ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

היימליך ואני לא חברים. גם לא אחמדניג'אד.

לא מזמן התרברבתי כאן, שמאז נולדו ילדיי נעלמו לי כל החרדות ושלווה גדולה ירדה עלי. ובכן, זה נכון, ואמנם, אני מתנהל עימם ברוגע שמפליא גם אותי ואת סובביי. אבל בימים האחרונים נעכר הרוגע הזה בשני דברים. האחד, שמועה בדבר המלחמה הקרובה עם איראן, והשני – קורס העזרה הראשונה והחייאת תינוקות וילדים שעברתי הבוקר, ישמור אלוהים.

ביום רביעי האחרון פגשתי חבר, שסיפר לי, כי שמע איזו שמועה על המלחמה הקרבה. די היה ברמז הזה כדי לגרום לי לשבת כמה שעות עם הטארוט, ולשאול כל מיני ואריאציות של שאלות, על מה יקרה במצב כזה, מה יהיה עתידי ועתיד ילדיי, מה עלי לעשות במקרה כזה, כיצד זה ישפיע על ספרי החדש, וכו' וכו'. והטארוט, כמו הטארוט. לעתים הם מנבאים, לעתים הם משקפים חרדות, וכך גם מעצימים אותן.

אז קיבלתי קלפי אסון. וכששאלתי מה עלי לעשות, הקלפים היו מאוד נחרצי0 – לברוח או להגר לארץ אחרת. ואז הכול יהיה טוב מאוד.

פלא שהתקשיתי להירדם אחרי כן?

הבוקר לא פרצה המלחמה, אבל אחרי ששמתי את מיכאל ואת דניאל במעון, מיהרתי מקצה אחד של העיר לקצה האחר שלה, למתחם בזל, לקורס עזרה ראשונה והחייאת תינוקות וילדים במד"א.

הקורס מועבר מדי יום שישי של סוף חודש במרכז מגן דוד אדום ברחוב אלקלעי 2, במתחם בזל, בתל אביב. מחירו 120 ש"ח. אני כותב זאת לכל הורה שמתעניין. ואפשר להירשם אליו דרך 101.

הכיתה הייתה מלאה בהורים צעירים, אימהות הרות ואבות בפועל. המדריכה הייתה צעירה יפה ורהוטה, שניהלה את השיעור במתכונת דו שיח של שלאות ותשובות עימנו, מה שקצת הקשה עלי, מפני שאני מעדיף הרצאה סדורה.

למדנו שם הרבה מאוד. מה ההבדל בין החייאת מבוגר להחייאת תינוק ולהחייאת ילד, ואת הסכימה של ההחייאה. קודם כל בודקים הכרה, בגירוי צלילי או פיזי. אם אין הכרה, בודקים דופק. אם אין דופק בודקים נשימה, ואז מתחילים. אם יש דופק, עושים רק הנשמה, על הפה והאף במקביל. אם אין דופק, עושים החייאה מחזורית, הכוללת 30 עיסויים במרכז החזה, מעט מתחת לקו הפטמות, כשהילד עירום, כדי שנראה שבית החזה חוזר לעלות ולרדת, ושתי נשימות, עם הפה על הפה והאף של התינוק, וחוזר חלילה.

בחנק, צריך להטות אותו על הצד וראשו כלפי מטה, כשאצבעות יד אחת שלנו אוחזות כמו 'וי' מסביב פיו, ובאצבע לסלק לו הפרשות מן הגרון, כדי לפנות לו את איברי הנשימה. בפרכוסי חום צריך לא להכניס אותו לאמבטיה, אלא לעטוף אותו במגבת רטובה במים פושרים, לחכות קצת, ואז להחליף מגבת, ולרוץ איתו לבית החולים. בהכשה, צריך להצמיד את הגפיים זו לזו, להימנע כמה שאפשר מתזוזה, כדי שהארס לא יתפזר בגוף, ולהזעיקו לבית החולים. וכך הלאה והלאה, תסריטים מבהילים עד מוות של כל מיני מצבי חירום.

אין לכם מושג כמה גנחתי מבהלה ומצער במהלך הבוקר הזה.

ראשית, גיליתי שכבר נתקלתי במצבי חנק מאוכל אצל בניי, ופעלתי לא נכון, אבל אינסטינקטיבית. במקום להטותם עם הראש כלפי מטה והצידה על זרועי, הרמתי אותם וטפחתי על גוויהם עד שחזרו לנשום בצורה סדירה.

כשהבנתי את זה, הרמתי יד ושאלתי את המדריכה על כך.

"הם חיים?" היא שאלה בתשובה. הנהנתי. "אם ככה הכול בסדר," שחקה אלי, והמשיכה בהרצאתה.

אבל אני מוכרח לומר שנבהלתי. ואחרי כן קלטתי, לראשונה, מדוע כל חבריי וחברותיי בפייסבוק אומרים לי, שאסור לי לעזוב את הילדים אפילו לרגע, ואני, בשלוות נפש גמורה, קפצתי להביא לי קפה מבית הקפה הסמוך או לעשות קנייה במכולת. פתאום היום נפל לי האסימון. הבנתי לראשונה אילו אסונות, ישמור השם, עלולים היו להתרחש בזמן היעדרי הקצר מן הבית.

אז ראשית, הערב כבר צלצלתי לבית הקפה, הסברתי שאינני יכול לעזוב את הבית, וביקשתי שמישהו יביא לי אמריקנו לדלת האחורית של הבית, שממש קרובה לבית הקפה, והם עשו כן בשמחה. שנית, קניות אעשה בטלפון או באינטרנט. אבל רגע, להתקלח או להיכנס לשירותים מותר, שאלתי את גיסותיי הערב?

מותר, הן ענו לי, ובלבד שהדלת תישאר פתוחה, ותוכל לשמוע כל רחש מכיוון הילדים.

האמת, רגע לפני שהחל חלק התרגול של ההחייאה בבובות, ובהן בובות תינוק משכנעות לחלוטין, כמעט וביקשתי מן המדריך שהצטרף אלינו, קצין מד"א גבוה, שחום ומלא חוש הומור, שייקח ממני את הילדים ויחזיר לי אותם, בריאים ושלמים כמובן, בגיל שמונה.

אבל אז מדתי אותו בעיניי, קלטתי כמה הוא סקסי, בעצם, ואמרתי לעצמי, מה פתאום שאתן לו את הילדים. אבל אם הוא פנוי, בהחלט הייתי שמח לחלוק איתו את ההורות עליהם, ובאותה הזדמנות שגם יחיה איתי כמה שנים.

תשמעו, במקרה של מלחמה, אצטרך להתמודד איתה כמו כולם. ברדסים כבר יש לי, גם ערכת מגן, ואם יעופו טילים על גוש דן אברח לא לחו"ל אלא לאחיי במושבים שהם גרים בהם, בעמק חפר, בתקווה שלא יתחשק לאחמדניג'אד או לנאסרללה לטווח דווקא את המושבים השכנים לטול כרם. אבל במקרה של איזו צרה עם אחד הילדים שלי, אני מאוד מקווה שאשמור על קור רוח, ואפעל לפי ההוראות שלמדתי היום.

מי היה מעלה על הדעת, שאפילו צלחת האוכל של לונה, תהפוך משגרת יום לאיום סמוי?

שלא נדע מצרות. העיקר שנהיה כולנו בריאים ושלמים, אמן, כן יהי רצון.

ושבת שלום.

מודעות פרסומת

תויג כ: ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: