ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

המאוזוליאום (סיפור)

הבן זוג שלי הסכים להיקבר חיים במאוזוליאום בחלקה הצבאית. הבטיחו שישחררו אותו בשביל זה שחרור מוקדם. תראה, אמרו לו, אנחנו עורכים ניסויים ביחידה סודית, כמה זמן לוקח לאדם למות כשקוברים אותו בחיים. זה לא קל, אנחנו יודעים. אבל רואים עליך שהשירות הצבאי ממש לא בשבילך. אז אנחנו מציעים לך קיצור שירות בתמורה לקיצור חיים. והוא כל כך סבל בצבא, שהסכים.
היום הוא חזר הביתה כדי להגיד לי את זה ולהיפרד. מחר כבר עליו להתייצב בבית העלמין הצבאי, במדים.
"מה פתאום הסכמת לקבורה בחיים," הזדעזעתי, "אתה לא מבין שתמות ולא אראה אותך שוב!?"
"כן," הוא אומר לי, "אבל לא יכולתי להמשיך בשירות הצבאי שלי, פשוט לא. וחוץ מזה, זה ניסוי מעניין."
"מה כל כך מעניין בניסוי שלוקח את החיים שלך!?" צעקתי.
"מחברים לי אלקטרודות לגוף," הוא הסביר לי, "והן משדרות את אותות החיים שלי החוצה, ליחידה הקולטת. אל תדאג. לא אמות כל כך מהר. אמלא לי בקבוק מים, כדי שלא יהיה לי חם ולא אתייבש שם."
ככל שהסביר לי את מהות הניסוי הבנתי שנפל בפח. הם רוצים להרוג לי אותו. זה ברור. ואני לא מוכן שבן הזוג שלי ייכלא בחדר אטום, עשוי מבטון, בלי אוויר ובלי אור ובלי מים, ויהיה תקוע שם עד שיתייבש, עד שיאזל לו האוויר או שניהם, ואז יפרפר עד שיצנח על הארץ, מת, ורימות תצאנה מגופו ותכלינה אותו.
"לא, לא," אני זועק, "אני לא מוכן לשמוע על זה!"
אחרי שהסברתי לו מה הולך לקרות לו בפנים הקבר גם הוא כבר הבין, ונחרד. ואז הציע שנברח.
"אבל לאן?" שאלתי אותו, "גם אני נמלט. איך נוכל לברוח יחד? אתה אולי עוד לא מוכר. אבל אני, את הפנים שלי אנשים מכירים!"
"ניסע לצפון לשבוע, נטייל בגליל, בגולן," הוא שוחק, "יש שם עוד הרבה מקומות שלא ראיתי ואני רוצה לראות, ומקומות שאשמח לבקר בהם שוב לפני ש…"
"לפני שמה!?" צעקתי עליו, לא מאמין שנתן את הסכמתו לדבר כזה.
"לפני שילכדו אותי," לחש, "חוליית עריקים או משהו דומה, ויעשו מה שתכננו לעשות לי, מה שהסכמתי לו כשחתמתי על טופס השחרור."
"אז לך תתגייס מחדש," ביקשתי, "לך ותגיד להם שטעית, שאתה לא רוצה בזה."
"אני לא יכול, אתה לא מבין?" הוא בכה, "צבא זה צבא. אי אפשר לבטל בו דברים."
ואז הוא לקח בקבוק מים, הכניס אותו לכיס הצדדי בתרמיל, נשק לי והלך.
הוא היה על מדים. הוא נראה כל כך צעיר ויפה, החבר שלי, האהוב, ואני לא ידעתי איך אוכל לחיות רגע אחד בידיעה שהוא נמק שם, בקבר, במאוזוליאום הצבאי, מחרחר ומפרפר את פרפורי חייו האחרונים. אז רצתי החוצה מן הבית. רצתי אחריו כדי להחזירו הביתה, לקלף מעליו את המדים, להחביאו.
אבל הוא כבר לא היה שם, הוא נסע אל בית העלמין.

מודעות פרסומת

תויג כ:

יש לו קטגוריות ב:כללי, סיפורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: