כמה מילים על פחדיים הוריים ועל שאיפות גדולות

כפי שאתם יודעים, אני חבר בפרלמנט האבות, קבוצת בלוגרים ששמה לעצמה למטרה לשנות את תפיסת האבהות בחברה הישראלית. בתוך כך, מדי שבוע אנו קובעים נושא, עליו כולנו כותבים ואליו כולנו מתייחסים. השבוע הציע אחד מאיתנו את הנושא הבא: "אני מפחד שהילד שלי ייצא….. כי…. וזה מה שאני עושה בנידון."

כשהבטתי בהגדרת הנושא הזה חייכתי. זו הייתה תגובתי המיידית. מפני שאינני מפחד שהילד שלי ייצא כל דבר שבעולם. אם יש איזה דבר שאני בטוח בו הוא ביכולתי להקנות לבניי ערכי יסוד, ערכי אדם, ובראשם – כיבוד הזכות של כל אדם לחיות בדרכו, ובלבד שלא יפגע בזולת, ושיוויון ערך האדם, כלומר – היות כל נפש בעולם ייחודית בפני עצמה, וזכותה לממש ולבטא את עצמה בכל אופן, כל עוד אינה פוגעת במזיד בזולתה.

מתוך כך, ודאי לי שאשמח לראות את בניי מתפתחים לבני אדם בכל כיוון, בכל מישור ובכל מובן. יתר על כן, אני סקרן מאוד לראות לאן יתפתחו, לאן יובילו אותם אישיותם, שכבר בגיל שנתיים וחודש כבר ניכר ייחודה אצל כל אחד מהם, נסיבות גידולם וחינוכם, וכמובן נסיבות החיים.

הבוקר ראיתי את מיכאל רכון על דף נייר, בידו גיר פנדה, והוא מצייר בשקידה ובתשומת לב עיגולים ופקעות של קווים, על שולחן הסלון בביתה של אילנה, השכנה. היא קראה לי כדי לראותו בזה, והוא טפח בידו הקטנה על כיסא המחשב של אילנה, מזמין אותי לשבת למולו שעה שהוא מצייר. באותו זמן אחיו, דניאל, ניגש אל מגירת כלי המטבח של אילנה, הוציא ממנה, כפי שהוא עושה מדי יום ביומו, כל מיני כלי בישול, סידר אותם על הארץ והודיע שהוא מבשל.

"מה אתה מבשל, דניאל?" שאלתיו.

"עוף," ענה לי.

אחרי כן עזב את בישול העוף וניגש למזגן הקיר של אילנה, והפעילו בלא כל קושי, ממש כפי שהוא עושה אצלנו בבית. מטפס על הספה, מוריד ממדפי הספרים, אליהם הגליתי את שלט המזגן ואת שלט הטלוויזיה, את שני השלטים, מפעיל את הטלביזיה ואת המזגן, ושמח בזה.

אחר הצהריים, כששיחקנו ברחבת סוזן דלל, אליה הגענו עם שתי בימבות וכלבה ברצועה, הם השתובבו בתעלות המים מסביב לעצי ההדר ברחבה. מיכאל ביקש ממני עלים, להשיטם במים. דניאל השתתף במשחקו, אבל אחרי כן נמשך אל שער הברזל שבתוך החצר, משחק עם הבריח שלו. מאוחר יותר, כשכבר שבנו הביתה, ביקשו שניהם את מפתחות הבית והמכונית, טיפסו על המדרגה הראשונה בחצר וניסו 'לפתוח' את בריח השער, החוסם דרכם לגרם המדרגות העליון, באמצעות המפתחות שבידיהם.

התבוננתי בהם, שמחתי בזה שיש לי שני בנים סקרניים, המבורכים, כפי הנראה, ביכולת טכנית שאני חסר אותה, או הדחקתי אותה, מרוב אי-עידוד לפתחה, ושמחתי בזה.

מיכאל מגלה, בעיניי, תכונות של אמן. הוא רגיש, פגיע, בעל דמיון מאוד מפותח וראייה מרחבית מדויקת, והוא שקדן ומוכן ללמוד דבר, מכבד תהליך ומתפתח בו. דניאל שונה ממנו לחלוטין. הוא בעל קליטה מילולית מדהימה במהירותה, לומד הרבה דרך חיקוי והתבוננות, קופצני, לא מסוגל להתרכז בתהליכים ארוכים מדי או במשחקים מורכבים, וזקוק למגע עם חומר, עם אובייקטים, למוסיקה ולתנועה.

ייתכן שהכול עוד ישתנה, יתהפך, יתגוון. הרי הם רק בני שנתיים וחודש. רק היום הדהימו אותי, בשובנו מחוף הים. את פנינו קיבל יוסי השכן, שאמר להם "אהלן!". מיד, ממש מיד, השיבו לו שניהם "אהלן!" בצהלה, ובשארית היום שבו וחזרו על המילה הזאת, וגם באו ואמרו אותה לאילנה.

מאוחר יותר, לפנות ערב, גם נתתי בידיהם קלחי תירס מבושלים. הם למדו השבוע על הצבע הצהוב בגן, ואכלו כל אחד, במסגרת לימודם, קופסת גרגרי תירס שהבאתי בעבורם למעון. אז החלטתי להראות להם איך נראה קלח תירס שלם, וגם להתנסות באכילתו. נטלתי לידי קלח, כרסמתי בו מול עיניהם, מצמצתי בשפתיי שזה "יאמי" (אלוהים יודע מי המציא את המילה הזאת, אבל אני משתמש בה, מפני שלמדו אותה כציון לטעם טוב בגן), ואז נתתי את הקלחים בידיהם.

שניהם כרסמו בהם, לקצת זמן. אחרי כן החזירו אותם לידיי.

החיים עם שני בנים, תאומים, בגיל הזה, הם חוויה של פליאה. הם פתוחים לחלוטין אל העולם, סקרניים למול טבעו, מגלים בו בכל רגע משהו חדש. כך קיני הנמלים או ביתו של החולד, בדשא בחצר של סבא, כך מגרפת הדשא הגמישה וארוכת הניבים, כך השוני בין הסירנות של מכוניות ההצלה השונות – אמבולנס, ניידת, כבאית – ועוד המון המון תופעות ומראות ודברים.

אני משתדל לתת להם להתנסות בכול, ובלבד שאינו מסוכן להם או לסביבתם, להסביר להם כל דבר – זה עץ אלמוגן, זה שיח ורדים צהוב, זה שיח היסמין, או – כאן יש בור, לכל בית יש ארבע רגליים ששומרות עליו באדמה, וקוראים להן יסודות, וכדי לבנות אותם קודחים עם מקדח עמוק באדמה, ואז בא מערבל בטון ושופך בטון לתוך החור, וכך הלאה והלאה.

תפקידי הוא לאפשר להם מרחב רב ככל האפשר של התנסות, להסביר להם ככל יכולתי מה שהם רואים או שואלים לגביו – ולהניח להם להתפתח כרצונם.

זה, כמובן, תוך כדי איסור על אלימות, כדי שלא יגדלו לי שני עבריינים בבית.

אני מאמין, ומקווה, שאני עושה נכון.

אני עצמי הייתי ילד שונה בחברת הילדים. קצת דחוי, מאוד מופנם ומהורהר, רגיש לבעלי חיים ולצמחים ולבני אדם. ילד קורא, שנמשך הרבה יותר לעולמם של ספרים מאשר למשחקיהם האלימים של הילדים. הוריי נבהלו מנטיות נפשי, אבל בסופו של דבר למדו לכבדן ועודדוני בהן.

לילדיי ארצה לעשות את הדברים הרבה יותר פשוטים. שיהיו מי שהם רוצים להיות. שינקו את מלוא הלגיטימציה לקיומם ולזהותם ממני. ובלבד שיהיו בני אדם. ולכן, "אני מפחד שהילד שלי ייצא כמו אפוי בתבנית של סדר חברתי מסוים, כי זה, בעיניי, אסונו של אדם, ומה שאני עושה בנידון הוא לאפשר להם להתנסות ככל האפשר, להתפתח בדרכם, מבלי לעמוד בדרכם, אלא ללוותם בה בלבד."

 

אתמונהתמונהתמונהתמונה

2 תגובות בנושא “כמה מילים על פחדיים הוריים ועל שאיפות גדולות”

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s