שקית קטנה ומרשרשת של רעל, אבל מה זה טעים!

     אני יש לי אישיות מתמכרת. את זה אני יודע מגיל ארבע עשרה, שבו החלו ארבעים שנות התמכרותי לניקוטין, ולקפאין. לכן נזהרתי תמיד מסמים ומאלכוהול. ידעתי באיזו קלות אני עלול להידרדר להתמכרות. לכל התמכרות. ככה זה גם עם חטיפים, הנושא שהתבקשנו לכתוב עליו השבוע, ב"פרלמנט האבות."

     הבעיה היא שאני אוהב חטיפים. מאוד אוהב חטיפים. מכל סוג ומין. צ'יפס דקים ומלוחים, שמתפצחים בהנאה מתחת ללשון, במבה שנימוחה בפה כשמגלגלים אותה על הלשון, וטעמה הנפלא נספג לאטו בחיך, בייגעלע מכל סוג ומין, קצרים וארוכים, טבעות ושמיניות, עם מלח ובלי מלח, עם שומשום ובלעדיו, העיקר הרחש שזה עושה בפה, עונג הגלוטן, ובעיקר סופה של השקית, כשמרטיבים את קצה האצבע, תוחבים אותה עמוק פנימה ומדביקים אליה, כמו במלכודת דבש, את כל שאריות המלח והשומשום, וישר לפה.

     את הבמבה המציאו, לפי ויקיפדיה, כשהייתי בן ארבע, בשנת 1964. אבל החטיף הראשון שפגשתי בילדותי היה פופקורן. זה היה החטיף הכי נפוץ פה בשנות השישים, הזמין והזול מכולם. והיה כיף גם לראות איך הוא מתחולל. אימי ז"ל הייתה מחממת קצת שמן בסיר, שופכת אליו שקית גרגרים קטנים, צהובים וקשים, סוגרת עליו במכסה, ואז, כמו במין קסם, מקץ כמה רגעים היו מתחילים הגרגרים לקפץ בתוך הסיר ולהכות במכסהו ובדופנותיו, ואימא הייתה אוחזת בסיר בזהירות, מסובבת אותו, כדי שהפופקורן יעלה למעלה והגרגרים הלא-עשויים יירדו למטה, ומשיבה אותו אל האש. 

     ומקץ כמה רגעים הייתה מוציאה מן הסיר ערימה של פתותי פופקורן לבנים וחמים, שופכת אותם לקערת פלסטיק, זורה עליהם כמות יפה של מלח, ונותנת לנו לאכלם.

     זה היה החטיף הכי כיפי. בימי הולדת, וגם סתם כך, ביום חול, כשהתחשק לנו משהו טעים לאכול, וכסף לא היה, וזה היה זמין וזול.

     ואחרי כן באו כל השאר. ביסלי גריל וביסלי בצל וביסלי פלאפל, אפרופו, ומה לא.

     תמיד השתדלתי למעט באכילת כל אלה. עד שפגשתי את בן זוגי הקודם, שהיה מכור לבמבה וקולה, ועד שנתקלתי בשקית אפרופו. אז החל אצלי המאבק בחטיפים. אבל הוא לא הסתיים בזה.

     בבגרותי, ועם התפתחותה של תעשיית המזון הישראלית, והתפתחות הייבוא, גיליתי גם את החטיפים האחרים – הדוריטוס, למשל, שהוא חטיף מענג במיוחד, בעיקר בטעמו הטבעי של התירס. אבל בעיקר בגלל המלח.

     התמכרתי למלח כשעוד הייתי פעוט.

     היום אני מבין שזה בגלל החטיפים. וקודם כל הפופקורן והצ'יפס (זה האמיתי, לא הפרוס דק דק).

     את הסכנה בצריכת מונוסודיום גלוטמט גיליתי אי שם בשנות העשרים לחיי. את הסכנה בצריכת מלח הדחקתי, עד להרצאה על "המצפן התזונתי" ששמעתי לא מזמן, במשרדי "תנובה," והיכתה אותי בהלם.

     הבנתי שאני מכור לא רק לניקוטין ולקפאין, שמהם אני פשוט לא מצליח להיגמל, אלא גם לסוכר ולמלח.

     וזו בדיוק הסיבה, בשלה אני משתדל מאוד, מאז אותה הרצאה, לא לתת חטיפים לילדיי.

     אבל את הטעויות כבר עשיתי. 

     החטיף ששבר אותי הוא הבמבה. זה התחיל דווקא במעון שהם הולכים אליו. אחת המטפלות נתנה להם במבה כבר בגיל שנה, כמדומני. שאלתי אותה אם זה בסדר, והיא אמרה שבטח שכן. כי זה נמס בפה.

     אז קניתי שקית וניסיתי, ואחריה עוד שקית, עד שמקץ זמן קצר גיליתי, שאני קונה כבר אריזות של עשר שקיות בדוכן הממתקים בשוק.

     זה מאוד נוח, שקיות הבמבה. זה חטיף מעולה לקחת אותו איתך לספארי, כדי לתת להם לנשנש בדרך, באשליה שהם אוכלים משהו מזין ובריא, או בדרך, באוטו, כמו הערב, בדרך לסבא. זה גם חטיף שלא רק הם, גם אני יכול ליהנות ממנו. ואני הרי מטורף על במבה מזמן.

     עד לא מזמן השליתי את עצמי שבמבה זה דבר בריא. אבל אז גיליתי מחקרים בנושא, וקראתי איך מייצרים אותה. הנה קטע ממאמרן של תמרה טראובמן ויולי חרומצ'נקו (הארץ, 6.4.2007), על תהליך הייצור של הבמבה:

     "הכנת החטיפים מתחילה מעיסה המבוססת על קמח תירס, המנופחת באמצעות עיבוד בתא לחץ, כדי לקבל מרקם אוורירי. ה"שרוך" הארוך שיוצא מהחור בתא הלחץ נחתך ליחידות קטנות, בגודל המתאים גם לאחיזה נוחה בידיים של פעוטות. אחרי אפייה קצרה בתנורים גדולים, מושפרצת על החתיכות עיסת בוטנים טחונים, שבדרך כלל מעורבבת עם ויטמינים וכך המוצרים "מועשרים"."

     ואני חשבתי שזה עשוי מבוטנים. מאה אחוז בוטנים. 

     ככל שאני מתעניין בנושאי תזונה, אני מגלה עוד ועוד עד כמה החטיפים האלה מזיקים, ואילו תחליפים בריאים רצויים תחתיהם. כך, למשל, בכתבתה של יעל גרוס אנגלנדר ב"גלובס",  או כתבתה של ד"ר מאיה רוזמן באתר "onlife." חוץ מזה, פעם, לפני שגילו לי סוכר והייתי שמן יותר בחמישה קילו, הקפדתי לא להכניס חטיפים הביתה כדי לא להשמין. כיום, אחרי שגילו לי סוכר, בשל ירידה במשקל, והצמידו לי דיאטנית, אני נזהר מחטיפים כדי לא להפר את איזון הסוכר בדם.

     חטיפים זה לא משהו שכדאי שיהיה בבית. לא בשבילם, ודאי שלא בשבילי.

     ועכשיו לגמילות הבאות. קפאין, ניקוטין.

     זה הניקיון הכי נחוץ בחיי והכי קשה ליישום.

     ועד אז, כשאנחנו הולכים למכולת לקנות 'חמשושים,' ומיכאל בוחר גם שקית 'שטוחים,' אני קונה להם אותה, ובבית, הם אוכלים שטוחים בודדים, החבילה נשכחת, גם ממני, נזרקת יחד עם עוד כל מיני ממתקים, שמגיעים הביתה בשקיות שי, במתנות וכדומה, והופכים לכר גידול של פרפרים במגירת הממתקים.

     עד שהכול נזרק לפח, המגירה נשטפת, וחוזר חלילה.

     כמה חבל שאי אפשר לשטוף באותה קלות את הגוף משנים ארוכות של התמכרות לניקוטין ולקפאין.

    

     

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “שקית קטנה ומרשרשת של רעל, אבל מה זה טעים!”

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s