שלושה גברים במיטה אחת

לפני כחצי שנה התקשרה אלי חברתי, הסופרת שושנה וייג, אם לתאומים. היא סיפרה לי שהגיע הזמן שלהם לחדש את חדרי ילדיהם, שבגרו, וביקשה לתרום לי את מיטותיהם. "אלה מיטות גדולות," אמרה, "מיטות שתשמשנה אותם להרבה שנים. רק שקשה לנקות מתחתיהן."

מיכאל ודניאל היו אז בני פחות משנה וחצי, וישנו עדיין ב'כלובים,' במיטות תינוק עם מעקה סורגים עולה ויורד.

שושנה העבירה לי את מספרו של פרדי, מוביל ריהוט שגם יודע לפרק ולהתקין דברים, ותיאמנו מועד איסוף מביתה והובלה אל ביתי.

אל הבית הגיעו שתי מיטות גדולות ונדיבות, מיטות לגדולים, לכל דבר ועניין, שתשמשנה את בניי לא רק עד גיל העשרה, אלא עד אחרי השחרור מן הצבא, לפחות.

החלק המשמח של העניין היה, שאת המיטות ייצרו דני ומרב אהוביי, מנגריית "דני הנקר" בהוד השרון, המייצרת רהיטים נפלאים לחדרי ילדים ובכלל. וזה היה לגמרי ללא תיאום.

לא עברו יום או יומיים מאז פירקתי ואחסנתי (וכבר העברתי הלאה) את מיטות התינוק, והשכבתי את בניי על מיטותיהם החדשות, עד שגילו, שהמיטות הללו מקנות להם חירות מוחלטת. שוב אינם מוגבלים על ידי סורג או מעקה עולה ויורד, וביכולתם לעלות ולרדת (ובתחילה גם להתגלגל וליפול ולדפוק את הראש בקרשי) המיטות שלהם, כרצונם.

מאז אותו יום, מדובר על חצי שנה לפחות, עשו לעצמם מיכאל ודניאל להרגל לבוא לישון במיטתי. בתחילה הסכמתי לזה, ואפילו השכבתי אותם מלכתחילה במיטתי. אלא שאז גיליתי, שזה לא כל כך משתלם. דניאל נוטה להתגלגל לאורך ורוחב המיטה בשנתו מדי לילה, ואילו מיכאל יכול להירדם רק מתוך תחושה פיזית של קירבה אלי, אותה הוא משיג על ידי השחלת ידיו מתחת לגופייה שאני לובש, ובעיטות קטנות ובלתי פוסקות של רגליו הקטנות בגופי, רק כדי לוודא שעודני שם.

ואני בכלל לא מדבר על כך, שזה לא מאפשר שום פעילות משמחת אחרת במיטה.

לאור כל האמור לעיל, היו מי שהמליצו לי להרגילם לישון כל אחד במיטתו, גם כדי למנוע בעיות בעתיד.

אז ניסיתי. השכבתי כל ילד במיטתו, ומדי ערב קיימתי את הטקס הקבוע. ארוחת ערב, ואחריה רחיצה באמבטיה, שעת סיפור על הפוף במרכז החדר, ילד אחד בכל צד של גופי, בחיבוק, או על כיסאות מהמון הכיסאות שיש להם בחדר, ואחרי כן השכבתם במיטה, בעוד אני שוכב על הפוף ביניהם, שר להם שירים או מהמהם להם ניגונים חסידיים ופיוטי תפילה, שזו המוסיקה שאני הכי זוכר, והכי זמינה לי, מתוך מעמקי נשמתי. "אדון עולם," "אנא בכוח," "מי האיש," זמירות שבת. דברים כאלה.

והם נרדמו. בדרך כלל בשבע וחצי, היום הם נרדמים בשמונה (שעות אלה מצוינות בשעון חורף. הלילה נכנס שעון הקיץ. רק ריבונו של עולם יודע מה יהיה החל ממחר).

בדרך כלל, דניאל רק שם את ראשו על המיטה וישר נכנס לשינה עמוקה. למיכאל לוקח עוד כשעה עד שהוא נרדם, ובמהלך השעה הזאת הוא מבקש עוד אוכל, בבקבוק, ולא מעט פעמים גם מנסה לשחק איתי.

בסופו של דבר שניהם נרדמים, וכיום – זה בצד זה, מדי לילה, במיטתו של מיכאל. כנראה שסמיכותם הפיזית איש לאחיו עוזרת להם להירדם.

אבל כך או כך, בסביבות עשר וחצי – אחת עשרה, דניאל תמיד מתעורר, קם ממיטתם ומדשדש אל מיטתי, שמח אם אני עוזר לו לטפס אליה, ובעיקר כשאני מכסה אותו בשמיכתי. הרבה פעמים הוא גם טופח על המיטה לידו, מביע את משאלתו שאבוא ואשכב לישון לצידו. אבל על פי רוב, אני עוד מתמהמה קצת עם התרופות שעלי לקחת, ולחכות חצי שעה לפני שאני נשכב לישון, ליד המחשב.

מיכאל אוהב לישון במיטתו. אבל מתישהו באמצע הלילה, בכל לילה, אף הוא מגיע אל מיטתי. אין לי מושג איך הוא עושה את דרכו בחושך הגמור המשתרר בבית מחדר הילדים אל חדרי ואל מיטתי. אני בדרך כלל לא מרגיש את בואו אליה, כי אני כבר ישן אז שינה עמוקה, שנת ישרים. אבל עם בוקר, אני לעולם מתעורר כששניהם איתי, מיכאל על פי רוב צמוד אלי, ודניאל לאורכה או לרוחבה של המיטה.

בימי שישי ושבת אני מזמין אותם לשנת צהריים יחד איתי. אני יודע שייקח זמן עד שיירדמו, מפני שמקודם לכן הם נהנים לקפוץ על מיטתי כמו על הטרמפולינה שלהם – שזה משהו שאני לימדתי אותם, לקפוץ על המיטה של אבא, מפני שמזה בדיוק אחי ואני נהנינו, כשהיינו קטנים – אבל בסופו של דבר הם נרדמים לצידי. והאמינו לי, אין דבר מתוק יותר משנת צהריים עם שני הילדים שלי לצידי. ואת זה אומר לכם אדם, ששנת הצהריים היא השינה הכי חשובה שלו, ובלעדיה חייו אינם חיים.

מדי לילה הם מעירים אותי בבקשה לבקבוק. אמנם, ניסיתי לדלל אותו יותר מן הרגיל, כדי להתחיל לגמול אותם ממנו. אבל זה קשה לי נפשית. אני רוצה שישבעו, ולא אכפת לי שמדי לילה אני הולך לישון באחת עשרה, או גג בחצות, ואז ברבע לשלוש או ברבע לארבע מעירים אותי לארוחת לילה, ובחמש וחצי שש כבר משכימים אותי אל היום.

את ההשלמות אני עושה בשינה חטופה בת שעה בצהריים, כשהם ישנים במעון.

השינה תמיד הייתה חשובה לי מאוד. בלעדיה הייתי חצי בן אדם. בייחוד שנת הצהריים. לא העליתי על הדעת עד כמה אגלה גמישות גם בכל הנוגע לשינה, אם שנת הלילה ואם שנת הצהריים, שעה שמדובר בילדיי.

אבל, כמו בכל שאר תחומי החיים, מסתבר שההורות לילדים הנהדרים האלה משנה את הכול. וטוב שכך. טוב שאני מסוגל לזאת, טוב שהבאתי אותם לעולם וכמה טוב שהם בניי.

אז, מכיוון שנדרשתי לנושא השינה במסגרת קבוצת הבלוגרים שאני חבר בה, 'פרלמנט האבות', להלן כמה טיפים על שינה:

* הדרך הכי טובה להרדים ילד היא לשכב לידו, או לשבת לידו, בגובה שלו. זו גם הדרך הכי בטוחה שלך להירדם בעצמך.

* וזה לא רע, לישון כשהילד ישן. כי כשהוא ער אין לך סיכוי להירדם כלל.

* לישון יחד עם הילדים זו חוויה נפלאה, מלאת אהבה, מרפאת. אין צורך לשמור על גבולות ברורים באשר לשיוכן של המיטות בבית. אנחנו לא בסיפור על זהבה ושלושת הדובים. וחוץ מזה, גם היא ישנה בשלושתן.

* כשנהיים הורים לילדים הרגלי השינה משתנים כליל. אבל בסופו של דבר מוצאים זמן גם לישון.

* אם הם ממשיכים להתעורר באמצע הלילה לדרוש אוכל, הגם שאכלו לפני שינה, זו לא בהכרח בעיה. הם פשוט צמאים או רעבים. לכם זה לא קורה באמצע הלילה? אז תרגיעו. תודה.

תגובה אחת בנושא “שלושה גברים במיטה אחת”

  1. שוב, יש לך טעות קשה. להאכיל ילד באמצע הלילה זה להרוס לו את השיניים! אסור להכניס לפה חומר אורגני לאחר שמצחצחים את השיניים (וזאת עושים מרגע שצצה השן הראשונה). כדאי מהר מהר לשנות את ההרגלים, אחרת אתם עלולים למצוא את עצמכם במקומות מאוד לא טובים (מבחינת השיניים)!

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: