מה נשתנה החג הזה מכל החגים

     שבכל הימים לא הייתי מעלה על הדעת, שמיכאל ודניאל ישהו בקייטנה עד ארבע אחר הצהריים בערב החג, וזה עשה לי עצוב בלב, אבל איפשר לי לקום בארבע וחצי בבוקר, לכתוב, לעשות כושר, לקחת אותם לקייטנה, לקנות מתנות, ללכת לדואר, לנקות את הבית, לקפל מכונה, לתלות מכונה, לשאוב אבק בבית ובחצר, לנקות את האוטו, לסרק, לגזוז ולרחוץ את לונה לכבוד החג.

     שבכל החגים לא היינו מתחילים את החג עם מטאטא ומגב בחצר של סבא, ואחרי כן באיסוף קקי יבש של הכלב של השכנים, שהפך את החצר של סבא למחראה, ואז בעישוב החצר מעשרות שיחים של שן הארי ומאות שיחי יבלית, כי הגנן הבריז לסבא בערב החג וצריך למצוא תעסוקה לנכדים הפעלתניים, שגירפו עשבים למדרכה וירדו לראשונה כמה פעמים משער החצר, שלא ננעל, אל המדרכה ליד הכביש, וכמעט הוציאו לי את הנשמה, ובסוף הלכנו כולנו לגן השעשועים, שם הראה מיכאל שהוא יודע כבר לפתוח לבד בריח של שער ברזל ולעמוד על סיפו, מול הכביש.

     שבכל החגים עד שסבא חזר מבית הכנסת ישבנו ושוחחנו בבית, והחג הזה התרוצצתי בתוך הבית ומחוצה לו, משגיח על הילדים, שכמובן שיחקו בתריסים החשמליים של סבא, שביקש במפורש לא לגעת בהם, כי אחד מהם מקולקל, ואכן תקעו אותו סופית, ושיחקו בדלתות ההזזה בסלון עד שנתפסו להם בהן הידיים, למרות כל האזהרות מצידי.

     שבכל הימים הם יושבים בשקט ואוכלים בהנאה את מרק העוף של סבא, והפעם לא קנו את מימרתי, לפיה המצה היא 'הפסטה של פסח,' וירקו אותה מסביב, וזרקו את העוף ותפוחי האדמה שמיהרתי להוציא מן התבנית, לפני שהיה ממש מוכן, העיקר שיאכלו וכבר יתעסקו במשהו במקום לריב ולהשתובב.

     שבכל הימים הם די נחמדים לבני דודיהם, והערב דניאל משך לכליל בת השלוש פעמיים-שלוש בשיער עד שחטף מכה על היד ובכה מעלבון, ואז נרגע בחיק אביו.

     שמיכאל השתולל ברמות שאין לתאר ממש, מודע לחלוטין לשובבותו ולמעבר הגבולות שלו, בוחן שוב ושוב את גבולות האסור והמותר.

     שבכל הימים אני עובר בשלום את ההשתוללות שלהם, והערב שתיתי שאריות של שני גביעי ייין של אחיי כדי לשמור על שפיות הדעת עוד הרבה לפני שהחל הסדר.

     שבכל הפסחים אני אוכל מצה ושתי קציצות געפילטע פיש, והפעם אכלתי חצי מצה מקמח מלא, שהבאתי בעצמי אל הבית, ורק קציצה אחת, ורק כף אחת של צלי, משום שהיה מבושל בסוכר ובפירות יבשים.

     שבכל הפסחים אכלתי בשקט את ארוחת החג, והפעם אכלתי אותה לשיעורין, כשעל ברכיי לפחות ילד אחד אם לא שניים.

     שמיאל ביקש שוב ושוב 'פיש,' שזה 'מיץ,' אבל כשאחי יאיר מזג לגביעים את היין דרש יין, ושתה תירוש, והמשיך לדרוש יין, עד שקיבל ממני מעט וירק אותו בשאט נפש. 

    שדניאל אמר בפעם הראשונה בחייו 'יין,' ואז גם טבל בגביע היין שלי פיסת מצה ואכל אותה בהנאה, ואחיו, שראהו בזה, ואף הוא היה על ברכיי באותה עת, ניסה לטבות פיסה גדולה ממנה, וכמעט הפך עלי את הגביע, ולבסוף הסתפקו שניהם בטבילת המצה בכוס המים שלי ובפירור המצה על צלחתי.

     שאבא שלי ודודי אמרו לי שוב ושוב ש'ככה זה ילדים' ו'אל תיכנס ללחץ' ו'אל תיקח את זה קשה,' כשכל מה שעשיתי היה להשגיח עליהם ולנסות להכניס אותם קצת לגבולות, ולדאוג שלא יכו איש את רעהו ואת בני דודיהם ולא ינשכו אותי ואת סובביהם או ימשכו בשערם.

     שלהחזיק שני ילדים בני שנתיים, בעלי רצון עצמאי, שובבים עד בלי די וגם שמחים וצוהלים, אבל מתעייפים, בלילה שהקריאה בהגדה בותחילה רק בשמונה בערב, שעת ההירדמות שלהם, מסתבר כדי בלתי אפשרי.

     שאת הלילה הזה הם מתחילים במיטותיהם, כי נרדמו, בעשר וחצי, כבר בדרך חזרה הביתה, במכונית.

     לשנה הבאה בני שלוש, ובע"ה בני חורין:)

     חג שמח, ולילה טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s