שבת של צמחונים.

     את השורות האלה אני כותב שעה שלונה מאושפזת ב"וטרינר תורן," עם עירוי לווריד והשגחה למשך הלילה, אחרי שני התקפי אפילפסיה בהפרש של כמה שעות זה מזה. אני מקווה, שעד הבוקר יתייצב מצבה, ושלא תקבל עוד התקף, משום שכל התקף כזה פוגע בה פגיעה מוחית.

     אני מגדל אותה מאז היותה גורה בת יומה, זה כחמש עשרה שנים. יכולות להיות לה עוד כמה שנים טובות איתנו, איתי ועם הילדים, שאוהבים אותה מאוד, וקוראים לה "לוני." אבל גם הם כבר יודעים שהיא חולה. לפני שלושה ימים החלה מקיאה ומשלשלת שלשול דמי, מה שהעיד על חזרתה של דלקת המעי הרגיז שיש לה. כיוון שכך, קיבלה ארבע זריקות והחלה בטיפול תרופתי בכדורים. לקחתי את הילדים איתנו לווטרינר, כדי שיראו איך הוא מטפל בה, וילמדו אהבה לבעלי חיים, ואף הזמנתי אותם מדי בוקר וערב, ביומיים האחרונים, כדי לראות איך אני נותן לה כדור היישר לתוך הגרון, ואחרי כן מלטף אותה.

     השבת הזאת החלה בבילוי בחוף הים, תחת שמש שנתהפכה לשמיים מעוננים. בזמן שהותנו שם הילדים שאלו כלי מטבח של צעצוע מילד בקרבתם, דניאל עשה עוגה ומיכאל דג בתנור, מחול כמובן, והשתובבו במים, אף על פי שרוח ערה נשבה והגלים היו די קשים. הם גם זללו חצאי ענבים שהכנתי להם, יחד עם קוביות אבטיח, והיו שמחים.

     כשחזרנו הביתה אני בישלתי מרק עוף, פסטה מאורז מלא ברוטב עגבניות ומנה חמה של נתחי סויה ברוטב מקסיקני, מתוצרת "טבעל'ה." את המנה החמה הזאת קניתי בעבור מיכאל. מכיוון שהוא לא שש לאכול בשר, חשבתי שייתכן שגדל לי בן צמחוני, ושכדאי לנסות לתת לו מנה צמחונית. אבל אחרי כמויות הענבים שאכלו, הם לא נגעו באוכל (וכמובן דרשו וקיבלו בקבוק מטרנה רגע לפני שנרדמו במיטתי לשנת צהריים). אני אכלתי בעצמי את מה שבישלתי ואת המנה הצמחונית, ונדהמתי. כל כך נהניתי ממנה, שבכלל חשבתי לכתוב עליה פוסט בנפרד. על כמה חייהם של צמחונים וטבעונים שונים כיום, כשמגוון המזונות המוצע להם הוא כה רב, יחסית לזמן שבו אני הייתי צמחוני, בראשית שנות השמונים,  ובזמן שאחרי מלחמת המפרץ הראשונה, ראשית שנות התשעים.

     אז עוד הייתי מרתיח נתחי סויה עציים כאלה במים, סוחט אותם ומכין מהם חמין צמחוני או קציצות בעצמי. היום אפשר כבר לקנות אוכל צמחי מוכן מסויה, והוא מאוד טעים.

     אבל המחשבות האלה, על פרגון ל"טבעל'ה" ולתוצרתם, התפוגגו שעה שהילדים התעוררו אחר הצהריים אל כלבה בהתקף אפילפטי, וראו אותה מפרכסת על הרצפה.

     אחרי ההתקף הראשון, כשחזרה לעצמה, או כך לפחות חשבתי, מסתבר, יצאנו כולנו לטייל. הלכנו לגן של הטוטו, גן השעשועים הקרוב לביתנו, ובו תרנגולות ('טוטו' בלשונם של הילדים), התנדנדנו, התגלשנו, ואחרי כן עברנו לשחק בכיכר החדשה בשדרות רוטשילד, שם נהג הרכב העירוני לאיסוף של כיסאות הנוח העניק למיכאל ולדניאל סיבוב מסביב למזרקה, ברכב שלו, שנראה כמו קלנוע משא.

     אחרי כן עברנו לפיצה, וזללנו שני משולשי פיצה חתוכים לקוביות.

     בשלב הזה הגיע לשם אב עם שלושת ילדיו ופיטבול קשור לרצועה ארוכה מדי. בן-רגע הפיטבול התנפל על לונה, ונשך אותה בלשונה, שהייתה משורבבת מפיה בשל ההתקף שעברה. לונה דיממה וצרחה מכאב.

     נתתי לה מים, הרגעתי אותה, והאבא הזה נזף בילדיו, על שלא שמו מחסום בפי הכלב שלהם – מסתבר שהוא כנראה פרוד מאשתו – ואני עזבתי אותו, ולקחתי את הכלבה והילדים הביתה, שעה שהם אומרים 'דם, דם,' ומדברים בשפתם על הפציעה של לונה בפיה.

    מעט אחרי שחזרנו הביתה, ושיחקנו ברחוב ובחצר, באה אלקה עם ארטיקים שהכינה כבר מאתמול לילדים, ואחרי כן באו הנה שני חברים, ששניהם נועצו בי, כל אחד בזמנו, לגבי תהליך פונדקאות, וכעת האחד חובק שני ילדות מקסימות בנות שנה, והאחר – זוג בנים פגים, בני חודשיים ומחצה.

     כשפגשתי את האחרון, הבטתי בבניו שכובים בעגלה, חיבקתיו ובירכתי בקול ברכת שהחיינו. כמעט ופרצתי בבכי. כל כך התרגשתי לראותם. הרי ליוויתי אותו בכל התלבטויותיו עד הנה. והנה הוא לידי, עם שני בניו, ואומר לי, שזהו זה, מקץ חודשיים ומחצה נגמרו לו הכוחות.

     צחקתי, אמרתי לו שהוא רק בתחילת הדרך, אז מוטב שיירגע, וישיג עזרה.

     "תגיד," הוא שאל והביט בי, "בעולם אידיאלי, לולא היו לך חובות על התהליך הקודם, באמת היית עושה עכשיו עוד ילד?"

     "בלי לחשוב פעמיים," עניתי לו, "ולא אחד אלא שניים."

     וכן, אני יודע כבר מה זה אומר, אחרי שנתיים של הורות יחידנית.

     ואחרי כן תחבתי לו לתחתית העגלה כמה צעצועי תינוקות לעגלה וללול שעוד נשארו אצלנו.

     אחרי כן בא בני, הילדים עשו אמבטיה ארוכה ומהנה, לבשו פיג'מות ואז התיישבנו ארבעתנו יחד לאכול ארוחת ערב, במהלכה דניאל ניסה לטפס עלי כדרכו, ובכה כשלא אפשרתי לו זאת, ומיכאל שפך, כהרגלו, חצי גביע קוטג' על השולחן ואחרי כן מרח ושיחק איתו בידיו. כשסיימו, רחצתי להם את הידיים והפנים, ובני הזמין אותם לפוף כדי לקרוא להם סיפור.

     הוא קרא להם סיפורים ושר להם שירים, עד שאני סיימתי לאכול ולנקות מסביב, והצטרפתי אליהם.

     אחרי שהלך נשכבו יחד איתי במיטה, לישון, ונרדמו די מהר. אני עשיתי לידם מדיטציה, מנסה להחזיר לעצמי כוחות, התעוררתי ברבע לשלוש בצהריים והייתי ער כל הזמן הזה, וחשבתי על הספר שלי,  ואז באו לי מחשבות על האופן בו עלי לספר אותו, ומילים.

     אז ביקשתי מאילנה לצאת לחמש דקות לחצר, רצתי להביא לי אמריקנו חזק מבית הקפה הפינתי, חזרתי הביתה, פרשתי לפניי את חומרי הכתיבה, פתחתי את המחשב והתכוונתי להתחיל לכתוב.

     ואז שמעתי קולות משונים מכיוון הסלון, וזינקתי לשם, וראיתי את לונה מפרכסת, פרכוס ממושך ואיום.

     צלצלתי לווטרינר. הוא אמר שהיא חייבת עירוי ואשפוז, השגחה למשך הלילה. הוא לא יכול לתת לילה שלם, ולכן מחובתו להציע לי שאמצא מקום לאשפוז חירום.

     מיד נזכרתי בחברי הטוב אוהד פרי, שעובד בווטרינר תורן, והתקשרתי אליו. לשמחתי הוא היה במשמרת. 

     הטלפון הבא היה לאבא שלי. הוצאתי אותו מאמצע בילוי בהרצליה. במקביל ביקשתי מאילנה שתיכנס אלינו, עד שסבא יגיע, כדי שאני אוכל למהר עם לונה לווטרינר.

     אוהד יצא החוצה אל המכונית, נשא את לונה בזרועותיו אל הקליניקה, שעה שאני חיפשתי חנייה ליד "גן העיר." בינתיים בדקו אותה, וכשנכנסתי סיכמנו על אשפוז ועל מהלך טיפול. מרוב לחץ, גם לי התחילו כאבים בחזה. הודעתי זאת לחבר'ה, והרופא שם אמר שהוא פרמדיק, ושאל אם לא כדאי שאקפוץ ל"איכילוב" להיבדק.

     אמרתי לו שלא. שזו פשוט תגובת לחץ בשל מצבה של הכלבה.

     לאט לאט נרגעתי.

     רק עכשיו נכנסתי הביתה. שחררתי את סבא הביתה, לקחתי, כמו בכל לילה, אספירין, אכלתי יוגורט עם פייבר1 וחופן אגוזי מלך, ואני מרגיש שוב בן אדם.

     מה אומר ומה אגיד לכם, השבת הזאת הייתה עמוסה. עמוסה רגשית ועמוסת אירועים. אם אחזור להיות צמחוני אחריה, אל תתפלאו. וגם אם לא.

     בכל מקרה, כמו שאמרתי לו כשעזבתי את המרפאה, תודה לאל שאוהד נמצא בתוך חיי, ותודה לאל שאנחנו בריאים ושלמים.

     ועכשיו רק צריך שלונה תישן טוב הלילה, ותקום בבוקר שובבה ומלאת חיים כמו שאני מכיר אותה. כמו שהכרתי אותה עד אחר הצהריים האלה, לפני שני ההתקפים.

      ובדרך הביתה, עייף וסחוט רגשית, במכונית, הסתכלתי על עצמי ושאלתי את עצמי בלבי, "ככה, עם כלבה זקנה וחולה ושני ילדים בני שנתיים, אתה רוצה עוד ילדים?"

     "כן," אמרתי לעצמי, "אם רק אלוהים יעזור לי ויאפשר לי זאת, אז כן. שרק ייתן לי כוחות להמשיך לחיות, להיות בחיים."

     הסיכוי שזה יקרה הוא נמוך. בשביל זה אני צריך שאלוהים יזכה אותי באיזה פרס ספרותי גדול, או בלוטו, או בפיס – ובשביל זה גם כדאי לרכוש כרטיס שם, מעת לעת.

     אבל בשביל זה עלי לכתוב את הספר הבא שלי, שאני יודע שיהיה מאוד מצליח. וזה מתחיל במציאת זמן כתיבה.

     רק איפה אני ואיפה הכתיבה עם כלבה אפילפטית ושני ילדים.

     בסוף זה יהיה. הספר הבא, וגם אלה שאחריו. רק כדאי שאזכה במשהו מהר. השבוע, למשל. אסתפק בכלבה בריאה. אשמח על איזה רבע מיליון שקל פרס והבטחה לבריאות ולאריכות ימים.

     אחרי כן נראה כבר.

     שיהיו לכם חלומות טובים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s