ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

עוג שיינפלד, אחיו, המוח שלי נהיה לדייסה ולמי קיצצו את אצבעות הידיים.

הבוקר שרר בעיר מזג אוויר מוזר. אפרורי. נדמה כי תיכף עומד לרדת גשם. הטמפרטורות צנחו בהתאם, ואני בדיוק חזרתי מחדר הכושר. אז אמרתי לעצמי, שזה בדיוק הבוקר הנכון לצאת עם הילדים לבית הקפה. האמת היא, שרציתי לשבת בבית, ליד שולחן הכתיבה, לכתוב ולעבוד קצת, אבל הייתי חסר מנוחה. והילדים הם תירוץ נהדר לברוח מן השולחן. הרי הם צריכים אוורור, לא?

עד שהגענו לבית הקפה כבר הבהירו השמיים ושמש יולי הפציעה במלוא עוזה. אז אחרי אמריקנו וסיגריה אחת הילדים התחילו לזוז ולזוע בעגלתם באי נוחות, ואני הבנתי שאי אפשר להישאר איתם שם, בחוץ, בחום הזה. אז החלטתי ללכת איתם לחייט, לאסוף ממנו שקית של דברים מתיקון, ואז לקפוץ לד"ר הרמן, כדי שתמדוד ותשקול אותם, כי לא עשינו את זה כבר חודש.

באתי בלי תור, אז חיכיתי הרבה. בינתיים המשכתי לקרוא קצת ב"זקן בן המאה שקפץ מהחלון ונעלם," הספר המצחיק והמשונה הזה, שאני תיכף מסיים, ותוך כדי כך הילדים גם ביקשו לאכול, ומצאתי את עצמי יושב בתנוחת אשה, כלומר, בישיבה מזרחית על רצפתו של חדר ההמתנה, ומאכיל אותם. ואז מיכאל פלט. הרבה, ישר על החולצה שלי.

אבל מה אכפת.

כשד"ר הרמן שקלה את דניאל היא הייתה בהלם. הוא שוקל 7.800 ואורכו 65 ס"מ. היא אמרה שהוא ענק, ושעל פי מידותיו הוא עתיד לצמוח לגובה 186-7. מיכאל שוקל 6.5, אורכו 61 ס"מ, והוא בממוצע הנורמלי, הוסיפה.

אני כמובן ישר ראיתי בעיני רוחי את דניאל מתנשא לגובה עצום, ואחיו הבכור בדקה הולך לידו, נמוך ממנו בראש ויותר. וזה עצבן אותי. מיד גם התחילו לי מחשבות, מה יהיה, מה יקרה, האם דניאל יתנשא מעל אחיו בשל גובהו, האם מיכאל ידרוש כל יום יומיים למוד את גובהו, אולי כבר טיפס עוד סנטימטר לכיוון אחיו, ואיך ירגיש לידו, וכך הלאה, כל מיני מחשבות.

עד שהגענו הביתה בחזרה מד"ר הרמן, נו טוב, עברנו גם דרך חנות אחת, אחת בלבד, נשבע, של ספרים משומשים, "הלפרין," ליד החייט, אבל לא קנינו כלום, נשבע:) – הראש שלי כבר היה מעוך מרוב מחשבות ומרוב חום.

אחרי מנוחת הצהריים רחצתי אותם, כמדי ערב, שזה תמיד כיף גדול מאוד. אבל הפעם, תוך כדי הפשטתו של דניאל, יצא לי חרוז מוזר, "מי זה ביריון קשקשים, ילד יפה ומקסים? דניאל! ואז כבר ראיתי את הציור של 'ביריון קשקשים' בספר לילדים שאוציא, עם כל החרוזים המשונים האלה, ותהיתי לעצמי איך, בדיוק, מציירים ביריון קשקשים. מה, מישהו מכוסה בקשקשי דג? או בקשקשי מתכת? לא מתאים לי. אסור לי לקרוא לו יותר 'ביריון קשקשים,' כדי שכינוי זה לא ידבק בו. ובכלל, מוטב שאזהר מהתוויות והכללות כלפי ילדיי. שיגדלו, שיהיו בריאים, וימצאו כל אחד את נתיבו בעולם.

בשלב הזה כבר נחתנו בבית הקפה, בפעם השנייה אותו יום, אבל כעת בשעת ערב. לשמחתי זכרתי משפט שאמרה פתאום אשתו של הרב, בספר הבא-הבא שלי, והיא אמרה אותו בטון כועס. אז הוצאתי את המחשב הנייד מתחת לעגלה, וכתבתי את המשפט הזה, מה היה לפניו ומה קרה אחריו, ופתאום יצאה לי סצנה. די מדממת, אני חייב לציין. אבל טובה. כמעט שש מאות מילה.

זה המקסימום שאני יכול לתת כעת, חשבתי לעצמי. שש מאות מילה אחת לכמה ימים. זה הרי כלום. בקצב הזה הספר הבא-הבא ייקח לי מאתיים שנה.

אבל אז נזכרתי בקודמו, שתיכף רואה אור, ונכתב גם הוא קטעים-קטעים על פני ארבע שנים, לעיתים באיטיות ולעיתים באינטנסיביות מרובה. אין מה לעשות, חשבתי לעצמי. צריך להמשיך לקרוא חומרי תחקיר, ולתת לגמדים הקטנים לעשות את עבודתם בלילה, עד שפתאום הם מוציאים משפט, כמו המשפט הזה, ששמעתי במו אוזניי הערב, מאשת הרב שלי, צועקת על חברתה.

אני לא אגיד לכם מהו, כי זה יגלה לכם על מה הספר הבא שלי.

ואז הוצאתי את המספריים הקטנות מהכיס וחתכתי להם ציפורניים.

טוב לעשות את זה בבית הקפה, באור יום. ככה לא מפספסים את קצות האצבעות בידיים.

אופס, בעצם זה גם מה שקרה בסצנה לי, שכתבתי. קיצצו שם למישהי את אצבעות הידיים.

רגע, בעצם התכוונתי לכתוב איך המוח שלי נהיה לדייסה, ואיך אני לא מסוגל לעשות שום דבר. לא לכתוב, לא לקרוא, לא לערוך טקסט, רק לקרוא כמה עמודים בזקן בן המאה, ספר נחמד אך מטופש, ולבהות בחדשות בטלביזיה.

יצא שסיפרתי לכם, שכתבתי סצנה בספר הבא-הבא.

כנראה שההורות לא שיבשה אצלי את המערכת לגמרי.

מודעות פרסומת

תויג כ: , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: