ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (16)

אף אחד מאיתנו לא בחר למי להיוולד. לא אתם, לא אני, גם לא בניי. הצד השני של אמונה זו הוא אותו הדבר מכיוון אחר – האמונה לפיה הנשמות בוחרות למי להיוולד, כדי לעבור איזה שיעור עם אשכול נשמות מסוים. כך או אחרת, מיכאל ודניאל נולדו באמצעות פונדקאות לאב שהוא סופר הומוסקסואל, הזקוק לדיאלוג עם בני אדם וניזון ממנו רגשית.

הם לא בחרו את זה.

אני סופר, אדם, המורגל לעשות שימוש בכל דבר הנקרה על דרכו, עצום כפחות, משמעותי כקל ערך, בתוך כתיבתו. היה מי שכתב פעם, שאם הוא מספר סיפור לסופר, לא יתפלא אחרי כן למוצאו בכתובים.

יש בזה מידה רבה של אמת. שהרי אלה החומרים מהם עשויים הסיפורים שלנו – חומרי חיינו, סיפורי האנשים הסובבים אותנו, ומה שאנו רואים וחווים, מדמיינים ומרגישים.

אני סופר, גם כי אני זקוק לדיאלוג עם אחרים על מה שאני עושה ומאמין בו. לקח לי הרבה זמן להבין למה. עד שידידי טל איתן הסביר לי, שאני פשוט מקדים את זמני שוב ושוב.

מהסתכלות בחיי לאחור, אכן התברר לי, כי לעתים קרובות אני מקדים את זמני, הרבה פעמים בלא יודעין כלל, נתפס כמתגרה במוסכמות או משנה אותן. על פי רוב זה לא מודע. אבל זו הסיבה שאני כל כך זקוק להידברות. לדיאלוג – לדעת שאני בסדר. שזה בסדר, מה שאני עושה. לקבל אישור.

אין לי שום בעייה להודות בזה.

אדם כמוני, המסיג את גבולותיו וגבולות זולתו רוב חייו, אכן זקוק לאישור יותר מאחרים בשל כך.

 

אני כותב את הדברים האלה בהמשך למחשבות מאתמול ולתגובות שקיבלתי כאן.

הסתובבתי עם זה כול היום, ואני מוכרח להודות שזה ייסר אותי.

מקודם, כשכבר ישבתי אפוס כוחות ליד שולחן האוכל, ילד על כל ברך, מנסה בכל זאת לסיים את ארוחתי, חצי גמבה עם קוטג' וכמה פריכיות, הרגשתי שאני מפורק לגמרי מן היום הזה, ושאני מקווה רק דבר אחד. כאשר מיכאל ודניאל יקראו את הבלוג הזה, אני מקווה שיבינו כמה כוחות פיזיים וכמה כוחות נפש השקעתי בגידולם. כמה זה היה קשה לי, ובו-זמנית, כמה זה ממלא אושר ומתגמל.

 

היום הזה היה יום ביתי. בבוקר יצאנו בעגלה לשדרות רוטשילד. היה עלי לאסוף את ההגהות של שני ספרי השירה של חברותיי, מרסלה לונדון ורחל מדר-איינהורן, שאני עומד להוציא לאור. אלי, מפיק הדפוס, גם עלה במדרגות כדי לראות לראשונה את התאומים, והתפעל מיופיים. לא יכולתי אלא להסכים איתו.

"כן, הצליח לי," אמרתי לו מאושר. "והם לא רק יפים, הם גם ילדים נהדרים."

אם פולניה, אז עד הסוף, כמובן.

 

אחרי כן חצינו את הכביש אל בריכת דגי-הזהב בשדרה, וראינו דגים, ומשם ירדנו בחשמונאים ופנינו ביהודה הלוי, עד לגן השעשועים החדש, רחב הידיים, בקריית ספר.

כבר היינו שם בעבר. זו הייתה הפעם השנייה שלנו שם.

לצערי, הנחל לא זרם, ולילדים לא התאפשר לשחק עם מים, אבל הם השעשעו במתקנים הרבים.

שמתי לב, שהם משתעממים כבר ממתקני הגלישה והטיפוס. אחרי שלמדו כבר את העיקר, הם רוצים להמשיך הלאה, למתקנים חדשים. לכן גם נמשכו אל חלקת מתקני הספורט לגדולים שעומדת בסמוך, שם חטף מיכאל זפטה בראש מאיזה מתקן, בטרם הספקתי להרחיקו ממנו.

המכה לא הייתה חזקה. אבל מבהילה.

 

חזרנו הביתה, עוצרים בכל רמזור. כעת, משלימדתי אותם צבעים (וחזרתי על זה היום בכל מתקן שעשועים ששיחקנו בו – זה ירוק, זה אדום, זה צהוב, זה כחול וכו'), הראיתי להם את האיש האדום והאיש הירוק ברמזור, והייתי צריך לשמש להם דוגמה אישית. אז לא חציתי אף רמזור באדום.

וכך יהיה גם הלאה.

 

תוך כדי הליכה לימודית איתם, חשבתי לעצמי עד כמה העולם שלנו מורכב מסימנים מוסכמים. למשל, סימון המדרכות באדום לבן, המראה שאסור לחנות בצידן. וכמה סימנים על ילד ללמוד, כדי להסתגל לחיים בעולם הגועש מסביבו.

 

אכלנו צהריים והלכנו לנוח. אחרי המנוחה, יצאנו לסוזן דלאל, ומשם לגן השעשועים של מתחם התחנה. כבר בתחילת ההליכה, ברחוב רוקח, כשהייתי בסיום שיחה עם מרסלה, נשר האייפון מכיסי ונעלם.

בדיוק חשבתי להתקשר לאחי, ופתאום – אין טלפון בכיס.

מופתע בדקתי בכל הכיסים, אבל לא מצאתיו.

עצרתי, הפכתי את העגלה, את התיק, כלום.

חזרתי על עקבותיי במורד הרחוב, עד למכולת, ולא מצאתי דבר.

התקשרתי למכשיר, והוא היה תפוס. הייתי בשיחה ממתינה.

 

רק כשהגענו לסוזן דלאל והתקשרתי למכשיר ממישהו שהואיל בטובו להשאיל לי את הטלפון שלו, השגתי אותה. מישהי ושמה איריס, אחרי כן הסתבר לי שהיא שכנה מרחוב רוקח, אספה את המכשיר שלי מן הארץ, התקשרה לשיחה האחרונה שניהלתי, למרסלה, וכנראה שוחחה עימה בנעימים, שכן הבטיחה לי שתשיב לי אותו בערב הביתה.

 

נרגעתי, ואז יכולנו להמשיך לטייל.

 

בגן השעשועים של מתחם התחנה חזרה התופעה מן הבוקר. הילדים עייפו ממתקני השעשועים המיועדים לגילם, וצעדו הרחק עד לחלקת מתקני הספורט למבוגרים. הפעם השגחתי עליהם ביתר תשומת לב, והם לא נפגעו משום מתקן. רק התנדנדו וטיפסו עליהם.

 

אחרי שמיצינו גם את זה באנו הביתה, ישר לבריכה בחצר, ולארוחת ערב, לסיפור ולשינה.

 

יום רגוע, יחסית. שום הפעלה מיוחדת. אבל אני סחוט כמו סמרטוט רצפה.

יום כזה עובר, ואחריו אין לי כוח לכלום. פשוט לכלום. וכולם אומרים לי כמה אני אבא אדיר ונפלא וכו', ואני לא מבין על מה המהומה. כאילו שיש לי אופציה אחרת מלבד להתמסר כל-כולי לשני הילדים הנפלאים האלה, ילדיי.

 

והנה, לפני כמה רגעים עברה פה איריס, אישה יפת תואר ומרשימה ביותר ברוחניות הקורנת ממנה, והשיבה לי את המכשיר.

טוב שיש אנשים טובים כאלה בעולם. בקרוב אביא לה משהו ממני.

 

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.

תויג כ: , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: