פוסט לסיום החופש הגדול

     , הבוקר, עם סיום החופש הגדול, ב- 1 בספטמבר, שבו מיכאל ודניאל אל מעון ויצ"ו, שבו גדלו מגיל 4.5 חודשים, לשנת השלישית והאחרונה בו. אחרי כן יעברו לגן עירייה ליד הבית.

     הם שבו מן החופש בוגרים בהרבה מכפי שהיו. אוצר המילים שלהם גדל, שניהם כבר מחברים משפטים שלמים, בני שלוש מילים כרגע, ויודעים לבטא את רצונם. הם אומרים "אני עייף" ו"אני רעב," "אבא, הרבה קקי" או "אבא, פיפי," "לא חיתול חדש" או "תפוח שלם!", וכל אחד מהם התבגר בדרכו, בכל הנוגע ליחסיו עם אחיו ועם זולתו. לדניאל נעלמו כמעט לגמרי התקפי התסכול והזעם, הוא הרבה יותר שמח, ערני וזריז מבעבר, ומיכאל למד את סוד השרמנטיות של חיוכו וגם למד לעמוד על שלו ולהחזיר לאחיו כשהוא מכה בו.

     הם למדו בחופש הזה שאבא שלהם הוא אבא-אימא, וכך הם קוראים לי. "אילן," "אבא אילן" או "אבא אימא אילן," לפי הצורך הרגשי שלהם באותו רגע, ולפי מה שהם רוצים לבטא. והם גם למדו לבטא אהבה ותודה. רק הבוקר מיכאל הדהים אותי, כשנתתי לו תפוח והוא אמר "תודה," מבלי שאפילו התבקש.

    שלושים הימים של החופש הגדול היו ארוכים. הם התחילו מדי יום לפני שש בבוקר והסתיימו קרוב לעשר בלילה. הם לא הותירו לי רגע לעצמי, אבל היו עשירים בחוויות, גם ובעיקר כאשר בילינו שלושתנו יחד, בקרבת הבית, מבלי לחפש אטרקציות מיוחדות. סביבת החיים הביתית שלנו סיפקה מספיק גירויים לכולנו, כר נרחב להתעמת בו, ללמוד בו גבולות וסמכות, אך גם פשרה וביטחון ואחריות.  כל אימת שביקש אחד מהם את מפתחות הבית או הרכב קיבל אותם לידיו, ותמיד שמר עליהם והחזיר אותם ביוזמתו לכיסי, ועל פי רוב ויתרו זה לזה על משחק או דבר מאכל, מתוך מחווה של אחאות, גם מבלי שנדרשתי לבקשם לעשות כן.

     היה לי קשה להביאם אל הגן ביום שני בבוקר, הגם שביום הראשון זה רק לארבע שעות, ואחרי שעה שהייתי שם, אבא שלי בא להחליף אותי כדי שאוכל לצאת ללמד. היה לי קשה, לא מפני שאינני סומך על הגן, אלא מפני שהתרגלתי לחברתם איתי מבוקר עד ליל, והם חסרו לי מאוד במהלך שעות היום, בהן  השתדלתי ככל יכולתי לחזור לכתיבה שלי, לעריכה שלי ולחיי כאדם בוגר.

     לשמחתי הם מכירים את הגננות של הכיתה החדשה שלהם, טהיני ודורית, וכבר בילו בה כמה פעמים השנה. זוהי כיתה גדולה עם חצר פנימית רחבת ידיים, והגננות בה הן גננות מוסמכות, שיודעות היטב איך להתנהל עם ילדיי.

     אבל סיומו של החופש הגדול השני בחיינו יחד הוא גם מועד בעבורי. זו הייתה תקופה מפכחת. במהלכה הבנתי, שזה לא הולך להיות יותר קל, שהם גדלים והופכים לעצמאיים, שימי תינוקותם חלפו עברו כבר, וככל שעצמאותם תגבר, ושטחי העניין שלהם יתבהרו, חיי עימם כהורה יחייבו אותי להסתגל אליהם ואל צורכיהם המשתנים, ולא להפך. כי אם היה משהו שלימדו אותי בחופש הגדול הזה הוא, שלהיות אבא זה לא רק לחתל ולהזין ולחבק ולשים גבולות, אלא עוד המון דברים אחרים – לפרש להם את העולם לפי מיטב הבנתי, לגלות להם דברים חדשים ולזמנם בפניהם, ליזום אתם שיחות שתפרוצנה בכל פעם, צעד אחר צעד, את אוצר המלים ואת עולם המושגים שלהם, וגם להיות סבלן עד קצה גבול היכולת, ואם איבדתי עשתונות גם לבקש את סליחתם ולחבקם ולאהבם אחרי כן. הם לימדו אותי, שלהיות אבא זה לא להיות פוסטר של אבהות מאושרת, ובו אב אוחז בשני עוללים בני יומם. להיות אבא זה להתמסר כליל לילדיך, לא לסרב לשינויים שהם מכניסים בחייך, כמעט מדי יום, ולגדול ולהשתנות יחד אתם, בגמישות מרבית ובמוכנות להכיל הכול, או כמעט הכול.

     בקיצור, להיות אבא זה להיות כמו האבא שלי, שבגיל שבעים ושמונה, תכף שבעים ותשע, כולנו עוד זקוקים לו ונזקקים לו, מבקשים את תמיכתו הרגשית והממשית בכל צעד בחיינו, ומודים לאלוהים על כל יום שהוא אתנו. שרק ימשיך, אמן.

3 תגובות בנושא “פוסט לסיום החופש הגדול”

  1. פינגבאק: מסגרות | d/ad-men

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s