ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

שני תינוקות על הכביש המהיר

כשאתה הורה יחיד, ועוד לתאומים, אחד הדברים שאתה מסגל לעצמך הכי מהר הוא המולטי טסקינג, היכולת לבצע דברים בו-זמנית. התכונה הזאת נתפסת, על פי רוב, כנשית. גברים בדרך כלל נתפסים כממוקדי מטרה, ואילו נשים – כבעלות יכולת חשיבה מניפתית ועשייה בו-זמנית. מסתבר, שלא מדובר בהתוויה מגדרית, אלא בהתוויה הורית. כשאתה מגדל לבדך ילדים, אין לך ברירה אלא לעשות דברים בעת ובעונה אחת, תוך חלוקת קשב.

הצרה היא, שמטבע הדברים, במצב כזה כל משימה מקבלת פחות קשב מאשר במצב רגיל, שבו אתה מתמקד בה בלבד. יתר על כן, המולטי טסקינג דורש מן האדם יכולת ריכוז מרבית. וזה מעייף. לכן, הוא טוב רק למשך זמן קצר. שכן, אחריו הערנות יורדת.

אני פותח בדברים האלה את סיפורו של אב יחיד על הכביש, מפני שהם רלבנטיים מאוד לנושא הזה.

את ההכרח לנהוג ולטפל בילדים בו-זמנית גיליתי כבר כשהיו בני חודשיים ומחצה, ונסענו יחד באיילון מנווה צדק לרמת השרון, לארוחת ערב שישי הקבועה בבית אבי. הילדים בכו כל הדרך, וכדי להרגיעם שרתי להם שירים, דיברתי אליהם, והתפללתי שהכול איתם שם, במושב האחורי, בסדר, בעוד עיניי תקועות בכביש המהיר וידיי מאותתות ואוחזות בהגה לחליפין.

זמן קצר לאחר מכן כבר החלו לדרוש את ארוחתם, את בקבוק המטרנה שלהם, גם באמצע האיילון, בלי שום התחשבות במצב אביהם, הנוהג בריכוז רב, ובאיטיות, יש לציין, לא יותר משמונים קמ"ש, במסלול הימני של הכביש.

כדי להשביע את מבוקשם התרגלתי לשים לידי את תיק ההחתלה, ובו שני בקבוקי מים וקופסת "מטרנה." למדתי גם לפתוח בקבוקי האכלה תוך כדי נסיעה, לשים אותם במגרעת על הדש-בורד, לפתוח ביד אחת קופסת "מטרנה" ולמדוד מתוכה ארבע כפיות אבקה לכל בקבוק, לסגרו ולנערו ולהגישו להם, בהושטת יד ימיני מאחרי מסעד הכיסא שלי, בעוד שמאלי אוחזת בהגה ועיניי מביטות לפנים.

במשך השנה השנייה לחייהם כבר שכללו את יחסינו כבניו של אב יחיד. למשל, אחד התחביבים האהובים עליהם הוא חליצת נעליים וגרביים תוך כדי נסיעה והשלכתן עלי, מעבר למשען מושבי, כך שייתקעו בין גווי לבין מושבי, בעיטות במשענת הכיסא שלי או משיכות עזות בשערי, מעבר למשענת, בעודי נוהג.

כיום הם גם מבקשים בקבוק, ודקות אחרי שאני נותן להם אותו, ואני בהחלט משתדל להכינו לפני שאנחנו נכנסים לרכב, ומתחילים בנסיעה, הם משליכים אותו לארץ, ואז, כשאני כבר בכבישים, דורשים ממני בבכי שארימו ואחזירו לידיהם. אז למדתי איך להתכופף תוך כדי נהיגה, להושיט את ימיני לאחור ולגשש בה מתחת למושב הסמוך למושב הנהג, להרים משם את הבקבוק ולהביאו להם. ואם אינני מגיע אליו, אני מחפש אחר מפרץ עצירה של אוטובוס או טרמפיאדה, ועוצר בה, מרים את מעצור היד, מדליק מאותת כפול ואז גוהר לאחור ומוצא את בקבוקיהם.

האקרובטיקה הזאת מפחידה אותי, ללא ספק. אני לא נהג טוב במיוחד, ובתולדות חיי משובצות כמה תאונות, בעיקר מנעוריי, בדרך כלל עם עצמים נייחים – אי תנועה גבוה, שהרס את השאסי לפיאט 124 סטיישן של אבא שלי, כשהייתי בן שמונה עשרה; עץ שעמד בדרכי כשעשיתי רוורס, גילוח כמה מראות של כלי רכב חונים, כששאלתי משכניי את הארבע על ארבע שלהם בשנות העשרים לחיי, ולא הייתי רגיל לרוחבו, וכך הלאה.

אבל ההכרח לדאוג לרווחת ילדיי ולהשקיטם תוך כדי נסיעה, בד-בבד עם השמירה על חייהם, חיינו, כנהג, מוציא ממני התנהלות כפולה. מולטי טסקינג. חלוקת קשב. חלק לכביש, חלק לילדים.

היה שלב שניסיתי להתקין בו מראות אחוריות, מאחרי משענות המושבים הקדמיים, כך שיחזירו לי את בבואות ילדיי דרך מראת הנהג. הן החזיקו בדיוק יום-יומיים, עד שילדיי תלשו אותן משם. הן גם לא היו כל כך יעילות, מפני שגובהן לא תאם את הגובה של ילדיי.

עוד עניין הוא תקנות הבטיחות. כידוע, ילדים מגיל שנה עד גיל שמונה מחויבים לנסוע רתומים למושב בתוך בוסטר, עם פניהם אל הנהג. לפני כן הם יושבים ופניהם אל משענת המושב האחורי כמובן. אבל ילדיי מצליחים, באופן קבוע, להתיר את ידיהם מרצועות הבוסטר, מפני שהם שונאים אובדן שליטה, ונותרים צמודים אליו מכוחו של אבזם הבטן בלבד.

היו גם מצבים, שבהם בשל חפזון היציאה לדרך כנראה לא דחפתי היטב את האבזם לתושבתו, או שהצליחו לשחררו, ובאמצע האיילון פתאום קם לי ילד אחד, נעמד על המושב האחורי, צוהל ומנופף בידיו, או יורד ומנסה להגיע אלי במרווח בין שני המושבים הקדמיים.

זו סיטואציה מפחידה מאוד, שאינה מומלצת לאיש.

כמובן, ברגע שיכולתי לצאת מן הכביש המהיר עשיתי כן, עצרתי בצד הדרך ואזקתי אותו מחדש למושבו.

אבל מה עושים כאשר הרכב שובק חיים, מושבת בצד הדרך, עד שיגיע גרר, ובינתיים מזעיקים מישהו אחר כדי לאסוף את הילדים, המחכים לו בעגלה בצומת הכפר הירוק, בליל שישי, רועדים מקור?

זה קרה לי לפני שבועיים. עם הפנייה מהאיילון לכיוון צומת הכפר הירוק, הרכב האט, באופן לא רצוני, ממהלך חמישי עד שלישי, דעך והלך. בראותי כן, אותתתי ועצרתי בשול הכביש. חיכיתי רגע, ואז ניסיתי להתניע שוב את הרכב.

יוק. הרכב שבק חיים לכל חי.

מצאתי את עצמי בשעה שש וחצי בערבו הצונן של יום שישי בסיומו של חורף הודף לפניי עגלת תאומים בשול הדרך, כקילומטר וחצי, עד צומת הכפר הירוק, וממנה עד לתחילת רחוב סוקולוב, לפיצוצייה פתוחה, שם חיכיתי שחבר של המשפחה, ייצא מבית הכנסת ויבוא לאספנו במכוניתו.

מטבע הדברים, הבוסטרים נשארו מעוגנים בתוך המכונית, ולכן התיישבתי עם שני הילדים במושב האחורי, יושב ביניהם ומחזיק כל אחד מהם בזרוע אחת, כדי שלא ישתוללו במהלך הנסיעה.

מרחק הנסיעה בתוך רמת השרון עד הבית היה קצר. אבל בדרך חזרה לתל אביב, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. אחד מבניי פשוט השתולל. הוא נעמד על המושב, ירד אל תחתית הרכב, וממנה ניסה להגיע לרענו בשעה שנהג, שלח את ידו הקטנה לפתוח את דלתו של הרכב במהלך הנסיעה, זה היה סיוט.

אני דמיינתי לעצמי ששוטר עוצר אותנו, ורוצה לרשום לנו דו"ח תנועה, ואז אני פונה אל חמלתו, מדבר על ליבו ומסביר לו, שהמכונית שלי נתקעה קילומטר וחצי לפני צומת הכפר הירוק, ושבכלל, כשאתה תקוע עם שני ילדים באמצע כביש ראשי, אתה לא יכול ליטול איתך בוסטרים, רק להכניס אותם לעגלת התאומים, להעמיס על גווך את תיק ההחתלה – ולמהר להתרחק ככל האפשר מן הכביש המהיר.

אני לא בטוח שזה היה עובד.

אבל העניין טרד את מנוחתי. ברור ומובן לכל שלא הייתה לי אפשרות לנהוג בכל דרך אחרת, אבל לא הייתי בטוח שהחוק מכיר באופציה כזו. אז כמו שאני נוהג לעשות במצבים כאלה, אני פונה למישהו שמבין בתחום. הפעם פניתי למכר, עורך הדין לתעבורה אבי ג'אן שיגיד לי האם יש סיכוי שהחוק יתחשב בי, עד שאמצא בן זוג נוהג, או אהפוך למיליונר ואעסיק נהג:)

"אין ספק שעברת על החוק אילן," כתב לי, "לפעמים אתה יכול לעמוד מול שופט, ולמרות שלשניכם ברור שעשית את הדבר הנכון באותו רגע הוא יהיה חייב להעניש אותך בהתאם לחוק. זה לא תמיד הגיוני, אבל זה המצב. ובכל זאת, יש כמה צעדים שניתן לבצע כדי לצאת מתוך התסבוכת הזו שבסך הכל, כל הורה נורמטיבי במצבך היה נקלע אליה –ניתן להגיש בקשה בתוך 30 יום לביטול הדו"ח. בטופס הבקשה הייתי מתייחס לנסיבות ומבקש ביטול עקב נסיבות מיוחדות. אם זה לא היה עובד, הייתי פונה ליועץ המשפטי לממשלה  בבקשה לביטול הליכים משפטיים כנגדך. זה צעד חריג, במיוחד בענייני תעבורה, אבל זה יכול בהחלט לעבוד, תוך ציון הנסיבות המיוחדות שהיית מצוי בהן והצורך להגן על חיי אדם בטווח המיידי. אם כל אלה היו נכשלים והיינו מגיעים לעמוד מול שופט, הייתי מבקש ממנו התחשבות בנסיבות. גם לשופט יש אפשרות להתחשב לפנים משורת הדין.

בסופו של דבר, צריך לעשות כל מה שניתן כדי שאדם נורמטיבי שפעל כשורה לא ייענש. אבל אם אין לך את הכלים והידע לזה, סביר שתכשל אפילו אם אתה צודק".

אין ספק להיות אב יחיד לתאומים על הכביש זה דבר שמחייב מולטי טסקינג.

זה כנראה גם מצב המחייב עורך דין שיהיה ידיד המשפחה וצמוד אליה, עד גיל שמונה.

ואולי בעצם עד גיל 18. של הילדים.

אגב, שני האקסים שלי נשואים לעורכי דין. כשזה קרה לראשון, לא אמרתי דבר. כשזה קרה לשני, שתקתי. אבל אז אמר לי איזה ערב בן הזוג של האקס הראשון, או אולי הוא עצמו, מי זוכר – אין ספק שאחרי שחיים איתך צריך להתחתן עם עורך דין:)

ואני בכלל בן של שופט, ולכן גם פוחד מן המשטרה ומבתי המשפט פחד מוות.

לך תסביר את זה למי שהוא לא בן של שופט. לך תתלונן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: