אנשים קטנים, בני שנה.

את הבדלי האישיות בין מיכאל לבין דניאל זיהינו אני, מיכל, עמרי ואבא שלי למן לידתם. אבל סימנים שנתנו בהם עברו שינויים מפליגים עם גדילתם. מיכאל, שנדמה היה כמופנם, התברר כילד צחקן ומלא חיים, ואילו דניאל, שנדמה היה כפעלתן מאחיו, מגלה כעת את פניו המופנמים. בחברה, הדברים מתהפכים שוב. מיכאל תמיד חשדן ומאופק בפוגשו אנשים חדשים, ואילו דניאל עסוק כל כולו במשיכתם אליו, בהתחבבות עליהם.
וגם הדברים הללו עתידים, מן הסתם, להשתנות.
אבל התגלית הוודאית ביותר שיש לי לגבי בניי היא, שהם ילדים שמחים ומאושרים וטובי לב, ו-שיש להם חוש הומור.
וזה קצת מפתיע, לגלות חוש הומור אצל פעוטות בני בקושי שנה.
זה התחיל לפני כמה חודשים, כשגיליתי, שכאשר אני משקשק בראשי, מניע אותו מצד לצד, רצוי במהירות, ואם אני מוסיף לזה גם לשון משורבבת, מה טוב, זה מצחיק אותם. זה המשיך בזה, שכל אימת שאני מניף מי מהם באוויר, ומניח אותו כשבטנו על ראשי, הוא צוהל. אבל בימים האחרונים באה תגלית חדשה.
הילדים מתפוצצים מצחוק כל פעם שמישהו, אדם או חיה, עושה בקרבתם הפטשי, ויודעים לחקות זאת. והם מחקים את ההפטשי, כדי להצחיק איש את רעהו וגם אותי.
בתחילה שמתי לב, שכל פעם שסולטן החתול מתעטש, הם צוחקים. והמסכן מתעטש הרבה, כי הוא די חולה בזמן האחרון. אחרי כן ראיתי, שגם כאשר לונה מתעטשת, הילדים צוחקים. ואז שרתי להם איזה יום את השיר על השפן הקטן, ששכח לסגור הדלת, הצטנן המסכן וקיבל נזלת, וכשהגעתי ל'הפטשי,' לתדהמתי שניהם עשו 'הפטשי' מדומה ופרצו בצחוק.
וכשאף אני עשיתי כן, הם השיבו לי שוב ב'הפטשי' והתגלגלו מצחוק.
וזה כבר מדהים אותי לחלוטין.
לגלות שיש לי שני בנים שמחים, מאושרים, שצוחקים הרבה ובקושי בוכים – רק כאשר משהו באמת מציק להם – זו תגלית נפלאה בפני עצמה. אבל לגלות שיש להם חוש הומור, שהם יודעים להצחיק את עצמם וגם אחרים, זה כבר באמת תגלית כבירה.
הנה, אתמול אחר הצהריים עמדתי במקלחת והתקלחתי. כדרכי, השארתי את דלת המקלחת פתוחה, כדי שאשמע מה מתחולל בתוך הבית. הילדים שיחקו בחדר הילדים על הארץ.
כשפתחתי את וילון האמבטיה כדי ליטול מגבת מן הקולב שמאחרי הדלת ולהתנגב בה, גיליתי את אדון מיכאל עומד, שתי ידיו אוחזות במעקה האמבטיה, ומחכה לי מאחרי הווילון, בשקט.
הממזר הקטן זחל בשקט לאורך הבית כולו עד חדר האמבטייה, לא הוציא הגה מפיו, נעמד לו מעבר לווילון וחיכה לי שאפתח אותו.
ברגע שפתחתיו עשה 'הפטשי' וצהל מצחוק.
השבתי לו ב'הפטשי' משלי, והצחוק חזר.
ואז גם דניאל הגיע פנימה, בזחילה האינדיאנית המהירה שסיגל לעצמו, ותרם 'הפטשי' משלו לחגיגה.
חוץ מזה הם עושים עוד כל מיני דברים מצחיקים. למשל, בשביל 'ביי ביי' לימדו אותם הגננות במעון להרים ידיהם ולסובבן ככה וככה, ככה וככה, כמו פרופלורים קטנים. או – להשית אצבע על פיהם ולהוציא קולות. וגם כל מיני חוכמות אחרות.
למשל, הערב, אחרי הרחיצה, אחרי שהשכבתי אותם במיטות, מיכאל עשה 'גדוילים.'
אז הממזר הפשיט מעצמו את מכנסי הפיג'מה שלו לבדו, נעמד במיטתו וייבב, כדי להסב את תשומת לבי אליו.
ניגשתי, הרמתי אותו בידיי ואז הרחתי את מה שהתכוון שאשים לב אליו.
או – אני לוקח את דניאל למיטה, ואנחנו ישנים. ואז, באמצע הלילה, אני מתעורר ממישהו שחובט בי, פוקח עיניים ורואה את דניאל יושב למולי בחושך, ומכה בי בידיו הקטנות, כדי שאתעורר ואשחק איתו.
או – אני מביא למיטתי את מיכאל כדי שיישן איתי, והבחור מחליט לחקור באצבעו את נחיריי, ואז את חורי אוזניי, וכשזה נמאס לו – פשוט להיעמד ואז לקפוץ עלי, על בטנו, בקפיצות קמיקזה כאלה, ולצהול מצחוק.
מה אומר ומה אגיד לכם, כיף לגדל ילדים. לא תמיד זה קל. ממש לא. אבל ברגעים כאלה, מתחשק לאכול אותם מרוב אהבה.
אני לא יודע מה וכמה הם יזכרו מן הגיל הזה. אני חושש שלפני גיל שלוש לא זוכרים כמעט דבר.
הזיכרון היחיד שיש לי מימי ינקותי הוא הדובי הזהוב שהיה לי, וישב בפינת מיטתי, וגם ריקוד האורות ובעיקר הצללים בחדר, בבית הקטן שהיה לנו, ברמת השרון, בית סוכנות שסבי וסבתי גרו בו לפנינו, בטרם שופץ.
אבל אני מקווה, שאם לא יזכרו דבר מינקותם, לפחות הפוסטים האלה והתמונות ישמחו אותם, בעתיד.
לילה טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s