ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

משיגייעס

כמה טוב שלפעמים יש את היידיש, כשצריך אותה.

יכולתי לקרוא לפוסט הזה 'שיגועים.' אבל 'שיגועים' זה לא משיגייעס. משיגייעס זה הרבה יותר משיגועים. הם מערבים יותר עורמה ויותר תחכום, יותר כוונה תחילה ויותר שובבות.

וזה בדיוק מה שהילדים שלי, בעיקר מיכאל, אבל גם דניאל בדרכו, מפגינים לאחרונה.

מאז החלו ללכת, הם פשוט מטריפים.

הם נהנים מהליכתם, וגאים בה. נעמדים ומקרטעים במהירות הולכת וגוברת ממקום למקום, כשהם מוחאים כף או צוהלים וצוחקים, מבטאים בזה את שמחתם על החירות החדשה שנגלתה להם מגובה שבעים סנטימטר ומשהו (לא מדדתי אותם, זו סתם מליצה).

היום קראו לי למעון כבר בבוקר, לבוא לקחת אותם הביתה, כי מיכאל משלשל.

כשנכנסתי לשם, לקראת שתים עשרה, הם שיחקו במים בחצר. ישבנו עם קעריות מים, התיזו על עצמם והיו מאושרים.

רק ראו אותי, מופתעים שאני מגיע בשעה כה מוקדמת של היום, נעמדו על רגליהם ורצו לקראתי.

הנפתי את שניהם יחד בזרועותיי, כל אחד בזרוע אחרת, נישקתי אותם והכנסתי אותם לעגלה.

כבר בדרך חזרה הביתה נרדמו שניהם במושבי הבטיחות במכונית. הכנסתי אותם למיטות, והם ישנו שנת צהריים ארוכה ומתוקה של כשלוש שעות.

כשקמו, למיכאל לא היה שום שלשול, והוא לא חזר גם הערב. למרות זאת, בשל חוקי הגן, והעובדה שיש בו וירוס מעיים, מחר הם נשארים בבית.

בראותי כי טוב, לקחתי אותם לאספרסו בר. נכנסתי, שאלתי את מיקי, בעל הבית, אם מתאים לו עכשיו גן ילדים. רק שני גברים ישבו שם, האחד עם לפטופ, השני עם ספרים.

"כן, זו בדיוק השעה," אמר מיקי.

הוצאתי אותם מן העגלה, סגרתי את דלת בית הקפה ונתתי להם להסתובב בפנים.

הם צהלו ושמחו, שוטטו להם בין השולחנות, עושים עיניים לשני הגברים שהיו שם, מנסים לכבות את המזגן הנייד העומד בקצה החלל, משתובבים בין כסאות הבאר ואצים בין דלת הכניסה לקפה לבין דלת המטבח.

כשעורך הדין ירקוני נכנס לשם, לבוש בחליפה, כל כך התפעל למולם, עד שלא התאפק והרים לחיקו את דניאל, שהיה מלא בפירורים מעוגיית הפרג שנתתי להם לפני כן.

כשמיצינו את בית הקפה עברנו בעגלה את צומת הרחובות הרצל רוטשילד. לרגע חשבתי להלך איתם בשדרה, אבל אז, אחרי שבירכנו את זמר, שעבד בקיוסק, אמרתי לעצמי, שיכול להיות נחמד פעם אחת לשבת ליד הקיוסק, ולתת לילדים להשתובב בשדרה.

הוצאתי אותם מן העגלה ונתתי להם ללכת.

מאותו רגע רצתי כל הזמן בכיוונים מנוגדים. הילדים אצו רצו בשמחה לאורכה של השדרה ולרוחבה. דניאל נמשך אל הכביש, מיכאל אל עמודי החנייה של אופניי העירייה להשכרה.

זמר הוציא להם כוסות מים קרים. דניאל שתה יפה. מיכאל שפך על עצמו את המים הקרים, עצר נשימתו לרגע מן הקור שלהם ואז פרץ בצחוק, והמשיך לזחול ולהלך, ספוג מים, בשדרה.

זה לא התעלול היחיד שלו בימים האחרונים.

אתמול בערב הכנסתי אותם למושבי ההאכלה, רתמתי אותם לרתמותיהם וסבבתי אליהם את גווי כדי להכין את האוכל.

תוך כדי הכנה הרגשתי ששקט לי מדי מאחור.

הסתובבתי, ונדהמתי.

מיכאל ישב בשקט על שולחן האוכל ושיחק במשהו.

הבטתי בו רגע, לא מבין מה אני רואה, עד שקלטתי.

הממזר השתחרר מרצועות המושב שלו, זחל על פני מגש האכילה הצמוד לשולחן, ירד ממנו לשולחן האוכל והתיישב עליו.

חשבתי שאני מת.

אמנם, בימים האחרונים כבר הראה לי שגילה את חדוות הטיפוס. הוא הצמיד את כיסא הפלסטיק הקטן שלו לשולחן הסלוני, טיפס על הכיסא ומשם על שולחן הסלון, ונעמד עליו, צוהל.

הייתי צריך להשגיח כל העת שלא ייפול ממנו. אבל אז הראה לי גם איך הוא יודע לרדת מגבהים.

הוא פשוט סובב את גוו לכיוון הירידה מן השולחן, שלשל בזהירות את רגליו הקטנות אל מעבר לו, ואז קפץ קפיצה קטנה ונעמד עליהן על הארץ.

גם דניאל שובב בדרכו.

היום אחר הצהריים הוא התעורר ראשון, נעמד במיטתו וקרא לי. 'אבא, אבא.'

קפצתי משנתי, מיהרתי אליו והבאתי אותו בידיי אל מיטתי, שאוכל עוד קצת לנוח לפני שאצטרך להתחיל לתפקד בתפקוד מלא.

הוא נשכב לידי, ואז התיישב, ושחק אלי, חושף את שיניו המתוקות, את ברק עיניו.

הושטתי לו את כף ידי, והוא שם בתוכה את כף ידו, ואני תפסתי אותה, והוא מיהר והחמיק אותה ממני, שוחק.

וככה שיחקנו דקות ארוכות.

אחר כך תפסתי אותו בידיי, השכבתי אותו לידי ושמתי עליו יד, מלטף את בטנו, והוא נהנה, עד ששוב התהפך וקם, נעמד על רגליו הקטנות על המיטה והחל מהלך בקרטוע לאורכה.

בשלב מאוחר יותר, כשהתיישבתי ליד שולחן העבודה שלי, הרמתי אותו אלי, השכבתי אותו על ברכיי כשגוו צמוד לחזי, ותופפתי על בטנו בקצב, אומר לו שהבטן שלו היא כמו תוף.

זה הצחיק אותו מאוד.

כך גם את מיכאל, בשעה שדניאל כבר נרדם את שנת הליל, ומיכאל עוד היה ערני כמו שד.

שיחקתי איתו בבטן תוף, ואחרי כן גהרתי עליו ואמרתי לו שאני אכסה אותו בנשיקות, והתחלתי עושה כן, מנשק בנשיקות קטנטנות את פניו, והוא צחק מאוד.

אחרי כן שיחקנו במשאית צעצוע קטנה לאורך שולחן הכתיבה שלי, בעוד מיכאל מנסה לזנוב לי את העכבר או את המקלדת.

רק שעה ארוכה אחרי כן הסכים ללכת לישון.

מה אומר לכם, שני הילדים האלה מתגלים כאוצרות של ממש. אבל הם עושים לי משיגייעס. במכוון. ונהנים מזה. והאמת, גם אני נהנה.

נדמה לי שאף פעם בחיי לא הייתי כל כך שמח ומאושר. עם כל הקושי והמורכבות שהכניסו בחיי הביאו אליהם כזה אור, כזו שמחה, שזה מפעים אותי בכל יום מחדש.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

תויג כ: , ,

תגובה אחת »

  1. שגעון של אושר

    נשלח מה-iPhone שלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: