ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (11)

היא נוחרת, הכלבה. זה מה שאני שומע מתחת לרגלי השולחן. את לונה נושמת עמוקות ונוחרת. לרגע נבהלתי. לא מכבר עזבתי את הילדים במיטה, ישנים, ופתאום התחלתי שומע את הקולות האלה, שנשמעים כמו גניחה ואנחה.

טוב שהיום הזה מאחריי.

הוא התחיל בכבדות. קמתי עם כבדות נוראה בראש, מן הכדור שחזרתי לקחת בשל האלרגיה. "טלפסט" שמו. אני קם ממנו עם ראש מפוצץ.

אחרי חצי שעה אירובי במכון הכושר, ראיתי שאני לא משתחרר מזה, והבנתי שהבוקר עומד להיות שונה ממה שתכננתי. שאין בי כוחות, שאני לא במיטבי. אז במקום לנקות את הבית ואז לנסוע עם הילדים שוב למוזיאון תל אביב לאמנות, להופעתה של דודה מיכל, "שלגיה ושבעת הגמדים," הזמנתי אותם לנקות איתי את הבית, ואחרי כן לבלות בברכה בחצר. והם נהנו משני הדברים מאוד.

הפעם מיכאל יזם בעצמו ניקוי של החלון הגדול במטבח. הוא ראה עד כמה סיפו מלוכלך, ואחרי כן – איך החלון עצמו נראה. הזזתי למענם את מייבש הכביסה משם, כדי לפנות לכל ילד כנף שלמה של החלון, נתתי בידי כל אחד מהם קערית עם מים וסמרטוט חדש בתוכה, באותו צבע, כדי שלא יריבו ביניהם על סמרטוט, והנחתי אותם לנפשם.

לשמחתי, הם אכן ניקו את החלון. את אדני החלון וגם את שמשותיו.

ואחרי כן דניאל מילא את הברכה במים (בהשגחתי כמובן), ואז הם שפכו את שאריות מי הסבון המטונפים מן הספונז'ה מן הדלי שהנחתי רגע ליד הדלת היישר לתוך הברכה, ושכשכו בה להנאתם. אבל כשדניאל מזג לעצמו גביע יין מן המים המטונפים האלה והגיש אותו אל פיו נזעקתי, שפכתי את מימי הברכה, ולשמחתו הרבה נתתי לו למלא את הברכה מחדש במים צלולים.

בזה, פחות או יותר, עברנו את לפני הצהריים. דניאל ביקש גם לצאת לכביש עם המכונית החשמלית שרונן דורון חברי נתן לי בטובו במתנה, לפני כשנה, ונשבע לי אז בנקיטת חפץ, שזה עתיד להיות לעונג גדול לילדים. והוא צדק. ואני כל כך מודה לו על כך. הנה דניאל מרכיב את מיכאל ברחוב. כך נסענו עד המכולת, וחזרה.

רכב1רכב2רכב3

לפני הצהריים הספקתי לנקות את הבית ואת המקרר, למיין את כל גביעי הדני/דניאלה/יוגורט/גמדים/אקטימל החצי אכולים במקרר, ולזרוק את רובם לזבל, לברור מבין המזונות הארוזים בקופסאות מה עוד כדאי לשמור ומה לזרוק מיידית, ואחרי כן לסדר קצת מסביב.

אחר הצהריים, כשהם עוד ישנו, גם קיפלתי מכונת כביסה, סידרתי את מגירת החולצות שלהם, הכנתי תיק החתלה לנסיעה לסבאל'ה. וכשהתעוררו, התקלחו והתלבשו בבגדי שבת, לקראת הנסיעה לסבאל'ה.

אבל השעה הייתה רבע לחמש. היה עוד מאוד חם בחוץ, ואני אמרתי לעצמי, שאני לא מוכרח למהר, יש לי זמן, אני יכול לפחות לסדר קצת את שולחן הכתיבה לפני שאנחנו יוצאים, כי הרי מאז תחילת החופש הגדול נערמו עליו חשבונות לתשלום, קבלות, חשבוניות, ניירות בנק וניירת אחרת, ולא היה לי זמן לגעת בזה. בקושי הייתה לי שהות לקרוא אי-מיילים או לענות עליהם.

אז התיישבתי ועבדתי קצת. ומכיוון שהייתי מרוכז לא שמתי לב שמיכאל בינתיים מצייר על כל דלתות ארון הבגדים שלי, ואחרי כן על דלת היציאה האחורית של הבית, בטוש חום, וגם על פיו ופניו וגפיו.

כשגיליתי זאת זה כבר היה מאוחר מדי. ואחרי כן הצטרכתי לקרצף אותו כהוגן באמבטיה. שלא לדבר על דלתות הארון והבית. בהן לא נגעתי כלל. כאן מדובר בוויתור מראש. מרגע שמיכאל הצייר גילה את משטחי הצביעה האלה, הוא כבר יעשה בהם שימוש רב.

כל היום הם סיפרו לי סיפורים. יכולת הביטוי שלהם קפצה מדרגה בצורה בל-תיאמן במהלך ימי החופש האלה, עד כדי כך שלרגע נדמה לי, שהם היו זקוקים להתנתקות מן הגן ומחברת בני גילם ולשהות ממושכת במחיצתי כדי להביא לידי ביטוי את היכולות המילוליות והמחשבתיות הגבוהות שלהם.

הם מבינים הכול, זוכרים דברים שהסברתי להם כבר מזמן, בעלי אוריינטציה נפלאה במרחב, ובזיכרון המרחב, מקשרים בין דברים לדברים וגם מסבירים לי ולעצמם מיני תופעות בעולם. תענוג להסביר להם דברים, מפני שהם מבינים וזוכרים אותם. "ילדים, את שקי החול האלה אוטו מנוף הביא הנה, כדי שיעשו כאן בטון בשביל לבנות את הבניין," וגם "הנה מערבל בטון שופך בטון מוכן לתוך אוטו מנוף, כדי שיוכל להכניס אותו אל החורים באדמה בחצר." דברים כאלה. הם מבינים וזוכרים הכול. וזה כיף.

היכולת הנהדרת הזאת, לברור מילים, לברוא משפטים, לספר בהם סיפור, היא יכולתו הבלעדית של האדם, ככל הידוע לי. אך מה שלא ידעתי הוא, שהיא נגלית כבר בגיל כל כך צעיר.

אך לא רק היא. גם הרצון בשליטה על הנסיבות ועל החיים, היוזמה, הפיקחות. כל הדברים האלה נגלים למול עיניי ממש, וזה מפעים.

הדבר היחיד שחסר לי הוא רצף היצירה. אבל כבר הבנתי, שאין מה לעשות. אני אב יחידני בחופש גדול עם ילדיו, אין לי סיכוי לכתוב, ליצור או להתפרנס בו, ומוטב שאיהנה מכל רגע עם ילדיי מאשר אייסר את עצמי על מה שאינני עושה או מספיק לעשות.

אחרי הכול, לשמוע מהם כמה פעמים ביום, באופן וולונטרי לגמרי, כמה כיף להם, זו זכות גדולה. כך גם לקבל מהם נשיקות, כל אחד בתורו, מבלי שביקשתי, על הברכיים שלי, רגע אחרי שסיפרתי להם שהן נורא כואבות, מן הכושר. זה היה אצל סבא. ישבנו על מדרגות הכניסה לבית. הם אכלו שקדי מרק מקעריות ואני מתחתי את רגליי ואז אספתי אותן אלי בכאב. המפרקים כואבים לי מאוד. כנראה שהסחוס השתפשף מרוב אימוני כושר.

וכשאמרתי להם שהברכיים כואבות לי, הם פשוט רכנו אליהן מיד, בתחילה דניאל ואחריו מיכאל, ונישקו לי, כל אחד ברך.

ורק עכשיו אני נזכר, שאמש, במיטה, לגמרי במקרה, לימדתי אותם את חלקי הרגל. קרסול, עקב וסוליה. נקבתי במילה, ואז ליטפתי לכל אחד את חלק הרגל הזה אגב הגייתה, והם חזרו אחריי. קרסול, עקב, סוליה.

שבת שלום ולילה טוב.

מודעות פרסומת

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, החופש הגדול, כללי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: