גברת ארנבה שאומרת רק 'ווה.'

א

יש לי סוד אפל שאותו אני רוצה לחלוק אתכם. רק אתכם, רק היום.

אני מתקן ספרי ילדים של אחרים.

כן כן, בכול פעם שאני יושב ומקריא לבניי סיפור, וזה קורה כמעט מדי ערב, אלא אם כן אני ממוטט, אני מוצא את עצמי משמיט קטעים מסוימים מספרים, או משנה אותם. משפר חרוז, משנה משמעות.

זה התחיל עוד בהיותם תינוקות ממש, כשהייתי מדקלם בפניהם את שירי הספרון הקלסי "פרפר נחמד." זה ספרון מקסים, עם בעיה אקוטית. הוא מבוסס על תפיסה מגדרית שמרנית. לכל אורכו מופיעות שם אימהות, מעולם בעלי החיים וגם מעולם האדם. אין בו דמות אב כלל. כשהילד קוטף פרח הוא מביא אותו לאמו – אז שיניתי את זה לאביו, למרות שבציור מופיעה אם 'קלסית' (שמלה, סינר ומטפחת ראש, רחמנא ליצלן).

בוא אלי פרפר נחמד

לא רציתי לחנך את ילדיי למודל המשפחה הקלסית, ושיתחילו לשאול אותי כבר בגיל שנה איפה אמם. את זה התחלתי להסביר להם דרך תמונות של סימה סן, הפונדקאית שלנו, ושל די-209, תורמת הביצית האנונימית.

גם בספר הנפלא "לילה טוב ירח," שקיבלתי במתנה מאחת מתלמידותיי, שילדיה בגרו כבר, ואני קורא בו לילדים כמעט מדי לילה, מצאתי הכרח לשכתבו מעט.

לילה טוב ירחבספר ישנה ארנבה, "'גברת ישישה שאומרת רק 'שה'." עכשיו, 'שה,' זה משהו שילד לא יכול להבין. זה ביידיש, זה מסביבה תרבותית אחרת, זה מדור אחר. זה פשוט לא מתאים. חוץ מזה, אני לא רוצה שילמדו, שקשישות אומרות רק 'שא,' (כלומר, שקט!), משמע, שכל הקשישות הן נשים נרגנות המשתיקות את סביבתן. אז תיקנתי את זה ל"גברת ארנבה שאומרת רק ווה." עשיתי להם חרוז, והם חוזרים אחריו בחדווה. למעשה, הם כבר מכירים את כל הספר הזה בעל פה.

ספר אחר, של לוין קיפניס, "המטרייה הגדולה של אבא," ממש התבקש לקרוא בו שוב ושוב עם תחילת החורף, ובקרוב – עם שובו. הספר חביב מאוד, ומספר על ילד, האוסף את כול חבריו וחברותיו מתחת למטרייה הגדולה של אביו, בדרך לגן. אבל האפיונים שבחר לוין קיפניס לאפיין בהם את הילדים הם פשוט פוגעניים, ומערבבים בהם אפילו לעג. ואלה דברים שאני לא מוכן שילדיי יספגו או ילמדו מספרי הילדים שהם קוראים ושומעים בילדותם.

המטריה הגדולה של אבאלמשל, "והנה אילנה, שאוהבת בננה," זה דבילי, אבל עוד בסדר. אבל אחריו – "בתיה, בתיה, את פוחדת מאמבטיה?" שזה כבר לעג, ו"יוספה, יוספה, כלום את יחפה?" שזה שוב לעג, וגם חרוז רע, משום שהוא חורז מלה מלעילית עם מלה מלרעית, ולהלן אפיון הגוף שעצבן אותי "והנה דרור המצפצף כציפור, עומד בחוץ ורועד מקור." הכרתי ילדים שקולם דק וצפצפני. הם תמיד היו מקור ללעג, ולא אהבו את מצבם. מכל התארים והכינויים האלה, מלבד אילנה-בננה, אני נמנע.

אז אני משמיט, או מתקן. ובו-בזמן חולם על יום, שבו יציעו לי באחד מבתי ההוצאה הגדולים משרה כעורך ספרי ילדים, לא כזה הבורר כתבי-יד המגיעים לידיו, ומחליט מה מהם יראה אור, אלא כזה, המשכתב ספרי ילדים קיימים.

ואז אני נזכר באחת הפשלות הגדולות שהיו לי, בנעוריי.

כשהייתי סטודנט שנה א' באוניברסיטה, ממש לפני שיצאתי לאימון הגדוד הראשון במילואים שלי, הציע לי בית הוצאה לאור בתל אביב לערוך בעבורו ספר לילדים. קראו לו "מרקו הילד מג'נובה."

קיבלתי לידיי את התרגום, שכתבתי אותו במהלך שירות המילואים ההוא כמיטב יכולתי והבנתי – והשבתי אותו אל בית ההוצאה. הספר ראה אור בפורמט גדול, במהדורה מלאת צבע. רק אז ראיתי את כותרתו ונחרדתי. "הלב – מרקו הילד מג'נובה."

נחרדתי, משום שספרו של דה-אמיצ'יס, "הלב," היה ספר הילדים הכי אהוב עלי בילדותי. והנה, קיבלתי לידיי תרגום של שכתוב שלו, שכתבתי אותו עוד, ועשיתי כל זאת מבלי לזהות אפילו את המקור.

מאז ועד היום משמש דבר זה כסמן אזהרה בעבורי, וגם כמשהו השומר על ענוותי כעורך.

עד שזה מגיע לילדים שלי, לשעת הקריאה היומית שלהם. אז אני פשוט יושב איתם במיטה, יושב וקורא ומשכתב בעל פה.

ב

הצורך שלי לשכתב ספרים שאני קורא לילדי נובע מסיבות שונות. ראשית, מן השינויים הנהדרים שעברה הלשון העברית, מאז נדפסו חלק מתרגומיה של ספרות הילדים הישנה. שנית, מן השינויים הגדולים במציאות החיים, הכוללים בהם גם שינויים בשמות (הילדים ממש לא מכירים היום בסביבתם ילדים/ות בשמות כמו בתיה, יוספה ואפרים). שלישית, מן התחושה השגויה של כותבים וכותבות מקצועיים ובלתי מקצועיים כאחד, שכתיבה לילדים היא מעשה קל ומובן מאליו. היא לא.

השוק מוצף בספרות ילדים קלוקלת. ויש בה גם ספרי ילדים של סופרים טובים ומוכרים. זה קורה, משום שרבים הכותבים שאינם מבינים משהו. זה שהם כותבים לילד הפנימי שבתוכם, או הם מתנסים בכתיבה 'מתיילדת,' כי כך קל להם יותר לבטא חוויות רגשיות מסוימות מעולמם – עוד לא הופך אותם לסופרי ילדים. סופר ילדים מיומן צריך לכתוב דמות עם קונפליקט ועם פתרון בצורה מתומצתת, קצרה, ריתמית והרמונית. זה לא עניין קל, זה מצריך הרבה מאוד מיומנות ושכתוב, ובעיקר הינתקות מן האגו. כי הכי קל לכתוב כתיבה מתיילדת ולהיות בטוח שזה ידבר לילדים, בעוד שלמעשה זה יעלוב בהם, או כתיבת פנטזיה מרובת מילים – כמו שאני חטאתי בה בעבר – ולהאמין שזה יעבור. זה לא. אין להם כוח לשמוע סיפורים כל כך ארוכים, אפילו אם הם מלאי הומור ודמיון.

גם רשת הסינון של תעשיית המו"לות כבר כמעט ואינה קיימת. במציאות המו"לית כיום, שבה כמעט כל בית הוצאה מוכרח להוציא לאור ספרים בתשלום מצד מחבריהם, כדי לשרוד, ישנם בתי הוצאה טולרנטיים מאוד, שידפיסו כמעט כל מה שיבוא אל שעריהם, בעבור תשלום נאות. אחר כך הספרים הללו מתגלגלים אל מדפי חנויות הספרים, מוצעים במחירי מבצע באינטרנט או באתרי הכותבים, ומתגלגלים אל עולמם של הילדים.

אבל לאמתו של דבר, גם במה שאנו מתייחסים אליו כאל ספרות הילדים הקלסית יש הרבה חומר קלוקל. תפיסות מגדריות שעבר זמנן, חינוך על מודל משפחה אחד בלבד, בעוד שכיום סוגי המשפחות מגוונים בהרבה, שפה שפס זמנה או ציורים שאין שום קשר בינם לבין מציאות החיים בימינו.

כך שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא ליזום תרגום מחדש, שכתוב ועריכה של ספרות הילדים הקלסית, במהדורות חדשות, וגם של ספרי ילדים מן העשורים האחרונים. בשביל זה צריך תקציבים. וטוב יהיה אם משרד התרבות, בראשותה של השרה לימור לבנת, יחליט על הקצאת משאבים מתקציבו לעידוד תרגומה מחדש, שכתובה והדפסתה של ספרות הילדים העברית. הוא עשוי לתרום בזה לחינוך דורות על דורות של ילדים.

ישנם מו"לים העושים מאמץ להחיות את ספרות הילדים הקלסית הטובה, על ידי הוצאה לאור של ספרים מחודשים. במהלך כתיבתו של מאמר זה נזכרתי, למשל, בשיריה הנפלאים של אנדה עמיר פינקרפלד לילדים, וגיליתי שהוצאת כינרת זמורה (זה בית ההוצאה שלי עצמי) הוציאה בשנים האחרונות לאור את שירי אנדה עם ציורים חדשים.

אנדה עמיר פינקרפלדגם שוקן, ספריית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד פעילות בתחום זה. ודאי שכחתי עוד. מה שאומר, שמציאתם של שירים וסיפורים טובים מו הקלסיקה לקרוא בפני ילידנו היא גם עניין של זמינות – זמינות לא רק במדפים בחנויות הספרים, אלא קודם כול בתודעת ההורה. בספרות העברית פעלו סופרי ומשוררי ילדים רבים וטובים, מאנדה ועד פוצ'ו, מעדולה ועד שלומית כהן אסיף, ועוד רבים וטובים אחרים. אנחנו פשוט לא זוכרים אותם. ובמקרה שלי, פשוט שולחים יד למדפי הספרים בבית ומחפשים בהם מה לקרוא. אך לא כל מה שמצוי על המדף ראוי להיקרא, והרבה בו חסר.

ממש לקראת סיום מאמר זה, קיבלתי פנייה מרגשת ממרכז לוין קיפניס לספרות ילדים. מסתבר שמרכז זה, יחד עם הספריה הלאומית, פתח בפרויקט הצלה של ספרות הילדים העברית. בספרייה המקוונת של מרכז לוין קיפניס מעלים כעת ספרי ילדים שאזלו מן השוק, ובקרוב יועלו אליה גם ספרי הילדים שלי, שאזלו זה מכבר, ובהם "אין ציפור כזו, קורציפה," המספר על ציפור חריגה ואחרת, עד שהיא מוצאת בת זוג, "ממלכה ושמה קוליסיה," המדבר על ניקיון, לכלוך ומחזור – והספר "שלום," שכמדומני הוא ספר הילדים היחיד לגיל הרך, המדבר על שלום בין שני העמים, ברוח 'שתי מדינות לשני עמים.' תוכלו להתרשם מן הפרויקט הנפלא של מרכז לוין קיפניס כאן. סופרים/ות הקוראים את הבלוג שלי ומעוניינים להוסיף את ספריהם לספרייה מקוונת זו, צריכים לפנות אל שי, באי-מייל shairudin1@gmail.com.

עוד דרך טובה להיזכר בספרות הילדים, וגם להתעדכן במה שקורה בתחום, היא חתימת מנוי דיגיטלי בחינם לכתב העת "הפנקס," בעריכתו של יותם שווימר, שכל עניינו הוא ספרות הילדים. תוכלו ללחוץ על הקישור ולהגיע אליו. זהו מפעל נהדר של אדם אחד, המשמר את הקיים וגם מעודד את פיתוחו.

ג

עד אז, אני מציע לכל אב ואם בישראל להיזהר במה שהם קוראים בפני ילדיהם. בטרם אתם מושכים כלאחר יד ספר ממדפי החנות, הספרייה או – כמו במקרה שלנו – ממדפי ספרות הילדים בביתכם – וקוראים ממנו לילדכם לעת ערב, עברו עליו בעצמכם. קראו אותו בקול רם. ראו אם הוא מתנגן בפיכם, אם הוא מוסיקלי והרמוני, אם אין בו תכנים מאיימים מדי לגיל של ילדכם, אם הוא ארוך מדי – היכן ניתן לפצלו מדי ערב, ולהפכו לסיפור בהמשכים, האם יש בו תופעות שאינכם מסוגלים להסכים איתן ואינכם רוצים שילדיכם יתחנכו לאורן. חשבו על כל הדברים האלה במהלך הקריאה בספר, גם אם היא אורכת דקות ספורות. רק כך תדעו אם הספר הזה נכון לכם ולילדכם.

ואל תחששו לשנות ולשכתב את ספרי הילדים שברשותכם, כפי שאני עושה. הסופר שכתב אותם אינו נמצא עמכם, אבל ילדכם כן, ואתם אחראים לשלומו, לחינוכו ולהתפתחותו התקינה, וגם לערכיו. אז כל עוד אתם משכתבים ספרי אחרים בדלת אמותיכם, אינכם פוגעים באיש. והדבר מותר לכם. זו אפילו מצווה.

ד

למדתי לקרוא עוד לפני כיתה א', וכשהייתי ילד בכיתה ד', ועברנו מנווה מגן לשיכון פקר ברמת השרון שהיתי הרבה בבית קרובי המשפחה הרחוקים שלנו, ומי שהייתה האומנת שלי בילדותי, דוד משה ודודה ציפורה, ובחברת בנותיהם – בתיה, ריבה ואראלה.

אראלה הייתה הכי קרובה לגילי, נדמה לי שהייתה כבת 12 כשאני הייתי בן 8. בחדרה היו בעבורי המון אטרקציות. פוסטרים ענקיים של יגאל בשן, מכפולות האמצע של חוברות 'להיטון,' משום שהעריצה את הזמר הזה בילדותה, וכך בעצם למדתי מהי הערצה בכלל; אוסף בובות שמעולם לא היה לי ולא נכנס לביתי, משום שהיינו ארבעה בנים; – ומדפי ספרייה ובהם ספרים שלא הכרתי.

יום אחד שאלתי מאראלה את ספרו של סר ולטר סקוט, פרש בלי ראש, וגם את דיוויד קופרפילד. הספר "פרש בלי ראש" גרם לי לסיוטים איומים. היו לילות שלמים שלא יכולתי לישון בהם משום שראיתי בהם גוויות ערופות ראש רכובות על סוסים. דיוויד קופרפילד הביא אותי להאמין שבעצם אני אסופי, שגדלתי בבית יתומים, והוריי אספו אותי ממנו. הדמיון המופרע הזה ישב רק על עובדה אחת – שהייתי הבן הבכור במשפחתנו, ועד שנולד אחי יאיר לא ראיתי איך זה קורה. ואת בטן אמי ההרה אותי ודאי שלא יכולתי לראות.

הדמיון הזה היה כה חריף עד שיום אחד בגיל הנעורים נסענו, מטעם תנועת הנוער העובד והלומד, לאיזו השתלמות סוף שבוע בקלמניה. וכשעמדנו בטיולית מחוץ למבנה, שהיה בית אבן טמפלרי מוקף אבן, עם גגות רעפים וארובה בראשם, הצבעתי עליו ואמרתי לגילת חברתי, "הנה, זה דומה לבית היתומים שגדלתי בו," שלא היה ולא נברא, אך כנראה היה העתק דמיוני לבית היתומים שדיוויד קופרפילד גדל בו, ואני הטמעתי אותו בדעתי מקטנות.

אם אתם לא רוצים שילדכם יאמין שהוא אסופי, או יחלום חלומות על פרשים קטועי ראש, או יתייחס לבני אדם דרך אפיוני גופם, שימו לב למה הוא קורא.

מודעות פרסומת

9 תגובות בנושא “גברת ארנבה שאומרת רק 'ווה.'”

  1. יפה וגם נכון
    ואוסיף: לוין קיפניס חשוך ואפל. כשהיורש (היום בן 10 וחצי) היה גור, אבא שלי קנה לו את 'גן גורים', כאקט נוסטלגי.
    ערימה כזו של סטריאוטיפים מקוממים לא ראיתי מאז ילדותי, שאז לא יכולתי להבין אותם

  2. האריה שאהב תות / מאת תרצה אתר – כאשר נהגנו לקרוא את הספר הזה לילדינו, נהגנו להשמיט בקביעות משפט אחר שכל כולו רוע טהור. בפסקה הנפתחת במלים "ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה……" המשפט האחרון בה הוא "והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש". כמובן שנעצרנו באמצע המשפט – והוא כבר לא בוכה. אנשים שלא אוהבים ילדים לא צריכים לכתוב עליהם,
    או להם.

  3. מתנצלת מראש אילן, שאני מתערבת, אבל השכתובים שאתה עושה מתחברים ישירות לאופן ההתייחסות לילדים בדור החדש – אופן התייחסות לפיו אסור בשום אופן להרגיז את הילדים. יוצא מכך שאסור לספר להם סיפורים מפחידים, או כאלה שמראים עולם לא "צודק" לפי ראו עינינו, אסור לומר מילה קשה, אסור לנזוף יותר מדי, בהוראת משרד החינוך אסור לתקן שגיאות כדי שהילד לא יעלב או יאבד בטחון וכן הלאה. יוצא מזה שדור הילדים שגדל כאן הוא דור עטוף בצמר גפן, כמעט עלה נידף ברוח, שלא יכול להבחין לבד בין עצמו לבין דמויות אחרות והכל סובב סביב ה"אני" ואני והילדים פשוט לא חווים קשת רגשות מגוונת ולא מתמודדים עם קשיים ועצב ועלבון וכו'. הרי העולם לא כולו ששון ושמחה ולדעתי במקום לצנזר , אם נתקלת במשהו שמפריע לך כמו ישישה שאומרת שה פשוט תעצור רגע, תאמר לילדים – שתדעו לכם שלא כל הישישות אומרות שה או משהו כזה. זה מה שאני הייתי עושה עם ילדיי. יש ספרים לא טובים אבל קיפניס ותרצה אתר לא שייכים אליהם. חוצמזה בקצב הזה תצטרך לבטל את ג'רום, דיקנס, טווין, מונטגומרי, מרי פופינס, פיטר פן ומה-לא. {בעיקר פיטר פן של מניחים לננה לתפקד כאומנת..}

    1. זכותך להגיב לי. הרי בשביל זה הבלוג שלי נועד. אך זכותי לא להסכים איתך.
      אינני מחזיק בדעה לפיה אסור להרגיז את הילדים, לומר מילה קשה, לנזוף וכדומה. אני פשוט משתדל לברוא לבניי עולם סביר.
      ולא, אינני עוטף אותם בצמר גפן וחלילה אינני מחנכם להיות עלה נידף ברוח..
      לילה טוב ושבת שלום,
      אילן.

  4. חבל שכדוגמה לציורים החדשים לספר של פינקרפלד מביאים ציור של ציפור בכלוב… 😦
    הרי היא במפורש דיברה על אנקור היושב על גדר עד שהוא פורח משם.
    מה פתאום ציפור בכלוב??

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s