ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

7 פרגמנטים על הורות, ועוד אחד.

8 פרגמנטים על הורות

א.

     "אז עליך אבא שלך לא יכול לשיר 'אילן, ילד שלי נחמד,' אמרה לי השבוע מישהי, באמצע שיחה על כסף. נדמה לי שהזכרתי את גובה הכנסותיי ואת מצב חובותיי לעולם.

     היא שתלה אותי ברצפה. מה שאמרה היה כמו אבחת חרב. כמו מכת ברק. מדויקת, חדה.

     אני תיכף בן חמישים וארבע. אבא שלי בן שבעים ושמונה. אני כבר מזמן לא ילד, אלא גבר בגיל העמידה. אבל האמירה הזאת הממה אותי כמו מכת מערוך על ראשו של דג לא רק בגלל פוגענותה, אלא מפני שנגעה ביחסים ביני לבין הוריי, במידת יכולתם להתגאות בי.

     זה מקום רגיש אצל כל אדם. ואצלי אולי קצת יותר. הרי את רוב חיי הבוגרים חייתי בתקשורת, חשוף לעולם. זה לא עשה להוריי חיים קלים.

     מכיוון שלא חשדתי בה בכוונת זדון, אלא בחוסר טקט, הבלגתי על דבריה.

     "יש לו בהחלט כמה סיבות טובות לשיר את זה," השבתי לה, והעברתי נושא.

ב.

     באחד הטקסטים היפים בשפה העברית, במחזה "פונדק הרוחות," פרי-עטו של המשורר נתן אלתרמן, נפגש חננאל, כנר אמן, העוזב את אשתו כדי לממש את יעודו כאמן, עם אישה חושנית, בעלת פונדק.

     מעט אחרי הפגישה בה, מבקש קבצן, בן דמותו של המוות, מחננאל, שיביט בפונדקית. אחרי כן הפונדקית תובעת זאת. אך מן הדיאלוג ביניהם מתברר, שלא רק הפונדקית זקוקה שיביטו בה ויאשרו במבט את יופיה. כך גם האמן, חננאל.

פונדקית – הבט בי, חננאל. הבט בי, חננאל!

חננאל – אישה יפה מוכרחה שיביטו בה, מה?

פונדקית – כך טבע הדברים.

חננאל – כשאין מביטים בה, יופיה אילו אינו קיים, נכון?

פונדקית – כשאין מביטים בה, היא עצמה כאילו אינה קיימת.

חננאל – אני יכול להבין שזה ממש פחד מוות. זה תוקף אותך לעיתים קרובות?

פונדקית – מה?

חננאל – הפחד הזה. ממש צעקת כשאמרת לי הבט בי, חננאל.

פונדקית  – זה לא היה פחד.

חננאל – כך צועקים רק מפחד, או מתשוקה.

פונדקית – כך צועק הרוכל בשוק כשהוא נשאר פתאום בלי קונים ואין שמים לו לב.

חננאל – אין שום הבדל. גם הרוכל בשוק צועק מפחד ותשוקה.

פונדקית – אתה מגוחך. האמנם יש רק צעקה אחת בעולם?

חננאל – יש עוד אחת. אבל ההיא שותקת.

פונדקאית – מהי חננאל? מהי, חננאל. זו צעקה שאתה שומע רק אותה, נכון?

חננאל – לא, פונדקית. אינני שומע אותה. עם שחר יצאתי לדרך. רוח חזקה שטפה על פני העיר. הכול, מרעמת סוס ועד ריקוע פח ולשון אש – הכול נדרך ונמתח בכיוון אחד. הכול היה מעוף אחד אל צד אחד. משהו כזה, פונדקית, שוטף לפעמים את חייו של אדם. ואז אין שומעים לא צעקה ולא דממה, לא פחד ולא תשוקה.

פונדקית – אתה מספר לי כל זאת כדי לומר לי שאתה נזיר.

חננאל – לא, פונדקית.

פונדקית – כוחו של נזיר אינו בזה שהוא מתנזר ממשהו, אלא בזה שהוא מתנזר למשהו, לא. אני רואה שיש לך כינור. נגן.

*

     הפונדקית החכמה הזאת, המזהה את הזעקה הפנימית של חננאל כקריאתו של מעשה האמנות לאמן, ומבקש ממנו לנגן, אינה רק אשת חיקו של האמן. היא ישות הצל, האנימה שלו, התובעת שיביטו בה, מפני שאם אין מביטים בה, אם אין מאשרים במבט את יופייה, הריהי לא-קיימת.

     כל אמן יודע את עומק הקריאה של מעשה האמנות ליצור, וכל כותב מכיר את הזדקקות הטקסט לעין שתקרא בו. בלעדי עינו של הקורא, תודעתו, הזדהותו עם הכתוב, הטקסט אינו קיים כלל. הוא רק צבר אותיות על נייר, על צג.

     אמנים בכלל, וסופרים בפרט, הם אנשים הזקוקים לאישור מתמיד מסביבתם על קיומם, על כתיבתם, על היותה בעלת משמעות. ההזדקקות הזאת היא הצעקה שבתוך הצעקה, הקריאה הפנימית הנואשת, החבויה מתחת קריאתו של מעשה האמנות.

     כי כאשר אתה כותב, אתה יוצר לא רק את הטקסט, כמתווה הנזקק לקורא לשם מימושו. אתה בורא שוב ושוב גם את עצמך מתוך האין.

     ג.

     השורות שהבאתי לעיל מ"פונדק הרוחות" הן השורות הכי זכורות לי בשפה העברית. זאת, מלבד תמונת הפתיחה של המחזה הזה, שלמדתי בעל-פה, ובלילות ילדותי הייתי מתחרה עם אחי יאיר מי זוכר אותה טוב יותר.

     לא בכדי השורות האלה כה זכורות לי. אלתרמן ביטא בהן משהו, שהוא יסוד בזהותו של האמן, וגם בזהותי, כאמן וכעת גם כהורה. אני אדם הזקוק לאישורים מן החוץ. זה היסוד העמוק ביותר לכתיבתי. כתיבתי, לכל סוגיה, נובעת מצורךעמוק ומתמיד שלי בדיאלוג עם העולם, עם הזולת, כדי לקבל אישור על מהותי, על קיומי.

     יש שיאמרו כי הדבר נובע מהעדר ביטחון רגשי, שלא התגבש דיו בימות ילדותי. אותי לא מעניין מקורו של דבר. שנות חיי לימדו אותי, שישנם דברים שאני יכול לתקן בעצמי וישנם דברים שאינני יכול לתקנם עוד, ואין טעם שאתחקה אחר מקורם.

     מוטב שאמצא את הדרך שלי לחיות עמם באושר ולמצותם עד תום.

     אני כותב. זה מה שאני הכי אוהב לעשות, זה גם מה שהכרחי לי לעשות. כי הכתיבה מייצרת טקסטים, הקיימים רק דרך יחסי גומלין בין כותב לבין קורא, ואני מורגל ביחסים האלה, וזקוק להם בכל מאודי.

     ד.

     הצרה מתחילה כשזה משתלט על החיים.

     אני יכול להיות נדכא עד עפר, מפני שאחת המטפלות במעון אומרת לי על אחד מבניי, ש'יש אצלו נסיגה בזמן האחרון. הוא חוזר לנשוך,' או 'כל היום הוא היה לא שקט ובכה 'אבא, אבא.' הוא ישן מספיק הלילה?' ואני קורן מאושר, שעה שמטפלת אחרת מקדמת את פניי בחיוך ואומרת לי 'שמע, אילן, שני הבנים שלך כבר ממש מדברים!.

     אני הורה שמאוד מושפע ממה שאומרים לו הגננות, וגם הורים אחרים. ומה שאומרים לי יכול לרומם את נפשי או לדכאה. ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר.

     כאב יחידני, מבוגר והומו, התנפלה עלי הסביבה בטענות ובעצות למן הרגע שיצאתי בו לראשונה עם עגלת התאומים לטייל ברחוב. כשאני עם הילדים, ברחוב או בבית הקפה, ואחד הילדים בוכה, מתלונן או משתובב, מה שרואים סובביי הוא גבר מבוגר מתמודד לבדו עם שני עוללים, והם מזהים זאת כהזמנה לעזרה.

     תמיד יש מישהי שניגשת אלינו, מציעה עזרה, וממש תמהה, או מתאכזבת, שעה שאני דוחה אותה בנימוס, מפני שאני יודע מצוין להסתדר עם בניי, אבל מתקשה להתמקד בטיפול בהם, שעה שעלי לנהל, במקביל, דיאלוג עם עוד אדם זר, המשתוקק לעזור לי, ובעצם מקשה עלי עוד יותר.

     היו הרבה פעמים, שבהם ישבתי עם הילדים בבית הקפה בפוזה הבאה: אני יושב על כיסא בבית הקפה, ברך על רגל. ילד אחד שכוב בגוו על ברכי, ישבנו בשקע הברך וראשו עליה, ובקבוק המטרנה בפיו, שעה שאני אוחז באחיו, שכבר סיים לאכול, מצמידו ביד אחת אל חזי וביד השנייה טופח על גוו, כדי שישהק. 

     אנשים כל כך נדהמו מן התנוחה ומן המראה הללו, עד שלעתים היו עוצרים בחריקת בלמים בצומת, באור ירוק.

     אז, בדרך כלל, גם הגיעו דברי ההערצה. "אני לא מבינ/ה איך אתה מסתדר ככה, עם שניים." או: "אנחנו שניים והיה לנו קשה עם אחד, ואתה אחד עם שניים, כל הכבוד לך."

     המחמאות הללו תמיד נשמעות לי מוזרות. הרי בבסיס השבח עומדת ההנחה שיכולתי אחרת. אבל הרי לא יכולתי אחרת. בן זוגי ואני נפרדנו, כי הוא לא רצה להיות אבא. אני לא מצאתי שותפה להורות, ופניתי לפונדקאות בהודו, כי הבנתי שאני מוכרח להיות הורה.

     בחרתי להיות הורה יחיד, ומאותו רגע – אין לי בכלל שום בחירה, אלא להקדיש את כל-כולי לטיפול בילדיי. אף אחד אחר לא נמצא כאן כדי לטפל בהם.

     ישנם כמובן סבא שלהם, אחיי וגיסותיי, השכנה ובתה וחבריי הטובים. כולם משתדלים לעזור לי. אבל בסופו של דבר, זה אני והם, אבא אילן עם מיכאל ודניאל. זה התא המשפחתי שלנו וזו מידת אחריותי כלפיו.

     טוטלית, כמובן.

ה.

     המחמאות על הורותי שנואות עלי, משום שתמיד הן מלוות גם בעצות. והעצות כרוכות תמיד בהשוואות. הבן שלי אוכל הכול. ומה שלך? מה, הם עוד על מטרנה? כבר מזמן הייתם צריכים לעבור לחלב. מה, הם עוד מתעוררים כדי לאכול באמצע הלילה!? בגיל שנתיים אין לזה שום סיבה או הצדקה. תתחיל למהול להם את האוכל במים.

     או: אתה נותן לילדים משחקים שלא לגיל שלהם. בגיל הזה הם צריכים להכניס דברים לדברים, לפתוח ולסגור, ללקט דברים קטנים באצבעותיהם. זה מפתח להם את המוטוריקה העדינה.

      או: (מוכר בחנות צעצועים גדולה) על קורקינט אני ממש לא ממליץ לילדים בני שנתיים. הקורקינט הכי קטן בחנות זה לילד מגיל ארבע. לא משנה כמה אני מסביר לו, שמיכאל בן השנה ואחד עשר חודשים כבר נוסע להנאתו בקורקינט לאורך הרחוב.

     או: למה אתה שומר את הפירות והירקות במקרר? שמור אותם בקערה על השולחן, כדי שלא יהיו קרים מדי לילדים ויהיו נגישים להם. לך תסביר אחר כך, שזרקת המון פירות לזבל, מפני שנרקבו בקערת הזכוכית, ואספו אליהם ברחשים, ואז הבנת שאין לך ברירה אלא לשמרם בקירור.

ו.

     גברים משווים, וגם נשים משוות.

     אין גבר שלא הציץ פעם אחת לפחות לגבר אחר, זר או מוכר, במשתנ,  במקלחת או במלתחות של חדר הכושר, כדי לראות מה יש לו בין הרגליים ולמי יש יותר גדול.

     אנחנו משווים זה עם זה ומתחרים זה עם זה בכול. בגובה המשכורת, בטיב הבית שאנו גרים בו, במכונית, בעט המבצבץ מכיס החולצה, בשעון היד היוקרתי, בחפת הזהב, בכל דבר שהוא חלק מאיתנו.

     כל מה ששייך לנו נתפס על ידינו כהרחבה של עצמנו, ועל כן גם כדבר בר-השוואה, ולכן גם כמה שעשוי לרומם אותנו מעל זולתנו, או להשפילנו עד עפר.

     וגם הילדים שלנו הם כאלה. אם נודה בזה ואם לאו, למן לידתם הם נתפסים על ידינו לא רק כהוויות עצמאיות, אלא גם כהשתקפויות שלנו, כבבואה של כישלונותינו והצלחותינו בחיים בכלל ובגידולם ובחינוכם בפרט.

     אלא שבניגוד לשעון היד היוקרתי, העט או החפת, הילדים הם בני אדם, הוויות עצמאיות. לכל אחד מהם נפש משלו, דרך משלו בעולם.

     עלינו מוטלת החובה לגדלם, לתת להם את המיטב שבנו – ולאפשר להם להתפתח בדרכם.

     כל עוד אנחנו עסוקים בהשוואות בינם לבין ילדי חברינו, איננו מכבדים אותם.

ז.          

     שושנית היא בלתי נסבלת. היא אישה קטנת קומה, פולנייה נרגנת, הלובשת שמלה דקה מבד עם הדפסי ורדים גדולות, ארגמניות, וגבעולים בירוק ארסי בוהק.

     היא נועלת נעלי בית שטוחות על גרביים חומות המשוכות עד ברכיה, וברכיה סדוקות מחוסר טיפוח ומרוב עמל. גם ידיה מבוקעות לגמרי.

     והיא כל הזמן עושה השוואות.

     יש החושבים שהיא מונעת על ידי קטנות רוח. יש האומרים שהיא קנאתנית. האמת היא, שהיא מונעת על ידי רגשות אשם.

     היא כל הזמן משווה, וההשוואה נובעת תמיד רק מדבר אחד. לבדוק עד כמה ובמה היא אשמה.

     וזה לא שהיא רוצה לצאת זכאית. לא ולא. היא רוצה לצאת אשמה.

     למה? כי רגש האשם הוא מה שמניע אותה, מה שדוחף אותה לפעול בעולם.

     הו, כשיש אשם יש נחת. סוף סוף יש דלק בתחת. ככה היא שרה כשהיא במקלחת.

     היא תמיד רוצה מה שיש לאחרים. שום דבר לא מספק אותה. שום דבר לא באמת עושה אותה למאושרת. אם הדשא אצל השכנים תמיד ירוק יותר, אצלה בכלל אין דשא, יש אריחי בטון בחצר.

     יש לה מפשעה תפוחה, גרוגרת בולטת, שערות ברגליים ושערות באף. היא די גברית, בעצם.

     וזה לא פלא.

     שושנית לא קיימת, אלא בתוכי.

ח.

     אני אוהב עצות. למעשה אני זקוק להן. בכל זמן נתון אני פונה לאנשים, כאלה שאני מכיר וכאלה שאינני, מומחים ושאינם מומחים, ומבקש את עצתם על מגוון נושאים.

     רק השבוע פניתי לעורך דין לענייני תעבורה בנוגע להליכות הנהיגה שלי עם בניי, לאודטה, להיוועץ בה בנוגע לניקוי הג'יפה מן השטיחונים באוטו לקראת פסח – והיא, אגב, ענתה לי מיד בטובה, והמליצה לי על ניקוי באמצעות קיטור, במוסך – וגם אליכם, קוראיי וקוראותיי, באשר לתוכן הראוי לשימו בשקיות יום ההולדת של מיכאל ודניאל, שיחול בעוד שבוע.

     כל אימת שאני פונה בשאלה בפומבי, ומקבל עצות ותגובות, אני קורא את כולן וגם שוקל את כולן. הן מלמדות אותי הרבה. למעשה, ללא עצות הייתי אובד עצות לא פעם. לא יודע מה לעשות ברגעים שונים של חיי בכלל, ובעיקר של הורותי.

     אתמול קיבלתי עצה מעדי, האקס שלי. אכלנו יחד צהריים, ודיברנו כמובן על הילדים. כששמע שהם עוד אוכלים 'מטרנה,' אמר לי, שהם כבר מזמן אינם זקוקים לזה. כך אמרה לי גם מוניקה, אשתו של בן דודי. תן להם חלב, אמרה, זה עדיף.

     אז אתמול אמרתי לילדים בדיוק את הטקסט שעדי הציע לי לאמרו. "ילדים, אתם גדולים, ואנחנו כבר לא שותים בקבוקי," אמרתי להם. "מעכשיו אין עוד מטרנה ואין עוד בקבוק."

     אבל כיוון שזה החזיק בדיוק עשר דקות, עד שנכנעתי להם בשל בכיים, היום אחר הצהריים כבר חכמתי יותר, ומימשתי את עצתה של מוניקה.

     החבאתי את קופסאות המטרנה, והכנתי מבעוד מועד המון חלב. ליטר וחצי. הוצאתי אותו מן המקרר, שיהיה בטמפרטורת החדר, ומזגתי להם לכל ילד 240 סמ"ק חלב לבקבוק, במקום 'מטרנה.' והם אכלו ממנו לתיאבון.

     אני אוהב עצות וזקוק להן. השאלה היא באיזו טמפרטורה הן מובאות. כשהן נאמרות ברכות, לא בתקיפות או באירוניה, אני מאזין להן קשב רב. כשהן הופכות לתוכחה, לביקורת או לציניות, אני מרגיש מותקף, ואז אני מגיב בהתאם.

     כולנו זקוקים לעצות מדי פעם, שתעזורנה לנו לצלוח רגע או תקופת חיים. רק כדאי שתוגשנה בטמפרטורת החדר, עם המון מוך של חמלה מסביב.

     שבת שלום.

מודעות פרסומת

תויג כ: , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: