ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

על אישה זכה אחת ונבזותם של הטוקבקיסטים

בהלם גמור ובצער נורא קיבלתי את ההודעה על הירצחה של דפנה בר-ציון, בתל אביב. מרגע ששמעתי על כך לבי כואב. אינני מתקשר למנחם בסוזנה כדי לנחמו, כי אינני יודע מה לומר לו, חוץ מזה שזה כואב נורא. אם היא הייתה כאן, הייתי מתקשר אליה, לדפנה. אבל היא איננה. כי היא נרצחה. וזה פשוט בלתי נתפס.
את דפנה ואת מנחם הכרתי כשחברו יחד לפתוח את מסעדת "סוזנה" בנווה צדק. אני הייתי איש יחסי הציבור שליווה את פתיחת המסעדה. אלא שההצלחה הייתה כל כך מיידית, ששבוע אחרי הפתיחה קראו לי דפנה ומנחם לפגישה, והתחננו שאפסיק לעשות להם יחסי ציבור, מפני שהם חוששים שלא יעמדו בעומס המבקרים במסעדה, שרק נפתחה ועוד הייתה צריכה ללמוד את דרכה.
הפסקתי את עבודתי עמם, אבל הרווחתי חברים, ומסעדה נפלאה בשכונה. מאז, כל אימת שהיו לי אורחים מחו"ל לקחתי אותם ל"סוזנה," והם לקקו שפתיהם בהנאה. כך גם בפעם האחרונה, בה הגיעו ארצה הנכדה של האח של סבתי, יענקל, עליו השלום, מלימה, פרו, יחד עם בעלה ושלושת בניהם, במסגרת מסע "תגלית," אחרי שנסעתי לפגוש אותם בפרו, ולחדש קשרים עם ענף אבוד זה של המשפחה, במהלך הכתיבה של ספרי, "כשהמתים חזרו."
את דפנה אהבתי מאוד. היא הייתה אישה מיוחדת. עדינת נפש. מוכשרת בכל אשר נגעה בו ידה. היה איזה נים של עצבות משוך על פניה ותמיד הייתה מדברת בשקט, בנועם, בחיוך. אך כל מי שעבד עמה או בא איתה במגע ידע, שמדובר באישה חזקה, חרוצה ופקחית, שיודעת בדיוק לאן היא רוצה לנווט את הדברים.
מאוד עצוב לי הבוקר, למקרא הידיעות על מותה. עצוב קודם כל בגלל לכתה. עצוב גם בגלל האופן שבו מסרה המשטרה את ההודעה הראשונית לכלי התקשורת. "דמות ידועה מחיי הלילה של תל אביב נרצחה." הכותרת הזאת רוויה בקונוטציות של מין, אלכוהול ואלימות. זו כותרת שמספקת הצדקה-כביכול לרצח, ומכיוון שדירתה נמצאה בפלורנטין, גם היו טוקבקיסטים שמיד הכתירו את המקרה כרצח בסחי וברפש של דרום תל אביב, או כחלק מן הריקבון הפושה בבוהמה, ועוד כל מיני קלישאות מטופשות, שלא הייתי מתעכב עליהן, לולא השאירה אחריה דפנה בת, וחברים, ואוהבים רבים, שהדברים האלה פוגעים בהם ומטמאים את זכרה.

הבוקר, עם גילוי שמה, כבר תיקנו את ההגדרות. עכשיו מגדירים אותה כמסעדנית וכזמרת. אבל היא הייתה קודם כל בן אדם. בן אדם זהב.

נהיו חברה אלימה מאוד. זה בא לידי ביטוי בכתישה של עזה, והפיכת מאות אלפי עזתים לפליטים, מבלי שהכתישה הזאת תלווה במחשבה מעמיקה ולכן גם מבלי שתביא לתוצאות ראויות – מיטוט שלטון החמאס, השבת הרשות הפלסטינית לעזה ותחילתו של משא ומתן לשלום. זה בא לידי ביטוי גם בגסות הרוח, בטמטום ובמשולחות הרסן של הטוקבקיסטים באתרים ישראליים בכלל, ובפרט באתרי החדשות.
הגיע הזמן להפסיק את התופעה המבזה והמביישת הזאת, תרבות הטוקבק. הגיע הזמן שבית המשפט העליון יידרש לסוגיה זו, יתווה לה מדיניות ובעיקר גבולות, וישית קנסות כבדים על בני אדם, המשתלחים איש ברעהו, או בקבוצת בני אדם אחרת, או מנצלים מקרה טרגי כמו רציחתה של דפנה בר ציון, אם בידי בן זוגה לשעבר ואם לאו, כדי לרוקן את נפשם האפלה, המורעלת, בחלוניות הטוקבק.
אינני יכול להגיע ללוויה. אינני יודע אם והיכן יישבו עליה שבעה. אומר לכם רק דבר אחד. דפנה בר ציון הייתה סוג של מלאך. מלאך טוב, רך, ענוג כנפיים. ואני מצטער עמוקות על מותה.

יש לו קטגוריות ב:אקטואליה, כללי, עזה, פלילים, צוק איתן

2 תגובות »

  1. ראשית, יהי זכרה ברוך ושתנוח על משכבה בשלום.
    שנית, אני בעד חוק שישים קץ לאלימות במרחב האינטרנט אם במרחב הפיזי לא מצליחים…שלפחות יהיה פיקוח כלשהו במקום אחד…
    אבל נראה שהכיוון הפוך בדיוק, ע"ע האפליקציה "סיקרט"…
    חייבים להתעורר ולעורר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: