ושלדרך אפשר לקרוא גם 'שביל' או 'משעול,' ושלאש של הנר קוראים 'שלהבת,' וכך הלאה. כי אלה הילדים שלי, והם יידעו עברית על בורייה, וכמה שיותר מהר.

דיפרנציאציה טבעית אצל תאומים

כמעט למן היום שנולדו בו, שאלו אותי אנשים, האם מיכאל ודניאל מתחנכים באותו גן ובאותה כיתה, ואם כן – מתי אני חושב להפריד ביניהם. אמרתי להם, שמבחינתי לעולם לא. שייפרדו רק מרצונם, אם וכאשר עם המעבר מגן חובה לבית הספר כל אחד מהם ירצה ללמוד בבית ספר אחר. כך גם הוריתי לבני משפחתי. שאם חס וחלילה יקרה לי משהו, והם יצטרכו לגדל את בניי תחתיי, לעולם לא יסכימו להפריד ביניהם. כששאלו אותי למה, הסברתי להם, שבמבנה המשפחתי המיוחד שלנו, הזהות שלהם כתאומים מקנה להם ביטחון רגשי, ושחלילה לשלול מהם ביטחון רגשי זה.

היו שהתווכחו איתי על דבריי. הרי אפילו המדריכים לגידול תאומים מדגישים את הצורך להפריד בין הילדים, ליצור לכול ילד פינה משלו, בגדים משלו, צעצועים משלו וכדומה. ואילו אני נוהג בדיוק ההפך מזה. אני מלביש פעם את זה ופעם את אחיו באותם בגדים, קונה להם תמיד אותו הדבר, בגרביים ובתחתונים, וגם בצעצועים, ונותן להם להתנהל בדרכם.

רק כעת, בגיל שנתיים ושבעה חודשים, אני מבין שצדקתי. שאין שום צורך לכפות על תאומים דיפרנציאציה מסגרתית. הפרדה בתוך מסגרת חינוכית או בחיי המשפחה. משום שאם הם מתפתחים בצורה תקינה מבחינה רגשית, כמו בניי, הם דואגים לזה באופן טבעי לחלוטין בעצמם.

הדוגמאות לכך הן רבות. יומיומיות. למעשה, עיקר העיסוק שלי כעת בגידולם הוא בהפרדה ביניהם. הם כול הזמן מתווכחים, רבים ומתעמתים זה עם זה, על כול דבר ועניין. על מה נעשה הבוקר, מה נראה בדי.וי.די או במחשב הנייד, מה נאכל וכך הלאה.

היום, למשל, כשיצאנו מן המעון במכונית בדרך הביתה, ביקש מיכאל שאשמיע להם מוסיקה ברדיו.

"אבא, מוסיקה," אמר.

"לא, לא מוסיקה," קפץ מידדניאל.

"כן מוסיקה!" קרא מיכאל.

הפעלתי את הרדיו. דניאל התחיל לצרוח. הנמכתי אותו קצת.

"הרבה מוסיקה!" צעק מיכאל.

"מיכל, דניאל רוצה שקט ואתה רוצה מוסיקה. אז הנמכתי קצת את המוסיקה, וככה יש לדניאל קצת שקט ולך קצת מוסיקה," אמרתי לו, מנסה להמשיך לנהוג מבלי להתנגש באיש.

"שקט!" תפס דניאל את המילה שהשתמשתי בה, "אני רוצה לישון!"

"לא, לא לישון!" צרח מיכאל, "הרבה מוסיקה!"

בתוך שנייה דניאל תפס בפניו של מיכאל ומחץ אותם, ומיכאל צרח, ואני לא יכולתי להמשיך ולנהוג.

נעצרתי לרגע באמצע הסמטה בשוק הפשפשים, המובילה לכיכר השעון.

"דניאל! לא להרביץ למיכאל!" צעקתי, "ומיכאל, תפסיק להציק לדניאל!"

זה כמובן לא עזר לי. הם בכו כול הדרך הביתה.

"אני רוצה שקט!"

"לא, הרבה מוסיקה!"

וכך הלאה.

רק הגענו הביתה, הורדתי את מיכאל מן המושב. כשבאתי להוריד את דניאל משלו, סירב.

"אני רוצה להישאר באוטו!"

"אבל לפני רגע רצית ללכת לקנות תותים במכולת," אמרתי לו, "רצינו לעשות עוגת תותים וג'לי, ואם לא נלך למכולת לא נוכל לעשות עוגה."

"לא, רוצה אוטו!"

הכחתי אותו לצאת החוצה מן המושב. הרי לא יכולתי להשאירו רתום בו וללכת הביתה.

בינתיים מיכאל מירר בבכי עוד בעניין המוסיקה. והוא כל כך הזיע, לא פלא, הם לבשו אותן שלוש שכבות שבהן הלבשתי אותם בבוקר, שביקשתי להוריד ממנו את הסוודר.

רק הורדתי ממנו את הסוודר מירר בבכי שהוא רוצה אותו בחזרה. הסברתי לו שחם. אבל הוא ניגש לסוודר והגיש לי אותו וצרח שהוא רוצה שאלביש אותו שוב בסוודר.

בינתיים דניאל געה בבכי על זה שהוצאתי אותו מן האוטו.

בקיצור, שניהם בכו נורא. כל אחד על שום שלא מילאתי בדיוק אחר דרישתו השונה.

בסוף הלבשתי בחזרה למיכאל את הסוודר, רק כדי שיירגע, נתתי לדניאל מה שרצה, אני אפילו לא זוכר מה זה היה, והלכנו למכולת.

רק חזרנו הביתה, דניאל ביקש תותים (במלרע. מדהים אותי איך הוא אומר זאת ככה).

"אם נאכל את התותים לא יהיו לנו תותים לעוגת תותים וג'לי," הזכרתי לו.

זה לא עזר לי. הוא רצה תותים, ומיכאל הצטרף לרצונו.

שמח בלבי על כך שהם כל כך אוהבים תותים (רק אתמול בערב חיסלו יחד סלסילה שלמה), נתתי לכל אחד מהם חצי סלסילה קטנה של תותים עם מעט סוכר חום, והם זללו אותם בתיאבון.

התבוננתי בהם, סוף סוף רגועים קצת, ורווח לי.

בשבועות האחרונים הסצנה הזאת חוזרת מדי יום. הם מתווכחים. די בזה שאחד יאמר משהו, מיד יקפוץ אחיו ויעמיד למולו אופוזיציה לוחמת. וזה בכלל לא משנה במה מדובר. ולעתים קרובות הדיבורים המנוגדים מתפתחים למכות, לדחיפות ואז לנסיונות נשיכה וצביטה.

אני משתדל לתפוס אותם לפני שזה מידרדר, ומסביר להם שאין צורך להיאבק זה בזה כולה זמן. אבל בתוך תוכי אני שמח, כי אני יודע, שזהו חלק טבעי מתהליך ההתפרדות שלהם, במהלכו הם גודרים כל אחד את זהותו.

הם עושים זאת באופן טבעי טוב יותר מכול מורה או גננת. אין שום צורך לערער את עולמם הרגשי בהפרדתם הפיסית איש מאחיו. הם כבר מתפרדים ומתחברים כרצונם בעצמם.

כך, למשל, אמש, כששכבנו יחד במיטה, אני כבר מתתי לישון, והם שכבו זה לצד זה והצחיקו איש את רעהו. לשמוע אותם עושים את זה, זה מהמם. הם שניהם שוכבים וצוחקים, מתגלגלים מצחוק. ואני, שכול כך עייפתי, שכבתי לצידם, מנסה להירדם, ומתברך בלבי על כך, שיש לי ילדים מאושרים, שיודעים לשמח ולהצחיק זה את זה, וגם לעמוד על שונותם, על ייחודם.

ההטרדות

היום חלקתי עם קוראיי הודעה איומה שהותיר לי מטריד שאינני מכיר, בפייסבוק.

הוא לא היה חבר פייסבוק שלי. אלא חבר של חברים. די בכך כדי להגיע אלי, לראות את התכנים בעמוד שלי ולשלוח לי תוכן פוגע או טורדני.

זה תלוי בהגדרות הפרטיות שלי.

הבוקר, הדבר הראשון שחשבתי לעצמי הוא, שאבא שלי ואחי יאיר צדקו, כשאמרו לי שוב ושוב שעלי להיזהר מפני העלאת תמונות ופוסטים על הילדים בפייסבוק, משום שלעולם אינני יודע לאילו ידיים יפלו.

שאם אני רוצה לשמור על ילדיי, מוטב שאמחק את כל מה שהעליתי עליהם, או לפחות אטיל עליו חסיון חלקי, בזה שאגדיר הגדרה מצמצמת יותר של מי שיכולים לראות את התכנים האלה.

אבל אז אמרתי לעצמי, שאני לא מוכן שחולי נפש יגבילו אותי. ובמקום לעשות זאת, העליתי פוסט המבקש מכול חבריי וחברותיי בפייסבוק לראות האם הטיפוס הזה נמנה על חבריהם, ולהחליט מה לעשות איתו. ורבים עשו כן – וחסמו אותו, כמוני.

אינני יודע אם די בזה. קרוב לוודאי שלא. וזה מפחיד אותי מאוד.

אבל אני רוצה להמשיך לחייות עם ילדיי מתוך חירות, ולא מתוך חרדה.

אני מקווה שלא אגיע לזה שאהיהמוכרח לבטל את עמודי הפייסבוק שלי, בשל הטרדות.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

יש לו קטגוריות ב:אלימות בקרב ילדים, גיל שנתיים האיום, דעות, הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, כללי, תאומים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: