אולי אפשר בכל זאת היה מוטב להתחתן.

     תשמעו, אף אחד לא יכול לטעון, שאינני חרוץ, או שאינני יודע מהי עבודה קשה. אבל היומיים האחרונים פשוט קרעו אותי לגמרי.

     זה הצירוף של חגיגות יום ההולדת שנתיים של מיכאל ודניאל, המתקיימות מחר, יחד עם ההכנות לפסח, שכמו כל יהודיה כשרה, אני מוכרח שהבית שלי יבריק לפני כן. אז כבר לפני שבוע-שבוע וחצי התחלתי לנקות, בכל יום חלק מארונות המטבח וחלק מארון הבגדים.

     יום ההולדת הרשמי של הילדים יחול בשבת, 12.4.14. אבל המסיבה בגן מתקיימת מחר בבוקר, ובערב, לפי המסורת המשפחתית, הזמנתי את כל המשפחה לאכול אצלי ארוחת ערב. זה גם יקל על אבא שלי, שכבר הכשיר את הבית לפסח.

     אז ביום רביעי בבוקר, שבו לא הייתה לי סדנה, כי כל החברות בה עסוקות בהכנות לחג, הלכתי לשוק. פעמיים. וכשחזרתי הביתה פעלתי לפי הנחייתו של אבא שלי. הרתחתי מים בסיר גדול, והשריתי בו את גווי העוף וחלקי ההודו למרק. כשהבשר התבשל קצת, הוצאתי אותו מן המים, נקי מכל ג'יפה, והכנסתי אותו לסיר המרק.

     אחרי כן העמדתי מרק עוף על האש. בלי אבקת מרק. בשר וירקות מרובים. ידעתי כי עליו לשהות לילה במקרר, כדי שאוכל להסיר ממנו את מקפא השומן.

     בשאר הבוקר ניקיתי את ארון הסירים במטבח. לא רק את הארון, קרוסלה שבורה עם עומק בלתי אפשרי, אלא גם כל סיר וכל מחבת, חלקם עם סבון כלים, חלקם עם מסיר שומנים, וחלקם הלכו ישר לפח.

     אגב, תוך כדי זחילה בתוך ארון הסירים חשבתי על שרה נתניהו. שאלתי את עצמי, האם אי פעם הייתה צריכה לעסוק בעבודות כאלה, כמו ניקוי ארונות המטבח לקראת פסח, או צחצוח סירים. אמרתי לעצמי, שאני מתקשה להאמין, שהייתה מתייחסת לעובדים במשכן ראש הממשלה ובביתה הפרטי באופן שבו היא מתייחסת אליהם, על פי טענותיהם בכלי התקשורת, לו הייתה טועמת באמת את הקשיים הכרוכים בעבודות אחזקת הבית.

     ואני מקווה שאינני חוטא לה בזה, כמובן.

     הבוקר, אחרי הכושר, נעמדתי להכין קציצות בקר מבשר של צוואר בקר טחון, ברוטב מנגולד וחומוס. המתכון מהרשת. יצא מהמם. במקביל, הכנתי שניים וחצי עופות בתנור, ותבנית תפוחי אדמה. זה הפק"ל לארוחת שישי המשפחתית. כמו כן ניקיתי את הבית, את ארונות המטבח, את המיקרו ואת כל הכלים להגשה למחר, צלחת אחר צלחת, כוס אחר כוס.

     בשתיים נפלתי למיטה. אלא שהשעון המעורר שקניתי אתמול, כדי לא להיות תלוי בצלצול המעורר של הסמרטפון, העיר אותי מקץ 19 דקות. ויותר לא יכולתי לחזור לישון.

     ניחא. ממילא היה עלי ללכת ברגל מהבית לרחוב אליפלט, כדי לאסוף את המכונית מן החנות להתקנה ולתיקון של אזעקה. מנגנון האזעקה של המכונית שלי היה משובש מזה חודשים ארוכים, וטרד את מנוחת השכנים. לא רציתי שיעבירו את החג עם מכונית שמצפצפת באופן לא רצוני, אז הכנסתי אותו לתיקון הבוקר.

     כשבאתי לאספו חיכתה לי הפתעה. כשהוצאתי את כרטיס האשראי מן הארנק, בתקווה שעוד יש לי בכלל יתרת אשראי לתשלום בו, אמר לי בעל הבית, איש חובש כיפה ושמו קובי, "סע לשלום."

     הבטתי בו תמה.

     "זרקת לי משהו לפני שיצאת מכאן, וכשאני יכול לעזור אני שמח לעזור," אמר.

     כשהשארתי אצלו את האוטו הבוקר אמרתי לו, שאני לא יכול לעמוד בעלות גבוהה של תיקון האזעקה, כי אני מגדל לבדי שני ילדים.

     לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה.

     הכנסתי את כרטיס האשראי חזרה לארנק.

     "דע לך, שעשית מצווה," אמרתי לו, "תודה רבה."

     "חג שמח," אמר לי וטפח על שכמי בדרך החוצה.

     נסעתי משם לאסוף את הילדים מן המעון, מתברך בזה שישנם עוד צדיקים בעולם.

     כששבנו הביתה ידעתי שעלי לאפות שתי עוגות למחר, לצפותן, להרתיח ביצים קשות להכנת סלט הביצים המשפחתי, להכין לוקשען למרק של מחר, וגם להכין כמה מטבלים טבעוניים לשבת בבוקר, שם הזמנתי את השכנות שלי, אילנה וענת, רבקה ולבנה ואלקה, שתמיד עוזרות לי עם הילדים, לחגיגה קטנה של בוקר שבת. אבל לפני הכול היה עלי לדאוג להכנת שקיות יום הולדת למחר.

     אמנם, הגננת האחראית על הכיתה שלנו אמרה לי במפורש, שאין בזה צורך. די בעוגה. ואוסי, גיסתי שתחייה, תגיע מחר לגן עם שתי עוגות שאפתה, כמו שעשתה בשנה שעברה.

     אבל לי היה חשוב להכין להם גם שקיות יום הולדת, כדי שהילדים ייהנו מן המסיבה, וכנראה גם כדי להוכיח שאני אבא-אמא מושלם.

     אז כבר בשבוע שעבר קניתי את המצרכים לשקיות, דברי מתיקה והפתעות (כן כן, למרות רצוני להכין שקיות בריאות, ירדתי מזה. הבנתי שהילדים מצפים לשוקולד ולבמבה ולהפתעות, לא לגלילי פירות יבשים בקוקוס או לצימוקים וחמוציות). אבל למי בכלל יש זמן להכין אותן?

     בינתיים הילדים התחילו להשתולל. כשיצקתי את העיסה של העוגה הראשונה לתבנית דניאל כבר עלה על כיסא, עם כפית, והתחיל אוכל מן העיסה הלא אפויה. כשהורדתי אותו מן הכיסא בכה. גם מיכאל התלונן. הם רצו את תשומת ליבי, ואני הייתי עסוק בהכנת יום ההולדת שלהם. אבל מבחינתם לא הייתי איתם.

     אילנה וענת התנדבו לקחת אותם לטייל קצת, בינתיים חברי מיטשל הגיע, ויחד התחלנו מכינים את שקיות יום ההולדת למחר, 26 שקיות הפתעה. עבדנו בשיטת הסרט הנע. הוא מכניס משהו ואני משהו.

     אבל באמצע ההכנות חזרו הילדים מן הטיול והתחילה המהומה. הם רק ראו שקיות הפתעה, ומיד שלחו אליהן ידיים. לא הועילו ההסברים שהשקיות מיועדות ליום הולדתם החל רק מחר, ולכל ילדי הכיתה. הם צרחו ובכו, נשכבו על הארץ בבכי תמרורים ממש, ומדי פעם ניגשו שוב לשולחן בניסיון ליטול ממנו שקית.

     בחמש וחצי נתתי להם ביצה קשה וירקות. הם אכלו קצת. בעיקר דניאל. מיכאל הסתפק בלפורר את הביצה על השולחן. בשש הכנסתי אותם לאמבטיה. אחרי כן מיטשל ישב איתם בחדרם, עם ספרים, ואני הכנתי ממרח אגוזי מלך ובסיס לממרח עדשים.

     כשמיטש הלך הביתה הזמנתי אותם לטקס צחצוח שיניים. מאתמול אני מעמיד שני כסאות ליד הכיור בחדר האמבטייה, ומצחצח את שיניהם יחד איתם, למול המראה.

     אחרי כן ניסיתי להשכיב אותם לישון, כדי לשבת לאכול בעצמי. כבר גוועתי ברעב. אבל כמובן, רק שמעו שאני מכין לעצמי לאכול, מיד קמו ממיטתם ובאו אל השולחן. 'האם, האם!' קראו.

     בלית ברירה נתתי להם שוב לאכול. קצת מלפון ועגבנייה, זיתים, הם מטורפים על זיתים, פרוסת פסטרמה, חצי לחם חי עם גבינה לבנה שיוכלו למרוח אותה בעצמם.

     הם השתוללו. וגם התחילו זורקים דברים על הארץ. התאפקתי מלהגיב. אבל כשדניאל החל לטפס עלי ועל כיסאי, הרגשתי שאני מתפוצץ כבר.

     עם רבע שעה שינה בלבד, מחמש וחצי בבוקר, אחרי כמות עבודה מטורפת לחלוטין, ואפילו לאכול שלוש פרוסות עם גבינה וזיתים לא נותנים לי.

     סילקתי אותם מן המטבח ותחמתי אותו בספה. פשוט כדי לאכול את הפרוסה האחרונה שלי בשקט.

     איזה שקט. הם כמובן בכו ומחו.

     בסוף נשברתי. הדלקתי אור, הכנתי את ממרח העדשים בעוד הם מסתובבים לי בין הרגליים, בשמונה וחצי בערב, שעה שבה הם בדרך כלל כבר ישנים, ואחרי כן גם ציפיתי שתי עוגות שוקולד בקרם, והעליתי אותן לרבקה, כי אצלי במקרר כבר אין מקום לסיכה.

     ואז שוב הזמנתי אותם למיטה לישון. מיכאל עוד ניסה לדרוש ממני סיפור. אבל הבהרתי לו שאין לי כבר כוח לעמוד על הרגליים. ובסוף אמרתי לו פשוט 'די! לישון!'. כי את זה הם מבינים.

     ושניהם נרדמו, ואני יצאתי אל החצר, לעשן שתי סיגריות ברצף, מנסה להחזיר לעצמי קצת שפיות.

     בין לבין צלצל אבא שלי.

     "הבנתי מאוסי שמחר בבוקר אתה עושה מסיבת יום הולדת לילדים בגן," אמר לי.

     הקשבתי לו נדהם.

     "מה, לא אמרתי לך!?"

     "לא."

     "אוי ואבוי. אני ממש מתנצל. אני פשוט כבר שלושה ימים עובד מבוקר עד ערב."

     הייתי בטוח שהודעתי לו, בחיי.

     ואז גם נזכרתי ששכחתי להתקשר לכלנית, להזכיר לה את זרי הפרחים למחר בבוקר. ואמנם, כשכבר התקשרתי, זה היה מאוחר מדי. שוזרת הפרחים בחנות הלכה כבר הביתה, ויום הולדת שנתיים של מיכאל ודניאל יהיה בלי זרים.

     אבל יהיה.

     מחר עוד יש לי להכין סלט ביצים, סלט אבוקדו, עוד כמה דברים לשבת בבוקר. אין לי מושג איך אבא שלי עומד בזה, מדי שבוע, מזה שתים עשרה שנים. אנחנו רגילים לבוא לבית אבא מדי ערב שישי, לארוחת שבת, מקבלים כמובן מאליו שיהיו לנו הסלטים הקבועים על השולחן למנה ראשונה, מרק העוף של אבא והעוף עם תפוחי האדמה בתנור. אבל רק כשאתה עומד ומכין לבדך את המרק הזה, את העוף ותפוחי האדמה ל-19 איש, ואת הסלטים, אתה מבין באיזה מאמץ זה כרוך.

     שיהיה בריא אבא שלי, בחיי. מעבר לזה שהוא עוטף אותנו בכזו אהבה, ושומר על המסורת המשפחתית, של מפגש קבוע מדי יום שישי, הוא מעמיד בפנינו כזה מודל של הורות, ושל חריצות בכלל, שצדק מיטשל חברי, כאשר אמר לי הערב, שעכשיו הוא מבין מאיפה החריצות שלי באה.

     "כן," אמרתי לו, "אבא שלי חינך אותנו ככה."

     וכך אני מניח שאני מחנך את ילדיי.

     החגיגות תהיינה מחר ומחרתיים, ואני מקווה שתשמחנה את לב ילדיי. דבר אחד אני יכול לומר לכם. הערב הייתה הפעם הראשונה שבה חשבתי לעצמי, שחבל שאין לי בן או בת זוג. שבאמת לקחתי על עצמי אתגר עצום, שלרגעים נדמה לי שהוא כבר מעבר לכוחותיי.

     אבל לפי החינוך שקיבלתי, וכנראה אעבירו לילדיי, עצם המחשבה הזאת, 'מעבר לכוחותיי,' היא פריבילגיה.

     לילה טוב.

    

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: