ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (21)

לא. אני לא יכול לכתוב כשמיכאל עומד לידי, בין שני כסאות, בעשר ורבע בלילה, מכרסם תפוח, ערני לחלוטין, וכל הזמן מחפש דרך להסב אליו את תשומת לבי. זה לא אמתי.

הבוקר הייתה לי סדנה, והילדים נסעו לאבא שלי. כמו בפעם הקודמת בילו בגן של המטוס, ברמת השרון – שם מקום שהם כבר יודעים לבטא, אם כי עם המון שגיאות מצחיקות – ובבית של סבא. באחת צלצלתי לאבא לשאול איפה הם. "בדיוק עברנו את גני התערוכה, והילדים כבר ישנים," אמר לי.

מיהרתי הביתה כדי לקבלם בזרועותיי ולקחתם היישר למיטה. אבל כשהגיעו, מיכאל היה ער, ודניאל התעורר ברגע שהתרתי אותו ממושב הבטיחות.

שאלתי את אבא שלי מה אכלו. פלחי תפוח ונקטרינה שנתתי לו בשבילם. וזהו. זה כל מה שאכלו הבוקר עד אחת וחצי בצהריים. ומפלס המים בבקבוקים נותר כמעט כשהיה, מה שאומר שגם לא שתו בחום הזה.

לכן, ברגע שביקשו בקבוק מטרנה קיבלו אותו. רק שלא צפיתי, שידרשו מיד עוד אחד. וגם אותו קיבלו. ואז החלה השמחה. השעה הייתה כבר שתיים בצהריים. אני הייתי גמור מעייפות, והם, בשל רמות הסוכר שקפצו להם פלאים, אחרי בקבוק וחצי-שניים של מטרנה, השתוללו כמו שני מטורפים.

זה הביא איתו שעתיים של מאבק. בכל פעם שכבר הצלחתי להירדם, מישהו מהם קפץ על המיטה והעיר אותי. ניסיתי כל מה שיכולתי. הפצרות, תחנונים, עונשים, העברתם לחדר השני, נעילת דלתי, כלום.

יש להם עוד שיטה מובטחת לאיחור השינה.

"אבא, הרבה קקי," הודיע לי מיכאל.

הוא אף פעם לא אומר את זה סתם. אז קמתי מהמיטה, החלפתי לו חיתול, זרקתי אותו בשקית ניילון בפח מחוץ לחצר, רחצתי את הידיים בסבון וניסיתי לשוב לישון. כמה דקות אחרי כן הודיע לי דניאל –

"אבא, יש לי קקי."

קמתי שוב, ניקיתי אותו, ארזתי את החיתול בשקית ניילון ויצאתי לזרוק אותה בפח שמחוץ לחצר.

"אבא, עוד קקי," צהל מיכאל.

"מה, עשית עוד קקי?"

"כן."

"די כבר, מיכאל, אני רוצה לישון!" התלוננתי, וכמובן הרמתי אותו אל שידת ההחתלה.

"מה יהיה?" צחק לי בפרצוף, חוזר על מימרה שלי, שאני אומר בדיוק ברגעים האלה, כשאני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי.

"מה באמת יהיה?" שאלתי אותו, "אבא עייף, אבא רוצה לישון."

זה לא ממש עזר לי.

רק ברבע לארבע נרדמנו כולנו, כשאני שוכב במיטה, בין שניהם, הם ישנים כבר כמו מלאכים ואני רק מתפלל שאוכל לחדול מלחשוב מחשבות פרקטיות על ענייני היום ואצליח לשקוע, בפעם השלישית או הרביעית בשעתיים האחרונות, במדיטציה, שתוביל אותי לשינה.

 

התעוררתי בחמש ועשרים אחר הצהריים, והם זמן מועט אחריי. נשארנו בבית. היה לי הרבה מה לעשות. קודם כול, לונה שלשלה את כל ארוחת הצהריים שנתתי לה, שאריות של קציצות, עוף, חלבון ביצים קשות וירקות – במרכז הסלון. מי שגילה זאת היה מיכאל, שמיד עם קומו קרא לי מן המטבח – "אבא, המון קקי, לונה."

נו טוב, אספתי הכול בשקית ניילון, קינחתי את הרצפה בנייר טואלט וזרקתי לפח מחוץ לחצר. רחצתי ידיים, הוצאתי את לונה לחצר וחזרתי הביתה כדי לעשות ספונג'ה בחצי הבית, על הדרך לתלות מכונת כביסה שלמה על החבל – ואחרי כן לבשל. הבטחתי למיכאל דג לארוחת הערב, ומכיוון שדניאל הודיע שהוא לא רוצה דג, הבטחתי לו עוף.

אז בישלתי סיר של נסיכת הנילוס ברוטב פיקנטי, עם תפוחי אדמה, גמבה ובצל, ואחרי כן העמדתי תבנית של עוף בתנור. ומכיוון שהתנור כבר היה חם, גם אפיתי עוגת פרות שלישית השבוע. הן הולכות כאן יפה, עוגות הפרי. רק חבל שמי שאוכל אותן זה בעיקר אני.

לפחות אני אופה אותן מתערובת של קמח כוסמין וקמח חיטה מלא, וסירופ אגבה, כלומר, עושה כל מה שאני יכול כדי להוריד את רמת הסוכר בהן. גם זה משהו.

התיישבנו לארוחת הערב. נתתי בפני מיכאל צלחת עם דג ותפוחי אדמה, שקיררתי קצת מקודם לכן, ובפני דניאל פיסות עוף מפולקע. דניאל אכל בזו אחר זו שלוש שוקי עוף, עם שני חצאי פרוסת לחם שיפון, קינח בחצי כוס מים, הילד הזה אוכל כמו גדול.

אבל מיכאל כרסם קצת דג, ואחרי כן הגיע סדרה של בומים, מיירוטים בגוש דן, בלי אזעקות. זה הקפיץ ודרך אותו במידה כזו, שאחרי כן לא היה מוכן לגעת בכלל באוכל. רק רצה להיות בקרבתי.

אחרי שעה ארוכה – שבה, כמובן, ניקיתי את שולחן האוכל ואת השיש ואת הגז, ורחצתי את כל כלי האכילה והבישול מאחר הצהריים הזה – מיכאל ביקש לחם בריבה ואכל כריך של לחם בריבה, ורק עתה, אחרי שדניאל נרדם, והייתי בטוח שגם הוא נרדם סוף סוף, קם ממיטתו, ועודנו יושב על שולחן האוכל לצדי, בעודי כותב, משחק עם הטלפון הנייד שלי ומכרסם תפוח עץ.

אני לא יודע מאיפה נשים אחרות לוקחות כוח לזה. לאימהות. אני מודיע לכן, שאני כבר גמור. ואם עד הבוקר הייתי בטוח, שהחופש מסתיים מחר, וביום רביעי מתחילה שנת הלימודים החדשה במעון, באה הודעת אס.אם.אס ממנהלת המעון, בתשובה לשאלתי, שלא, השנה לא מתחילה ביום רביעי, אלא רק ביום שני הבא, ה – 1.9.

אז כן, החזקתי מעמד כבר שלושה שבועות, אחזיק מעמד עוד שבוע. אבל אין ספק שאני כבר מתחרפן.

אני רוצה לחזור לעצמי, לכתיבה שלי, לספרים שאני עורך, ובעיקר, לחצי יום שיעבור עלי מבלי להיות כל הזמן קשוב לצורכי הילדים ודרוך אליהם. אל אלוהים, זה ממש מתיש.

ועוד ישנם לפנינו כל החגים, ובתוך כל זה גם מעורבבת המלחמה הארורה בעזה, שכמו שראש הממשלה רב היכולת והיזמה שלנו הודיע, היא לא עתידה להיפסק.

יהיה מעניין, השנה.

אבל בינתיים עלי לקחת נשימה ארוכה ולהחזיק מעמד עד יום שני הבא.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, החופש הגדול, כללי

2 תגובות »

  1. אוטוטו נגמר וגם אנו האמהות עייפות באותה מידה….והכי חשוב שלח מתכון של העוגת פירות…..

    • הנה, ענבל –
      את המתכון הורדתי מהרשת. ברוב המתכונים הבסיס דומה.
      2 כוסות קמח
      חצי שקית אבקת אפייה
      כוס וחצי סוכר (בעוגה הראשונה השתמשתי ב'כמו סוכר' ובשנייה בסירופ אגבה. על גבי הבקבוק מצוינות המידות השוות לכוס וחצי סוכר)
      שלושת רבעי כוס שמן
      כוס מיץ תפוזים
      3 ביצים
      מערבבים את החומרים היבשים ואז מוסיפים את הרטובים. מהבצק יוצרים בסיס בתבנית משומנת. על הבסיס שופכים 2 כוסות של חתיכות פרי מכל מה שיש לך בבית,מעורבבות בכף אחת של קינמון, ואם את רוצה אז קצת סוכר חום בשביל השמחה.
      וזהו.
      20-30 דקות בחום של 180 מעלות בתנור ויוצאת לך עוגה נהדרת.

      בד"כ אני משתמש בקמח חיטה מלא. היום הייתה לי רק כוס קמח אחת, אז ערבבתי עם כוס קמח כוסמין. הבסיס יצא מיוחד מאד, קצת קריספי כזה.

      לגבי הפירות, אני פשוט שומר את כל התפוחים והאגסים והשזיפים והענבים החצי נגוסים, החתוכים ולא אכולים – במקרר – ואחרי יום הופך הכול לעוגה. כך אני לא זורק פירות, והילדים נהנים מהם בצורה אחרת.
      בהצלחה:)!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: