מזל שהגיעו הצרפתים.

לחיים בארץ הזאת יש היגיון משלהם. על פי רוב הוא נראה מטורף. על פי רוב אתה גם ניעור כמה פעמים במהלך חייך, ותוהה מה, בעצם, אתה עושה כאן בכלל. אבל אז בא היגיון החיים בארץ הזאת ומזכיר לך.
זו הסיבה לכך שהבוקר אמרתי בלבי תודה לצרפתים, כלומר, ליהודים שעלו הנה מצרפת במהלך השנים האחרונות. הם יודעים משהו שאני כבר כמעט ושכחתי, מפני שאני בן דור שני, לא בן דור ראשון לשואה: שאין לנו מקום אחר, ושבכל מקום, גם אם נפרח ונתעשר ונשגשג ונצליח בו, תמיד יגיע היום שבו אנו ובנינו ובני בנינו נירדף על שום שאנו יהודים. זה ייקח דור, או שניים, אבל זה יגיע. ההיסטוריה הוכיחה זאת הרבה מדי פעמים.

אז תודה רבה לצרפתים. עשיתם לי את היום. כי הבוקר, אחרי כמה שבועות של ציפייה מתוחה לגורל הנערים, ואחרי קבלת הבשורה על רציחתם, ואחרי כן רציחתו של הנער הפלסטיני – כפי הנראה משום שהיה הומוסקסואל, אבל הפלסטינים מינפו את זה, וגם למשפחה זה היה הרבה יותר נוח – ואחרי התחדשות הירי מעזה, מצב המלחמה בדרום והאיום שהפעם זה יגיע לגוש דן, בהחלט תהיתי מה בכלל אני עושה כאן, ולאיזו ארץ בחו"ל אני יכול לברוח, כדי למלט את נפשי ונפש ילדיי, ולאפשר להם חיים נורמליים ובטוחים יותר ממה שמציעה בפניהם הארץ הזאת.

חשבתי מיד על אוסטרליה. גילת, חברת ילדותי, נמצאת שם, עם אמיר בן זוגה. הם גידלו שם ילדים לתפארת. זו ארץ גדולה, רחוקה ונוחה, דוברת אנגלית. כמעט בו-זמנית חשבתי על קנדה. חברי הטוב ביותר, ערן, חי שם. הוא הרי יהיה מאושר אם נהגר לקרבתו. גם זוהי ארץ פתוחה בפני מהגרים ודוברת אנגלית. מדוע שלא אסתדר שם. אפשר גם בואנוס איירס, שאני כל כך אוהב, ואפילו איקיטוס, באמזונס. שם מאוד זול לחיות, אבל נורא חם. אפשר דלהי, שכל כך שמחתי בה ובבחוריה, ומשם באים ילדיי. גם זו עיר בארץ דוברת אנגלית. יוקר המחיה בה נמוך יחסית לשלנו. גם שם אוכל להסתדר אולי.
המחשבות הללו באו אלי לא פעם, ועל פי רוב הן מגיעות יחד. עיקרן הוא התהייה מה אני עושה כאן. מדוע לא הסתלקתי מישראל לפחות לכמה שנים, כבר לפני שנים. התשובה המוצהרת, הנלמדת והנרכשת שלי היא 'כי אין לנו מקום אחר.' אחריה ישנן תשובות נוספות.
אני חי בעברית, כותב בעברית, נושם בעברית. לה אהבתי, ממנה פרנסתי וייחוד נפשי, ממנה חיי. אם אהגר מן המקום היחיד שהיא חיה בו אכלה את עצמי. בשום מקום לא אוכל לכתוב כמו בעברית, ואם אתחיל לכתוב באנגלית לא יספיקו לי שנות חיי כדי להישמע בה כמו בשפת הלב שלי, בעברית.
משפחתי חיה כאן. אבא שלי, אחיי, גיסותיי, אחייניי ואחייניותיי, בני ובנות הדודים והדודות שלי וילדיהם. אנחנו משפחה גדולה, ברוך השם, והמשפחה היא רשת הביטחון שלי, באופן מעשי, לא רק מוצהר, בחיי היומיום.
חבריי כאן, המתים והחיים, אלה שמצויים בפועל בתוך חיי ואלה שנעלמו מהם עם הזמן. חבריי, בני זוגי לשעבר, כל מאות ואלפי בני האדם שאני מכיר מנתיבי חיי, לקוחותיי בעבר, תלמידיי, סופרים ועורכים שעבדתי איתם, אנשים שקראנו איש את יצירות רעהו כדי להקציען. איך אפשר לעזוב את כול אלה? איך אפשר לחיות בלעדיהם בכלל?

מי שמכיר אותי היטב יודע, שאני חי חיים של בדידות. למרות היותי מוקף בבני אדם, אני אדם בודד מאוד, המבכר את בדידותו ואת החיים בתוך עולמו הפנימי יותר מכול דבר אחר.  אני מקרב אלי רק מתי מעט. בני משפחתי, חבריי הקרובים, תלמידיי.

את הבדידות, או יותר נכון ההתבודדות הזאת, אני יכול להרשות לעצמי במולדתי, במקום שלמדתי לשרוד בו. לא בארץ אחרת. כאן תמיד אצליח איכשהו לגרד פרנסה. ואם לא, יהיה מי שיעזור לי. בארץ אחרת אהיה זרוק לכלבים. אני וילדיי. ומכיוון שיש לי אחריות כלפיהם, ועלי לדאוג לפרנסתם ולכלכלתם, לבריאותם ולביטחונם הרגשי, לגדילתם ולעיצובם כבני אדם, אני נשאר איתם כאן. בבית.

אבל הבית הזה הוא לא ביתי. הוא לא המקום שגדלתי בו. הוא היה למשהו לגמרי אחר. למקום, שהדרך היחידה לשרוד בו היא לרמות את המערכת. להוריד פרופיל, לשרת קל"ב, להעלים מס, לחפף, לעשות כמה דברים בבת-אחת, באופן שטחי, כי זו הדרך היחידה שלך להתקיים. זה מקום שהדרך היחידה לחיות בו היא בתוך בועה, שאתה יוצא ממנה רק כשביתך מותקף במטח טילים, כשבניך מתגייסים לצבא, או חלילה, כשמישהו ממכריך או מקורביך נהרג או נפגע בקרב. בשאר הזמן אתה לומד לכוף את ראשך, לחיות איכשהו, ולהדחיק את המחיר שהחיים כאן דורשים, מס גולגולת, מס מוות.

ואם לרגע אתה שוכח זאת, באה המציאות ומזכירה זאת בפניך. בסיורים במחנות ההשמדה בפולין – או בעליות האחרונות ארצה, של יהודים שהבינו כי אינם יכולים להמשיך לשבת על סיר הבשר שלהם בפאריס, לא מפני שהוא טריפה, אלא מפני שהוא בוער.

לא אלה החיים שהייתי רוצה להוריש לבניי. אבל גם אינני רוצה להוריש להם חיים בארץ אחרת. אני רוצה שידברו עברית, יחשבו בעברית, יבינו גם ערבית וידברו בה, אני רוצה להכיר להם את הארץ. לטייל איתם בהריה ובעמקיה, לספר להם את האגדות על עצי הכרמל ולהכיר להם טיון דביק, קידה שעירה, גילגל ועוד הרבה. אני רוצה שיריחו איתי ריח שדה בכל אחת מעונות השנה, ושילכו ברחוב מבלי לחשוש שמישהו ירצה לפגוע בהם מפני שהם יהודים.

וזה האבסורד הגדול ביותר של החיים פה. הקמנו מדינה יהודית כדי להיות מוגנים ובטוחים בה. אבל מאז הקמתה אנו מותקפים מדי כמה שנים. לכן יש לנו צבא שחובה לשרת בו, לכן נהרגים לנו בנים. אבל זה כבר הפך מזמן למעגל דמים שאין מוצא ממנו, אלא הגירה.

ואז הגלגל יחזור. כי כזוהי ההיסטוריה בכלל, וההיסטוריה היהודית בפרט. מגאולה לחורבן וחוזר חלילה.  ועכשיו השאלה היא על איזה צד אתה מהמר.

החיים כאן הם הימור גמור. אתה מגדל ילדים, ולמן הולדתם אתה יודע שאינך יודע אם מישהו מהם לא ייפול בקרב או ייפגע בתאונת אימונים. אני לא מבין איך אפשר להיות הורה במדינה כזאת, ודאי לא איך ניתן להמשיך לחיות אחרי שאובד לך בן. אבל כמו כולם, גם אני גדלתי על זה שאין לנו ארץ אחרת, ולכן מדחיק את האימה ומשתדל לשרוד.

 

תגובה אחת בנושא “מזל שהגיעו הצרפתים.”

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s