ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

רגעים שכדאי לזכור: משחק הנשיקות ועוד מיני דברים.

     מרגע שילד נולד מתחיל התהליך המדהים, המיוחד, של היהפכו מוולד התלוי לחלוטין בהורה שלו – לבן-אדם קטן. המסע הזה רצוף רגעים חד-פעמיים שראוי לזכרם. אבל אם אין כותבים אותם, הם נשמטים מן הזיכרון כמו כל חוויה אחרת. הבלוג שלי מהווה בעבורי, מבחינה זו, גם מין יומן רישום של רגעים חולפים כאלה, שחשוב לי להותירם בזיכרוני, ובעתיד – גם לספר עליהם לבניי.

     בעיני רוחי אני מקיים איתם שיחות נפש בהיותם בני ארבע עשרה, חמש עשרה ושש עשרה, מסביר להם מה מותר ומה אסור ביחסם לזולת, מזהיר אותם מפני הלעגת חבר או חברה לכיתה או פגיעה בהם ומקנה להם את היסודות הראשונית בהתבגרותם המינית. מסביר להם על האנטומיה של גוף האישה וגוף הגבר, מתווה עמם גבולות, מה מותר ומה אסור לעשות ביחסים בין המינים, ובעיקר בין בני אדם, כדי למנוע מצב שבו יהיו שותפים למעשה של גנות בזולתם או, חלילה, יפלו קרבן למעשים כאלה.

     עד אז יש עוד זמן, תודה לאל. ובינתיים אני יכול להתבשם מהמון רגעים עמם, המסבים לי עונג.

     אתמול דניאל ניגש למקרר ותפס בדלתו.

     "פתח!" אמר לי בלשונו הרכה. "פתח."

     ניגשתי אל המקרר ופתחתי בפניו את דלתו. הוא התקרב אל המקרר והציץ לתוכו פנימה, ומיכאל אחריו.

     דניאל הצביע על קערית פלסטיק קטנה, שהותרתי בה שיירים של סלט טונה במיץ עגבניות, אחרי שגיסתי חגית, העוסקת ברפואה משלימה, הסבירה לי שאסור לי להותיר שיירים מקופסאות שימורים בתוך קופסאות השימורים שבאו בהן, במקרר.

     "זה טונה," אמרתי לדניאל.

     "טו-נה," הפתיע אותי, בגלגלו את צלילי המילה בין שפתיו.

     "או-נה," שב אחריו מיכאל.

     אחרי כן הצביעו על שורה שלמה של דברים במקרר. בקבוק השוקו, יוגורט התות, קופסת התותים, שהם אוהבים כל כך לאכלם, החרדל ואפילו צנצנת הסחוג.

     "לא, זה חריף, זה של אבא," אמרתי להם, כשביקשו לפתוח את הצנצנת. "זה עושה איי בפה."

     מיד תפסו את פיהם, תחבו לתוכו את אצבעם ואמרו "איי."

     "כן," אמרתי להם, "זה חריף, זה עושה איי בפה ובבטן."

     היום בצהריים, כשישבתי לאכול, כדרכי בימי שישי, פרוסות חלה עם פסטרמה, ומתחתיהן חומוס וסחוג, כבר הצביעו על הסחוג וחזרו על ה"איי" מבלי שאבקש.

     הימים רצופים גילויים כאלה. ואני משתדל להכיר להם כל מיני חלקי מציאות שנקרים בדרכנו. למשל, הערב, בדרכנו לארוחת הערב אצל סבא, ברמת השרון, נסענו, כמו תמיד, במנהרה המובילה מרחוב הרכבת למחלף לה-גארדיה, ממנו אנו יורדים לכביש איילון.

     השעה הייתה שעת דמדומים, אבל המנהרה כבר הייתה מוצפת באור כתום בוהק, שהקסים את הילדים.

     "זו מנהרה," הסברתי להם, "היא עוברת מתחת לכביש. ויש בה אורות כדי שלא יהיה בה חושך. תיכף נעבור על גשר, ונראה מתחת המון מכוניות, ואחר כך נרד ממנו אל המכוניות האלה."

     כשהגענו לבית של סבא, ושיחקנו בחצר, הראיתי להם את שיח הוורדים הפורח, ששתלה אמי זכרה לברכה בחצר.

     "הנה, זה פרח הוורד," סיפרתי להם.

     אחרי כן הורדנו מן הקומה השנייה מכוניות צעצוע, ששיחקו בהן עם בת דודם, בת השנתיים וחצי, כליל, על המשטח היוצא מן הסלון אל החצר. לפתע ראיתי על המשטח נמלים.

     "ילדים, תראו," הראיתי להם בידי, "הנה נמלה. לנמלה אין עיניים. יש לה זוג מחושים על הראש – הראיתי להם זאת באצבעותיי – איתם היא רואה לאן ללכת."

     שניהם רכנו לארץ והתבוננו יחד איתי במסען של הנמלים. דניאל הרים את משאית הצעצוע, וחשב לדרוס בה את הנמלה שנקרתה בדרכו.

     "לא, דניאל, הנמלה היא חיה, זה יכאב לה, והיא גם רוצה לחיות," אמרתי לו והסטתי משם את המשאית.

     בלילה, כשחזרנו הביתה, ניגש מיכאל אל מדפי הספרייה בחדרם. זה הפתיע אותי. בדרך כלל הוא ניגש אל ערימת הספרים האהובים עליהם, המונחת דרך קבע על שולחן הכתיבה לילדים. הפעם הלך אל מדפי הספרייה, עבר עליהם בעיניו והחל מנסה למשוך מהם ספר חדש.

     הוא בחר בספר על פינגווינים, על זוג פינגווינים זכרים, המקימים יחד משפחה, דוגרים על ביצה עזובה ומולידים ממנה פינגווינית-בת, ואחרי כן מגדלים אותה כבכל משפחה.

     אז סיפרתי לו את זה בצורה ראשונית, ואחרי כן גם עברתי איתו על ספר "סיפורי הבלט" ששלף ממדפי הספרים, מראה לו את דמויות הרקדנים והרקדניות המצוירים בו, ומסביר לשניהם, שהאנשים האלה רוקדים בלט.

     כשנשכבו במיטה, דניאל נרדם די מהר, כתמיד. מיכאל היה עדיין ערני. אז תפסתי באגודל כף רגלו, ואמרתי לו "הנה אדון אגודל," ואז בזרתו, "והנה גברת זרת."

     הוא צחק.

     שבתי ותפסתי בזרתו.

     "שלום אדון אגודל" נענעתי בזרתו.

     "שלום גברת זרת," השבתי בנענוע אגודלו.

     "עוד," שחק מיכאל.

     עשיתי כן גם ברגלו האחרת, משחזר את ספר הילדים המקסים על אדון אגודל וגברת זרת.

     חשבתי שבזה תם טקס ההשכבה. אבל אז הגיש לי מיכאל את ידו ואמר "אייה."

     נזכרתי, שכבר באוטו אמר לי זאת, ואז הבטחתי לו שאנשק לו את היד כשנגיע הביתה. אז גהרתי עליו ונשקתי את ידו.

     "עוד," אמר לי השובב הקטן.

     הבנתי שהוא רוצה לשחק. אז פתחתי את כף ידו, ואמרתי לו שאתן לו נשיקה ביד, אותה יוכל לשמור באצבעותיו כל הלילה. נישקתי לו בפנים כפו וסגרתי על נשיקתי באצבעותיו.

     הוא שלח את ידו הקטנה לאחור.

     "אין," אמר לי ושחק, "עוד!"

     "אוי, מה קרה לנשיקה? היא ברחה?" השבתי לו.

     "לא."

     "היא פרפר?"

     "לא."

     "אולי היא ציפור?"

     "לא."

     "אז לאן עפה הנשיקה?" שאלתי אותו.

     הפשלתי את חולצתו ונשקתי אותו בטבורו. "הנה," אמרתי לו, "עכשיו נתתי לך נשיקה בפופיק. עכשיו הנשיקה תשב לך בפופיק ולא תברח."

     הוא הוריד את חולצתו על בטנו וצהל "אין! עוד!"

     תפסתי ברגלו ונשקתי בקרסולו האחד, ואחרי כן בקרסולו השני.

     "הנה, עכשיו נישקתי אותך ברגליים ומשם הנשיקות לא יכולות לברוח."

     רק אז נרגע, התקפל על צידו ונרדם.

     ואני ישבתי לידם, חושב על כך שכנראה המצאתי הלילה משחק, משחק הנשיקות, שאולי אף ראוי לכתוב ממנו ספר ילדים בנפרד.

     אבל בינתיים, עד שאעשה כן, אתם מוזמנים לשחק את משחק הנשיקות הזה עם ילדיכם.

     לילה טוב.

מודעות פרסומת

תויג כ: , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: