ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

ייסורי הגמילה (ומילת תודה לטיגיסט. וגם לאילנה, להילה ולמפקחת על המעון של ויצ"ו.)

אזהרת פתיחה: זה פוסט ארוך ומפורט, שמיועד בעיקר למי שסיפורי גמילה מעניינים אותו.

שלשום בלילה, ערב שישי, ישבתי עם אילנה בחצר ושוחחנו על הילדים. התייעצתי איתה לגבי כמה עניינים. בשלב מסוים בשיחה היא אמרה לי, שהייתה שמחה לבקר בגן, כדי לראות איך הילדים מתנהגים שם ליד השולחן.

"מה זאת אומרת," אמרתי, "הם יושבים כמו ילדים גדולים ואוכלים."

"אם ככה, למה אין להם הרגלי אכילה בבית?" שאלה אילנה. "הם מסתובבים עם יוגורט וכפית בחצר, או אוכל אחר. וכשהם יושבים לשולחן הם מתפרעים. למה זה קורה?"

"בגלל הבקבוק," השבתי לה. "תמיד עם שובם מן המעון הם מבקשים בקבוק מטרנה, או לחילופין ארטיק, גלידה או פיצה, ואני נותן להם את זה. ואז, בשש ורבע-שש וחצי, כשאני מתיישב איתם אל השולחן כדי לאכול, הם כבר שבעים, דוחים את האוכל שבישלתי להם או משחקים איתו. אבל בשמונה, כשאני משכיב אותם לישון, הם דורשים את בקבוק המטרנה, ואז עוד אחד באחת עשרה וחצי בערך, ועוד אחד בארבע וחצי-חמש בבוקר."

"חוץ מזה, בגן הם יושבים ליד שולחן ילדים, ואני מושיב אותם מולי, על הגבהה, על כיסאות של גדולים, כי הבנתי שחשוב שאוכל איתם יחד את ארוחת הערב," סיפרתי לה. "יכול להיות שהגובה הזה מפריע להם."

"אז קודם כל תפסיק עם הבקבוק," ענתה לי אילנה. "הם כבר מזמן בגיל שעליהם לטעום מבחר טעמים. וגם תפסיק עם הפיצה והארטיקים והגלידות. מה זה פיצה? קמח לבן, קצת גבינה צהובה ומיץ עגבניות? אלה קלוריות ריקות. תן להם אוכל אמיתי. אבוקדו, טחינה, ביצה, טונה."

ואחרי כן גם המליצה לי שוב להרגיל אותם מחדש לישון במיטותיהם, כחלק מהחינוך לגבולות.

אבל התקשיתי לקבל את דבריה, כמו שבדרך כלל אני מתקשה לקבל את דבריה, שנאמרים מתוך ידיעה מקצועית וניסיון רב שנים. אני תמיד מעדיף ללכת בדרך שלי. לגבי הבקבוק, היה לי ברור שזה נוח לי. שבאיזשהו מקום זה פותר אצלי בעיות, סותם חור, שברגעים שבהם אין בי טיפת כוח או מחשבה יצירתית, מה להכין להם לאכול הערב, אני מסתמך, בתוך תוכי, על הבקבוק.

"הילדים לא אוכלים כי הם יודעים שבסוף תישבר ותיתן להם בקבוק," אמרה לי אילנה בהקשר הזה. "אם אתה מחליט להפסיק עם הבקבוק, אתה מוכרח להיות עקבי."

סיימנו את שיחתנו. החלטתי להכין מראש ביצים קשות לבוקר, כדי שלא יחלוף זמן רב מדי מהשכמתם ועד לארוחת הבוקר. לא היו לי טחינה ואבוקדו בבית, אבל ביצים, טונה וירקות ולחם עושים בהחלט ארוחה משביעה, חשבתי לעצמי.

מעט לפני שקמו אפילו לקחתי את האומפרדקס, הכדור להפחתת חומציות בקיבה, שעלי ליטול חצי שעה לפני ארוחת הבוקר וארוחת הערב, כדי שאהיה מוכן פיסית לאכול איתם.

הם קמו, וכך היה. הוצאתי את ארוחת הבוקר, והצעתי להם לאכול. וכדי שירצו לאכול, אכלתי מולם.

אבל הם בקושי נגעו במשהו. דניאל אכל קצת חלבון, כמה פיסות מלפפון, מיכאל לא נגע אפילו בזה.

לא נשברתי. החלטתי לצאת איתם לגן המשחקים הקטן ולכיכר בשדרות רוטשילד, ולקחתי איתי שני תפוחים, שני תפוזים ושתי בננות. אם ירצו לאכול, יהיה לי במה להאכיל אותם, שאינו בקבוק מטרנה.

שיחקנו בגן המשחקים, שהיה ריק מאדם בשעה מוקדמת זו של שבת. די מהר הם ביקשו לאכול. נתתי להם בננות, שאותן כרסמו רק כדי מחציתן. אחרי כן ביקשו תפוח, ולא רצו שאחצה להם אותו. הם רצו לתקוע בו את שיניהם ולאכלו בשלמות.

הם אכלו חצי תפוח, ואז עברנו לכיכר. אגב משחקים בכיכר ביקשו תפוז.

התיישבתי על ספסל עץ, הוצאתי את הסכין שהבאתי לצורך זה מן הבית, וחתכתי להם כל תפוז לשמונה פלחים. הם כרסמו את כולם בתיאבון.

אחרי כן עברנו ל'אספרסו בר.' התכוונתי רק לנקות אותם עם מגבונים ולהמשיך לטייל, אבל הילדים ביקשו להיכנס פנימה, התיישבו ליד שולחן והצביעו על עוגת מרנג שנחה עם חברותיה עם הדלפק.

הזמנתי להם מרנג גדול אחד. חציתי אותו לשניים. בינתיים ביקשו מים, אז הבאתי להם שתי כוסות חד פעמיות עם מים.

ואז קפצו מכיסאותיהם, נטלו מעמדת הכלים החד פעמיים שתי כפיות פלסטיק, שבו אל השולחן והחלו 'מבשלים' פיסות מרנג בכוסות המים.

העליצות הייתה רבה, וגם הלכלוך.

לזכותם ייאמר, שכאשר סיימו ביקשו מגבונים, ניקו את השולחן, ואחרי כן נשכבו על הרצפה כדי לנקות גם אותה במגבונים. וזה רק מפני שמנהל המשמרת לא נתן להם את המטאטא שאחז בידו.

בבית הגשתי להם פיסות פולקע בתנור, עם אטריות שעועית מבושלות בירקות ובמיץ עגבניות, ומעורבבות בתבשיל שהכנתי מפולי אזיקי, סוג חדש לי של קטנית שהמליצו לי עליו בחנות הטבע 'נרולי,' שנפתחה ליד ביתנו.

דניאל אכל מן העוף. איש מהם לא אכל מן התוספת. בינתיים הוצאתי מן המקרר את ארוחת הצהריים שלי – דג בורי בגריל, שאחי הכין רבים מדי ממנו לשבועות, ונתן לי שני דגים מוכנים בצידנית הביתה.

ברגע שהתיישבתי לאכול את הדג, מיכאל הושיט את ידיו אליו וביקש לאכול ממנו.

נדהם הסרתי מן הדג את אדרתו, את העצמות, ומוללתי ביד פיסות בשר זעירות, מוודא שאין בהן עצמות, ומושיט אותן לבני.

הוא אכל אותן בתיאבון, אגב חיקוי תנועות פיו של דג בשפתיו. כלומר, הוא הבין בדיוק מה הוא אוכל, וקיבל את זה.

מאושר מהם הלכנו יחד לישון.

אחר הצהריים נסענו לאבא שלי, להיפגש עם קרובי משפחה. לפני שהתעוררו הכנתי להם חלה עם שוקולד למריחה. אני מתעב את זה. אבל בגן נותנים להם את זה מדי פעם כארוחת ארבע.

הם לא נגעו בזה. אבל בדרך, באוטו, כשהבינו שאין בקבוק, ביקשו את זה ואכלו את זה כל הדרך.

לאבא שלי כבר הגענו מרוחים בשוקולד.

כשהגיעו האורחים, הצעתי לילדים מלון ואבטיח. במלון הם לא נגעו. את האבטיח זללו בתיאבון, וגם מישמיש. הם נהנים בעיקר מן המילה, משמו של הפרי, שהם הוגים בהנאה רבה בשפתותיהם, ורק אחרי כן גם מטעמו.

רק אז, ברבע לשמונה בערב, הכנתי להם בקבוק מטרנה, כדי שינחם אותם וירדים אותם בדרך הביתה.

אתמול היו כל היום במעון, לא קיבלו בקבוק בארבע, אבל כשחזרנו מגן המשחקים ביקשו עוגה, ואני, באיוולתי, הלכתי איתם למכולת ואפשרתי לכל אחד מהם לבחור לעצמו רוגעלע. זה כמובן חיסל את הסיכוי שיאכלו ארוחת ערב משביעה.

אבל מיכאל בכל זאת תפס חצי סטייק של בשר הודו, שהכנתי על המחבת עם תבלינים 'רכים,' ואכל ממנו בתיאבון.

הקרנבל החל בלילה. בשמונה וחצי בקבוק. אחרי כן החלטתי שדי, שאתן להם, כפי שהמליצו לי, בקבוק מהול. כלומר, אותה כמות מים עם רבע כמות אבקה.

זה מה שקיבלו בשעה אחת עשרה. כתוצאה מזה, באחת ועשרים לפנות בוקר דניאל העיר אותי וביקש עוד בקבוק, ואחריו כמובן גם אחיו. לבסוף, בחמש ועשרים העירו אותי בדרישה לבקבוק נוסף. הפעם נשברתי ונתתי להם בקבוק שלם.

בבוקר, בדיוק כשסיפרתי לגננת במעון על מאורעות הלילה, בדיוק כששאלה אותי למה בעצם אני רוצה לגמול את הילדים ממטרנה, הרי יפסיקו איתה לבד כשיהיו מוכנים, הסברתי לה את הסבריה של אילנה. בדיוק אז הגיעו למעון טיגיסט וילדיה לביא ורותם. "הנה, היא הדוגמא שלי," הצבעתי על טיגיסט, "היא אמרה לי שגמלה את הילדים בבת אחת."

"ברור, רק בבת אחת, קאט וגמרנו," השיבה לי טיגיסט, כאילו המשכנו לנהל שיחה, שהתחלנו בה זה מכבר. "תוציא את הבקבוקים עם הפטמות מהבית. שלא יהיו כאלה בבית יותר. יהיו שניים שלושה ימים קשים וזהו. תיפטר מזה אחת ולתמיד."

בצהריים, כשבאתי לקחת את הילדים, פגשתי את הילה, מנהלת המעון, עם המפקחת מטעם ויצ"ו. ביקשתי להיכנס לשוחח איתן, ולשמחתי הן היו פנויות. סיפרתי להן על התלבטויותיי באשר לבקבוקי ההאכלה, וגם לסדרי השינה. סיפרתי שכמעט לא ישנתי הלילה, מפני שמדי כמה שעות העירו אותי הילדים בבקשה לעוד בקבוק מטרנה.

"בטח," אמרה לי הילה, "הבעיה עם הבקבוק היא, שהוא מעלה בבת אחת את רמת הסוכרים בדם, ואז היא גם יורדת בבת אחת, והילד מתעורר רעב, מפני שהגוף שלו דורש עוד בקבוק. זה מעגל קסמים. חוץ מזה, אילנה צודקת לגבי הפיצה והארטיקים. כל הסוכרים האלה גורמים לקשיי הירדמות ושינה, והילדים בהחלט צריכים לעבור למזון מוצק. זה חשוב מאוד, כדי שיתרגלו תנועות לעיסה, ועימן יפתחו את שרירי הלסת ושרירים אחרים."

באשר לשינה, המפקחת הציעה לי להחזיר אותם למיטותיהם. בתחילה הדפתי אותה. אמרתי לה, שכהורה יחיד חשוב לי להיות כמה שיותר זמן עם ילדיי, ולהעניק להם כמה שיותר מעצמי. היא אמרה שהיא מכירה את הגישה הזאת ומכבדת אותה. אבל שייתכן, כי הסיבה בשלה הילדים מתעוררים מדי לילה, כשאני עורך או כותב במטבח, וצועקים עד שאני מתרצה ובא לישון איתם היא, שהם פשוט התרגלו לישון בשלושה, וכאשר מישהו חסר במיטה הם קוראים לי כדי להשלים את החסר.

"עכשיו נתת לי נקודה למחשבה," אמרתי לה. הרי כל עוד הילדים ישנים איתי במיטתי, המצויה בחדר העבודה שלי, אינני יכול לעבוד במחשב הנייח. עלי כל הזמן לנדוד אל המחשב הנייד, וזה מסרבל את עבודתי וגם מקשה עליה.

היום, כשנסעתי עם הילדים מן המעון הביתה, הכנתי אותם בדרך לכך שיותר אין בקבוקים. שהם ילדים גדולים, שהאוכל הזה נגמר, ושכדאי שיאכלו היום היטב, כדי שלא יהיו רעבים בלילה, כי בלילה יוכלו לקבל מים בלבד. אבל, אמרתי להם, כשנגיע הביתה נכין יחד סלט פירות לכבוד סבא.

קיוויתי שיאכלו פירות ויהיו שבעים.

הוצאתי מן המקרר פלח אבטיח, פלח מלון, חצי תפוח ושתי בננות, ונתתי להם לחתכם.

הם חתכו את הפירות בשמחה ובמרץ, על שולחן הילדים הקטן. אחרי כן הכניסו את חתיכות הפרי לקעריות, ואז שמו אותן על הגז ב'מטבח' שלהם. עד שם זה היה נחמד.

זה נהיה קצת יותר מטריד כשדחפו את קעריות הפרי לתנור האמיתי בבית, והפרי נשפך במרווח בין התנור לדלתו, ואז הם סגרו את הדלת, מוחצים את חתיכות המלון והאבטיח, התפוח והבננה, כך שהתנור היטנף והרצפה נמלא בחתיכות פרי ובעסיסן.

אחרי כן הם גם לקחו את הפרי שוב אל הסלון, לשחק בו בפינת המטבח שלהם, ואז הייתי צריך לאסוף את הכול בידיים, ובסמרטוט, מן הרצפה.

כשאבא שלי הגיע, הציע מיד, כהרגלו, שנלך לפיצה.

"לא, אבא," אמרתי לו, והסברתי לו למה. "הילדים צריכים להתרגל לאכול אוכל רגיל, מזין ומשביע."

הלכנו לשחק איתם. כשחזרנו הביתה הוצאתי קופסת זיתים מופחתי נתרן שהם אוהבים, חתכתי סלט ירקות מהיר וחיממתי סטייק הודו. הם לא רצו לגעת בהודו. אכלו רק זיתים. והרבה מהם.

הוצאתי אבוקדו. מרחתי אותו על פרוסה, זלפתי עליו לימון וזריתי עליו מלח. אחרי כן חתכתי את הפרוסה לחתיכות קטנות, כמו שיעצה לי אילנה.

דניאל, שאוהב לימון ומלח, אכל את זה בתיאבון. הוא גם טעם מן ההודו. מיכאל דחה הכול ודרש רק עוד ועוד זיתים, וכשהחלטתי שדי לי מזה, הכנתי לו טחינה, מרחתי על לחם, חתכתי לחתיכות קטנות ושיבצתי בכל אחת מהן זית.

הממזר ליקט את הזיתים בלבד וסירב לאכול את הלחם בטחינה. ליתר דיוק, הוא זרק ממנו והלאה את הצלחת, שפך את כוס המים, השליך את הסכו"ם.

הורדתי אותו מן השולחן עד שיירגע.

הלכנו להתרחץ, סבא נסע הביתה. ואז מיכאל ביקש 'גן'. 'גן' זה שם קוד לדגנים. עם חלב.

כשראה דניאל שאני מכין למיכאל קערת דגנים בחלב ביקש גם. מאושר הכנתי גם לו קערית, ומיהרתי להוציא את שולחן הילדים והכיסאות לחצר, כדי שיתרגלו לאכול מסביב לשולחן גם בבית, אפילו אם זה בחצר המועדפת עליהם.

דניאל אכל את מלוא הקערית. מיכאל טעם ואחרי כן סירב להמשיך, גם לא בידיה של אלקה, שבאה לעזור.

כל הפצרותיי לא הועילו. מיכאל סירב לאכול.

אבל אז לפתע ניגש למקרר, ביקש שאפתח אותו, והצביע בידו על גביעי 'גיל' שהיו בו.

נדהמתי. הרי בלי סוכר אין בזה טעם (לילדים).

"אתה רוצה לבן?" שאלתי.

"כן," השיב לי מיכאל, "גן." כלומר, כמו בגן.

הוצאתי את גביעי ה'גיל', תקעתי בהם כפיות ונתתי לילדים. מיכאל אכל חצי גביע ושפך את חציו האחר על השולחן, מורחו בהנאה עליו. דניאל אכל קצת פחות, אבל הגיש לי את השארית, שלא תישפך לו.

בשמונה וחצי ישבתי איתם לשעת סיפור, ואחרי כן הזמנתי אותם למיטתי. חשבתי לעצמי, שדי בגמילה אחת הערב. לא כדאי להכביד עליהם בכול.

הם נשכבו על המיטה, אבל שלא כהרגלם, הפעם לא קיבלו בקבוק מטרנה ש'יגליש' אותם אל תוך השינה.

מיכאל ביקש 'האם בוק.'

אמרתי לו שאין. שזה נגמר ולא יהיה יותר.

הילד פרץ בבכי, והתחיל לנדנד, בבכי של תובענות ודרישה וסירוב לקבל את האבדן.

אני חזרתי שוב ושוב על ההסבר, שאין ולא יהיה יותר. וגם בלילה לא. אבל בבוקר אקנה מטרנה ואתן להם בקבוק.

הבכי לא נפסק. הוא גבר ונמשך כמעט שעה. חשבתי שאני משתגע. הרי הדבר הכי מיידי שאני רוצה לעשות הוא לשבור את המילה של עצמי, לוותר לילד, לומר לעצמי שהוא רק ילד, רק תינוק, מה אכפת לי אם יאכל בקבוק עוד כמה חודשים, ולרוץ להביא לו אחד.

אבל לא. הפעם הקשחתי את לבי. ידעתי שאני לא מוכן להמשיך לעבור איתם את הלילות האלה, שבהם הם מתעוררים כמו תינוקות בני יומם, מדי ארבע שעות, ודורשים את המטרנה. די. זהו. נגמר לי. ומוטב שייגמר גם להם.

בו בזמן גם מאוד ריחמתי עליו, וכעסתי על עצמי. תראה מה אתה עושה, אמרתי לעצמי, אתה מנצל את כוחך ההורי על פעוט בן שנתיים ומחצה, וגומלו באכזריות מבקבוק המטרנה, שמלווה אותו למן היום בו נולד, בעוד שאתה לא מסוגל לקחת על עצמך תהליך גמילה מעישון, למרות שברור לך שזה מה שאתה מוכרח לעשות. איך יש לך לב לעשות כזה דבר למיכאל?

התייסרתי. באמת. אבל התאפקתי.

אחרי שעה של בכי, הפצרות מצידו והצעות תפריט מצידי, אמר שהוא רוצה לאכול.

לקחתי אותם למטבח. חיממתי שוב פיסות סטייק הודו, שמתי בצלחותיהם. מיכאל נעץ את מזלגו בבשר ואכל 4-5 חתיכות הודו כאלה.

אחרי כן התחיל לשחק עם האוכל. הורדתי אותו מן השולחן, והוא יילל ודרש עוד אוכל. אבל לא את ההודו.

נזכרתי שאילנה הכניסה לי הערב למקרר קערה של פיסות סויה בירקות וברוטב שבישלה ענת, בתה. אז עשיתי מזה 'עניין,' שאילנה נתנה לי בשבילם אוכל ש'תתי' בישלה, חיממתי אותם ושמתי בצלחתם.

דניאל כרסם כמה פיסות גזר וטען שזה חריף, אף על פי שלי זה היה מתוק. אולי ענת זרתה מעט פלפל שדניאל חש בו בקצות המתיקות. מיכאל טעם נבטים וקרא להם 'פסטה.' לא תיקנתי אותו כמובן. ואחרי כן גם פיסת סויה. אבל זה לא עבד. הם לא המשיכו לאכול את התבשיל.

עייף לגמרי אספתי (פעמיים) את צלחות התבשיל והחזרתי אותו למקרר. ואז הצעתי למיכאל לחם וגבינה, והוא הנהן. וברגע שהוא ביקש זאת, גם דניאל רצה. אז הכנתי כריך מגבינת סקיי, חתכתי אותו לקוביות קטנות ושמתי לכל אחד מהם ארבע קוביות בצלחת.

דניאל, שהיה כבר שבע, לא נגע בזה. מיכאל אכל שתי קוביות, כלומר חצי פרוסת לחם עם גבינה לבנה.

זהו.

עכשיו הם כבר ישנים.

כבר הרבה זמן לא עברתי סאגה ממושכת כזו עם אוכל. אני גם מאוד עייף מליל אמש, ולפניי עוד לילה, שבו אצטרך לסרב לבקשתם לבקבוק, ולהציע להם מים בלבד. אין לי מושג איך אעבור את זה. דבר אחד בטוח. אין לי כוונה להישבר. די. נגמר לי. הילדים כבר גדולים, אני מבשל להם אוכל נהדר, וראוי שילמדו לאכול אותו, כמה שיותר מהר.

הרבה עצות אני מקבל מכול עבר, בכל נושא הקשור בגידול הילדים. כך גם באשר לסדרי תזונתם ושנתם. מסתבר, שאצלי לא הקומון סנס מדבר, אלא ההכרח. שמגיע איזה שהוא רגע, שבו אני מחליט לעשות שינוי כי אחרת פשוט כבר אי אפשר.

ואז אני כבר לא רחום כמו אימא. אני עקשן כמו שור.

עכשיו נראה אם השור גם יוכל לישון הלילה.

מודעות פרסומת

תויג כ: , , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: